בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כרת 

כרת

 
 
יעל משאלי

חייה הדו ערכיים של אישה בעולם שבין התנחלות בהרי יהודה לבין תל אביב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נורא חם.

לכמה רגעים של חסד אני מאבדת את הריכוז, וההמולה מסביב דומה באוזני לזמזום ממושך וקבוע של מכשיר חשמלי מקולקל שכבר לא שמים לב אליו. אני לא מבינה איך לא נטעו כאן עצים או הקימו סככת צל סינתטית כמו שעושים היום בכל מקום. ולמה הברזייה ממוקמת רק ביציאה הרחוקה כאילו מים נחוצים כאן רק לשם ביטול הטומאה. כאילו טומאה, אם בכלל. אי שם, בשולי התודעה, שרידים אחרונים ונדירים של אחריות משאירים אותי ערנית יחסית, מחוברת ככל שאני יכולה לזמן ולמקום. יום רביעי, שעה אחת בצהריים ואני מוקפת בהרבה יותר מדי אנשים. וחם לי. כל כך חם לי שאני כמעט בטוחה שזה מה שהכי מעצבן אותי כרגע. החום הזה, והאנשים, והזמזום. מאות אנשים צפופים ומזיעים בצהרי אמצע אוגוסט הם ממש לא הקטע שלי. מפרוץ תמוז ועד שלהי תשרי איכות החיים שלי תלוית מזגן, גם באוויר הרי יהודה הצלול כיין. צלול, צלול, כמאמר השיר ההוא, אבל לוהט כמו שרק בהרים ובמדבר הרחוקים מהים מרחק רוחב מדינה יכול להיות. השמים כבדים. ככה אני מרגישה. כובד השמים מונח על ראשי ועל כתפי. אם רק הייתי יכולה לא להיות פה, להיאחז באיזשהו תירוץ ולוּ הקלוש ביותר, הייתי בשמחה נעדרת. אלא שמהלוויה הזו, לצערי, לא יכולתי להתחמק. אחרי הכול, זה בעלי שקוברים פה עכשיו.

ממש נורא חם.
האוויר לא זז, ריחות בשמים מתערבבים בריחות זיעה ונדמה לי שאני יכולה להריח אפילו את ריחות המתים הנרקבים בקבריהם. המוני אנשים התקבצו ובאו מכל קצווי הארץ ואני מזהה אותם על פי קבוצות השייכות שלהם. המשפחה החרדית של אמא שלי ממאה שערים, השכנים מבני ברק באפיונים החרדיים הייחודיים להם, מתנחלים, חובשי כיפות סרוגות ממרכז הארץ שגדלו איתנו ועדיין זוכרים לנו חסדי נעורינו, החברים החילוניים מהעבודה שלו, והחילוניים שלי גם. דרושה בקיאות בלא פחות משלוש שפות כדי לתקשר עם כל הנוכחים פה. יהודית, עברית ותל אביבית. אני כבר שנים מדברת בעגה משולבת, גם את מה שפעם היו בשבילי שפות זרות. אני גולשת בקלות משפה לשפה בלי לשים לב, או לעיתים - רק משום שאני מרגישה שהשומע מביט בי בלי להבין מלה ממה שאני אומרת - אני מתקנת ומעדכנת תוך כדי דיבור, "היא הנותנת" או "אבק לשון הרע", בצירופי מילים שהשומע יכול להכיל ולתרגם לעצמו. וכל זה כשגם העברית שבפי היא עירוב מביך של סלנג שנות השבעים מתובל במטבעות לשון מתוך הפרסומות של ערוץ 2. "אמא, כבר לא אומרים היום יורם." גם גזעי לא אומרים כבר. ואם כי בשנים האחרונות אני מדברת תל אביבית יותר מכל שפה אחרת, עדיין היא אינה טבעית לי. היא פשוטה וגסה ואינה חוסכת תיאורים גרפיים גם בנושאים שהשתיקה והצניעות יפות להם. יותר משאני יכולה להשתלב בשיחת נשים בבית קפה, "האורך הרבה פחות חשוב מהעובי" - אני זורמת בכל שיחה על הפרשת חלה ותרומות ומעשרות. כך או כך, כבר מזמן התבלבלה שפת האם שלי ונהפכה לשפת מגדל בבל משל עצמה.

אני רואה בין הבאים גם חברים של הבנות, חברים של ההורים, בני דודים קרובים ורחוקים. "ממש אפשר למות פה," אני רוטנת לעצמי בשבריר הרגע שבין הניתוק המבורך לריכוז המתבקש. טוב שאף אחד לא שמע, מה אני צריכה עכשיו את ה"זה לא הזמן או המקום לבדיחות שלך", שמישהו מתנדב תמיד להגיד לי. עוד יהיה הרבה מזה בשבוע הקרוב, המזמן לי התנגשויות בלתי נמנעות עם קרובים ורחוקים.

לא ככה דמיינתי את הלוויה של יואל. בעצם, מעולם לא ממש דמיינתי את הלוויה שלו. כמו נשים רבות הנשואות לכאורה או באמת באושר, כאלו שהכרתי או כאלו שקראתי עליהן או שמעתי עליהן עדויות שמיעה בטלפון שבור, גם אני ביקשתי לעצמי לא פעם את מות האיש שאני נשואה לו, או את מותי, ולא רק בחלומות שמתוך שינה, אלא גם באלה שמתוך עירוּת. אבל זה היה כבר די מזמן, כשעוד היה לנו איכפת זה מזה והיינו עסוקים במלחמות ונצחונות, ודווקא לאחרונה לא הרביתי לייחל לזה. חיינו בשנים האחרונות היו טובים לתפארת. טובים זה אולי מעט מוגזם, אבל נוחים הם היו ללא שום ספק. זה כמה שנים שלא רבנו, לא התווכחנו אפילו. בקושי החלפנו מילים, האמת. והיה נוח מאוד. נוחות כזו שרק לעיתים נדירות נתתי את דעתי על העצב והאכזבה הגלומים בה, ולרוב התמקדתי בבונוסים שנוחות כזו מאפשרת. נערה הייתי, גם זקנתי, ומעודי לא ראיתי נישואים מאושרים. לפעמים רואים את האומללות מייד במפגש הראשון עם הזוג הנשוי ולפעמים צריך לגרד את פני השטח קצת יותר, אבל תמיד תמיד חבוי שם צער גדול על המצב שנקלעו אליו אחרי כך וכך שנות נישואים. עכשיו, בחום הזה, בלי שום קשר לתחושה הפנימית שלי, כולם בוכים, וזה מעצבן אותי נורא. מין בכי כזה מר, מתייפח, נדהם, כועס וכואב. ממש בא לי לצעוק עליהם שיפסיקו כבר את הבכיינות הזאת כי זה נורא מפריע לי להתרכז בניסיון שלי לבכות קצת, ולוּ רק למראית עין בינתיים, אבל למזלי ולמזלם אני מתאפקת. זה באמת לא הזמן ולא המקום לרדת מהפסים השבירים שעליהם מתנהלים חיי, ואפילו אני מבינה את זה. אז אולי אני אתרכז בתפאורה של המקום הזה, באין עצים, אין ספסלים, אין צל, אין מים, אפילו ענני נוצה אין בשמים הכבדים המונחים מעלי. בית קברות לכל דבר ועניין; מסוג בתי הקברות שהקימו בחיפזון, עם המת הראשון, מופתעים מעצם בואו של המוות גם הנה. קבר פה, קבר שם, הכול אקראי לגמרי. ארבעים שנות התיישבות בורגנית שְׂבֵעה, כמעט עשרים יישובים מסביב וכבר יותר מחמישים קברים מפוזרים על חלקת ההר החשופה. רק בשלוש השנים האחרונות קברנו כאן כעשרים נרצחי פיגועים. אבל עדיין אין שביל גישה, אין חניה, אין גדר. סתם נפטרים מהמתים כלאחר יד, כאילו בעיצוב בית הקברות אנחנו מבטאים את אחיזתנו בהר. אבל כשיצטרכו לפנות פה, בית הקברות הזה לא יוכל לשמש תירוץ מונע או מעכב. וגם לא איכפת לי שיואל יישאר כאן אחרי הפינוי, מי צריך אותו כבר, ומה בעצם אני חושבת על פינוי, הרי אנחנו בקונצנזוס של כל הממשלות, ומי יעז לייצר שוב פינויים בזמן הקרוב, לפני שהמדינה מתאוששת מההיסטריה של ההתנתקות. אני שוב מתעצבנת מקולות הבוכים. רק את הבכי של הבנות אני יכולה לשאת. רק שברון הלב שלהן הוא אמיתי בעיני, רק בשבילן האובדן הוא מוחלט. האיש הזה שקוברים פה עכשיו היה אבא שלהן, האבא היחיד שלהן. אין החלפות, אין החזרות ואין אלטרנטיבות. זה מה שהן ידעו, הכירו ואהבו. הכי אהבו. וכשאני נצמדת אליהן ומחבקת אותן, אני מתרסקת אל תוך האובדן שלהן, לא מחוברת עדיין בשום דרך אל האובדן שלי, אם בכלל. מתרסקת רק כי איני יכולה להכיל הפעם את כאבן, והרי חשבתי תמיד שבדיוק את זה הצלחתי לעשות. יהיה חבל לאבד דווקא עכשיו את המיטב שבכישורי האימהיים, ואני עושה ככל שביכולתי לא להתנתק פנימה אל תוך עצמי, מה שעשיתי בהצלחה כזו או אחרת ברובו של העשור האחרון.

החום בלתי נסבל.
ואולי כל האחרים בוכים גם הם בגלל ובשביל הבנות. אני נזכרת שגם אני נוהגת להתייפח בלוויות שאני הולכת אליהן, לא כל כך בגלל מי שמת, אלא משום העצב שהותיר אחריו, או משום שזו פשוט הזדמנות טובה לבכות, אז בוכים. אבל אפילו אם זה ככה, אני לא יכולה לסבול את זה.

וכך, כשאני עוטפת אותן ועטופה בהן, מתמסרת לגמרי לצורך שלי בבכי שלהן, מרוקנת את עצמי מכל מה שעלול לנייד את מחשבותי ורגשותי, אני מסתכלת כה וכה ורואה בתוך קהל ההמונים הלא צפוי הזה את אוהבי ומאהבי; מפוזרים בקהל, אחד אחד ובאין רואה, עיניהם אדומות, גם הם לא ישנו בלילה האחרון, גם להם ודאי נורא חם, והם לגמרי ממוקדים בי ובניסיון להבין את מה שאולי עובר עלי עכשיו.

"גבר לכל יום בשבוע עשית לך," אני נזכרת במה שאמרה לי נעמי לא מזמן, כוללת את כל הגברים בחיי לתוך קטגוריה גורפת וגם נותנת בהם סימנים על פי תפקידם בחיי. הנה הם כולם, לפקודה תמיד, אני משוויצה לעצמי בשמחה וגם נותנת בהם סימנים. אבל בעצם כבר לא, והבטן נצבטת בי בבהלה כלשהי. הבעל, הגבר של סופֵי השבוע, עטוף בטלית וגופתו מוטלת בפתח הבור. אני, כמובן, מודעת לנתונים, אבל עוד לא מתחילה להבין את משמעותם כלל. עדיין אין לי שמץ של מושג, אבל כאילו מתוך החלטה, אם כי לא באמת בשליטה, אני לא ממהרת לשום מקום לברר. עוד יהיה לי די זמן להבין, לדעת ולחיות בלעדיו - את זה אני יודעת היטב גם בתוך הכָּאוס. אני מדחיקה את המחשבה על זה וחוזרת להתמקד בנציגי ימות החול שכאן, חיים לגמרי, ואני משתוקקת אליהם בבת אחת בדיוק באותו אופן שאני משתוקקת אל כל אחד מהם לחוד, בזמנים ובמקומות אחרים. הגוף נדרך, הבטן מתכווצת קלות, ומקומות אינטימיים מקבלים חיים משל עצמם. לצערי, אין שום אפשרות לממש עכשיו כל תשוקה שהיא, עם אף לא אחד מהם, אפילו לא עם מי מהם המתמחה בדרכים המגוונות של סיפוק הדדי בלבוש מלא ובתוך קהל רב. אני כמעט פורצת בצחוק כשאני מדמיינת את ההלם שיתקוף את ערן, אם אקפוץ עליו פתאום, פה, אל מול עיניהם המשתאות של המתבכיינים. ואני רואה בעיני רוחי את הלם הקהל ואת הלם מאהבי האחרים, שרובם אינם יודעים זה על קיומו של זה, ובייחוד את ההלם של שולה, אמו של גבר הסופשבוע ז"ל. חמותי.

את שולה ייצרו על פי המודל הקלאסי של החמות מהבדיחות הציניות, העצובות. לשיטתה, בניה הם נזר הבריאה, ולכן מלכתחילה לא היה שום סיכוי בעולם שמישהי תוכל להיות האשה האחרת של חייהם. אלא שלמרבה הפליאה נמצאה אחת שכזאת בין השלוש שהביאו האחים הביתה. יסכה, הכלה ההולמת המושלמת, נישאה לדב'לה, הבן האמצעי, ואמללה אותו בדיוק באותה דרך שעשתה זאת אמו עד שהתחתן. כשקלט האיש גדל הגוף וטוב הלב את גודל התקלה, כבר היה אב לשלושה בנים, והחליט להתייחס אל העניין בהומור. שני הבנים האחרים משלמים את כישלונם ומְרצים, כל אחד על פי דרכו וסגנונו, את אלת האימהוּת. כיום, גם אני כבר חותנת, גם אני חושבת שבנותי הן ניסים גלויים ואין בעולם מי שראוי להן, אבל אני מעדיפה להתאבד ולא להעיב על אושרן ואהבתן בהסתייגויות מבחירותיהן. עכשיו שולה עומדת זקוף, חנוטה בחליפת קיץ חדשה בצבע שחור שיסכה קנתה לה אתמול - "ממש אין לי מה ללבוש מחר, כל בגדי הקיץ שלי בהירים מדי" - בוחנת את הקהל. משקפי השמש מסתירים את יובש עיניה. שמץ של סערת נפש אי אפשר למצוא. כולה קיפאון גדול. אני מתיקה ממנה את תשומת ליבי כדי לא לשקוע בטינה המתעוררת מרבצה.

יואל לא היה הבן של אמא שלו בשום מובן. הוא לא דמה לה, הוא לא חיבב אותה במיוחד, ובשנים האחרונות הוא אפילו בז לה במידה רבה על התנהלותה הוולגרית שאין בה אפילו גבולות בסיסיים של נימוס. אבל לא אשה כשולה תוותר על מכסת העונג שקצבה לעצמה על חשבון בניה, כלותיה, נכדיה ובן זוגה כבר למעלה מיובל. לכל אחד מהבנים היתה מכינה את המאכל האהוב עליו, וכשהיו באים אליה היו מקבלים איש כאהבתו. מידת ההשקעה היתה תלויה באורך הביקור. הבנות היו מספרות לי עוד כשהיו צעירות מאוד, שבביקוריהן הקבועים אצל סבתא שולה עם אבא היא היתה מכינה קערית של תותים בשמנת רק לו. נפשן היתה יוצאת אל המתוק המפתה ההוא, אך לשווא. יואל אפילו לא מיצמץ כשאכל מול עיניהן הכלות את התותים וחיסל את הקערית, זה נראה לו ממש בסדר גמור. ביקור אחרי ביקור, אכזבה אחר אכזבה, היא בשלהּ, הוא בשלו והבנות בכלימתן. רק כשחלפו השנים החליפו את עלבונן בציניות הראויה והיפנו אותה כולה אל סבתא שולה, ומאומה ממנה לא דבק ביואל. מה הוא אשם, מה הוא צריך לריב עם סבתא על שטויות. לא מזמן למדתי שהמאכל של חגי בביקור השבועי היה עוגת פרג, ודב'לה העדיף בכל שעה את המוסקה של שולה. "שתעבוד," הם היו אומרים, "יותר טוב שתעבוד ושלא יהיה לה זמן לחשוב." רק יואל הסתפק בתותים בשמנת, אולי כפיצוי על כך שהתחתן רע.

אבל מה פתאום אני חושבת דווקא לקפוץ על ערן עכשיו. והנה, גם מאהבותיו של המנוח ניבטות אלי מהקהל. בולטת מכולן, כתמיד, נינה השרמוטה הסובייטית. זמן רב חלף מאז גילגלתי על לשוני את שם החיבה הזה שהענקתי לה, אבל הוא בהחלט עדיין נראה מתאים, כמו חדש. גם תמי, אתי, אורנה ודורית כאן, מסתתרות מתחת לכובעי קש גדולים או מאחורי משקפי שמש וצמודות לרופאים שאימצו לעצמן זה מכבר. דורית, מפאת הצער הבלתי נסבל, כנראה, מתייפחת בזרועותיו של ד"ר ניר. על פניו אני מזהה עונג ברור ומסוים. החיכוך הזה נעים לו מאוד. אני לא רואה את ידיה של דורית ומאוד ייתכן שבאותו רגע ממש היא עסוקה באיזה מעשה מגונה שהמעורבים בו שמחים על ביצועו. הלוויה הזו מתחילה להיראות בעיני כאירוע ביזארי שתכף אתנער ממנו בבעתה, ואשמח לגלות שחלומותי שוב השיגו את המציאות בדמיון הפרוע שלהם. צחקוק קטנטן בכל זאת מתפרץ לי בלי שליטה כשאני נזכרת בהלם שתקף אותי כשבוצע בי לראשונה מעשה מגונה שכזה, ומייד אני חוטפת מרפק מנעמה, בכורתי. "אמא! תירגעי!"

חם לי נורא.
זה לא רק הטמפרטורות שהחזאי דיבר עליהן אמש, זה בפירוש חום פנימי שמציף אותי בכל פעם שאני רואה מישהו הגורם לליבי לנתר ממקומו הטבעי. החום, הטינות והתשוקות מפיקים מגופי זיעה ונוזלים אחרים שמקומם לא יכירם כאן ועכשיו. אני לא נרגעת, ומספיקה לשמוע את סוף ההספד שהקריא, מן הנייר, מנהל בית החולים. "שנים רבות יעברו עד שנצליח, אם בכלל, למצוא רופא בעל כישורים ויכולות, ובעיקר מידות אנושיות, כמו שלך. יהי זכרך ברוך." הוא לא היה הראשון, וגם לא האחרון בשרשרת המספידים המוזרה שהתגבשה מאליה, ושום דבר ממה שאמר לא חרג מהבנאלי. לא הייתי די סקרנית להקשיב לכל הנודניקים האלה. הציצים המפוארים של נינה קפצו מתוך המחשוף הנדיב שלבשה לכבוד האירוע וכבשו לרגע את תשומת ליבי. כבר אי אפשר להתייחס אליהם כציצים בכלל, אלה שדיים ייצוגיים לכל צורך ועניין. ניסיתי להיזכר אם זה היה גודלם כבר אז, או שעם חלוף השנים כיבדה אותם בתוספת סיליקון. אנחה קורעת לב פרצה מפי מבלי משים ובלי שהגעתי למסקנה חד משמעית בעניין. בעומדה כך, בבדידות מזהרת, היה בלתי אפשרי לדעת מי הוא בר המזל שלומד אצלה עכשיו את רזי הסקס הרוסי. ככה זה כשמישהי נשואה לפתי שהוריו מגדלים את ילדם היחיד, יש לה המון זמן להרוס משפחות אחרות. ופתאום מישהו מריח פה מבושם מוכר, או שזה רק נדמה לי שאני מריחה שוב את הבושם המיוחד שלה בחולצותיו של יואל.

על אף שחלפו שנים מאז נחשפתי לתופעה לראשונה, חידת האחיות המיוחמות תמיד נשארה לי בלתי פתורה. ועל אף שהשלמתי זה מכבר עם הידיעה שהאחיות דוחפות את עצמן לתוך המכנסיים של הרופאים באסרטיביות ראויה להערכה, לא לגמרי הבנתי אותה. מה דוחף בחורות צעירות, רווקות, נשואות טריות ואימהות צעירות, לרדוף כך אחר הרופאים. לעומת זאת, כבר מזמן לא היתה לי שום שאלה על היענותם הבלתי מסתייגת של הדוקטורים, יהא גילם ומצבם המשפחתי אשר יהא. בעצמי נכחתי לא פעם באירועים מביכים שבהם הרופאים, מלֻווים בנשותיהם החוקיות, נאלצו להדוף מעליהם אחות שניסתה לרמוז לאשה שבעלה הוא רכוש משותף. לא כל הרופאים הדפו, לא כל האחיות נהדפו ולא כל הנשים הבינו מה קורה. ונינה עלתה על כולן, בבוטות הופעתה הפרובוקטיבית, ביצירתיות, במבט הישיר ובאמירות שאינן משתמעות לשתי פנים. זמן מה אחרי שכבר ידעתי עליה ועל קשריה המיוחדים עם בעלי, פגשתי אותה באירוע של בית החולים. התרפקותה על יואל באופן כה אינטימי לא השאירה שום מקום לספק, לא אצלי ולא אצל כל האחרים. התנהלותה הזנותית היתה כל כך חסרת כבוד עד שלא הרגשתי כלום מלבד בוז עמוק. כלפיה וכלפי יואל.

נורא חם ואין צל.
עם זאת, נדמה לי שאני היחידה המאבדת פה את הסבלנות. כל השאר עומדים כבר יותר משעה ונראה שלא בוער להם כלום. אבל אני בוערת כולי, ואני מאוד מקווה שזה רק האקלים והעומס הרגשי המובן מאליו, ולא ההורמונים שהחליטו לתקוף גם מבפנים. לא מתאים לי עכשיו להיכנס לשלב הבלות, די בכך שאני אלמנה פתאום. לרגע אני שוב נתקפת בהלה מהתואר החדש שנכפה עלי. אלמנה. בדרך כלל התרגשו תארים חדשים ובאו עלי בשמחה גדולה. רעיה, אמא, ואפילו סבתא הייתי טרם זמני. אלא שאלמנה הוא בכל זאת סטטוס שונה, וגם אני מבינה שיש בסטטוס הזה צדדים בלתי משמחים בעליל. אבל לאחרים בקהל יש זמן והם גם בנויים אחרת, כנראה. הם באו להיפרד מד"ר ענבר, בלוויה הכי חמה בארץ, בכל מובן אפשרי, והם יעשו את זה הכי טוב שאפשר. מסביב רוחשים המון אנשי תקשורת, מצלמות, מיקרופונים, ציידי רכילות וחדשות. ושוטרים, המון שוטרים מסתובבים בתוך הקהל, מסביבו, ובכניסה וביציאה מבית הקברות. אנשי חברה קדישא מתחשבים במצב ועומדים בצד בשקט, מחכים לתורם בסבלנות ובסובלנות לא אופייניים. אולי שמעו מהרב שהמצב מאוד רגיש וכדאי להימנע מעימות עם האלמנה. הרב האומלל, שלא קיבל המלצה דומה, בא אלינו הביתה לפני הלוויה, מצויד בכוונות טובות, וניסה להסביר לנו את כללי הטקס.

"תשכח מזה," אמרתי, לו ולעצמי, "שום ברוך דיין אמת ושום חולצה קרועה." כמובן גם לא התכוונתי להקפיד על כללי השִּׁבעה האחרים. אנשים שיושבים שבעה מסריחים גם בעונת הגשמים - על הימנעות ממקלחת באמצע אוגוסט אין מה לדבר. מבחינתי זה פשוט לא בא בחשבון, וזה דבר שידעתי וחשבתי עליו עוד הרבה לפני שהייתי צריכה. ישיבת שבעה על כל הלכותיה ודקדוקיה לא נראתה לי סידור מתאים. אבל בנותי המלאכיות רצו דווקא לעשות הכול "כמו שצריך", אז נתתי להן, משלי, חולצות לקריעה ועודדתי אותן להצדיק את הדין, כרצונן, וכך נשארתי נאמנה לעקרון הקבלה המוחלטת של סגנון חייהן ולאהבה שלי אליהן שכמעט לא מתווכחת ולא שואלת שאלות. אחר כך, כשזה נעשה אמיתי ולא רק תיאורטי אמוני, כשהן היו צריכות להשמיע את המילים ממש, ראיתי איך הן חושקות שפתיים ומתקשות לחזור על המילים האלה. ואני רק יכולתי לסנן לעצמי בשקט, "קסס אממו הדיין אמת הזה." לֵית דין ולית דיין.

היחסים שלי עם אלוהים מעולם לא היו חמים במיוחד. כנערה עוד השתדלתי להבין ולחבב אותו, אם לא לאהוב ממש - "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" - נו, באמת, אבל אחר כך התייאשתי והתמקדתי בעיקר בניסיון לא לעצבן אותו. הניהול שלו את העולם נראה לי שרירותי להרע, הגם שהִכרתי את כל הפרשנויות על המוגבלות האנושית בהבנת האל. לא יכולתי, ועדיין אינני יכולה, לסבול את הרוע האלוהי. אבל אלוהים לא ממש התערב לי בחיים עד כה, אז חוץ מטענות כלליות לא היה לי נגדו משהו אישי, והקפדתי שלא להנחיל את המטענים השליליים האלה לבנות. שיאהבו אותו, מה איכפת לי, להזיק זה לא יכול.

אני מסתכלת בהן עכשיו, בחמש המופלאות, וליבי מתכווץ. נעמה, עיניה לא מפסיקות לזלוג והיא נשענת על בעלה בחוסר אונים מוחלט. מיכל, לעומתה, ניצבת זקופה וחיוורת, שקופה ודקה כמו גבעול, דמעות בודדות ועקשניות יורדות מדי פעם על לחייה והיא ממהרת לנגב אותן בכעס. מיכל היא הבת המובהקת של יואל. הקשר שלה איתו הוא כזה שמעולם לא הצלחתי להבין או להיות שותפה לו. ניצן וטל מחבקות ומגוננות על אפרת הקטנה שלי, ואיני מצליחה לראות את הבעת פניהן. כאבן צרוב בי.

אל תוך האוטיזם שאני מצויה בו חודרת פתאום שירה. "שפכי כמים ליבך, נוכח פני ה'." אני מצליחה לזהות את קולו של יואב שר בשקט לתוך המיקרופון, ואט אט גם הקהל שר איתו, "שפכי כמים ליבך, נוכח פני ה'." יואב מרוכז בנעמה ושר לה את מה שהוא רוצה להגיד לה. שר ובוכה לנוכח פני נעמה הבוכה נוכח פני ה' ונוכח הקהל. ככל שמתגברת השירה וסוחפת את הקהל, עוד ועוד אנשים מצטרפים למעגל הבוכים העומד עכשיו מולי ומול הבנות. "שפכי כמים ליבך" הם שרים לנו והבנות שופכות את ליבן נוכח הקבר הטרי של אביהן, נוכח פני ה', ונוכח אמא שלהן שבודקת את הקהל החילוני הנבוך מול השירה הדתית שפרצה לו פתאום באמצע הלוויה, ולא בוכה בינתיים נוכח אף אחד. "שפכי כמים ליבך" - עכשיו גם הבנות שרות לי ותובעות ממני בשירה את מה שאינן יכולות לדרוש בדרך אחרת. גם אני לא ציפיתי לשירה הזו. הטרנד הזה בציבור הדתי היה בהחלט מרגש, והרבה מאוד לוויות נהיו שטופות דמע עקב בחירה נכונה של שירי סעודה שלישית. כל אחד כבר בחר בסתר ליבו את השיר שהוא מעדיף - "אם חס וחלילה יקרה משהו למישהו". לא היה אפשר להימנע מכך. כל כך הרבה לוויות בשנים האחרונות, כל כך הרבה שירים, עד שגם אני הרגשתי שאני כבר חייבת לבחור, אבל לא הספקתי. השיר שהם שרים לי עכשיו הוא בסדר גמור, לא פחות בסדר מ"רחם" או "שומר ישראל", אבל אני לא אוהבת שמכריחים אותי לבכות, בטח לא כשכולם מסתכלים. את השיר הבא אני כבר אבחר.

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּש שְׁמֵהּ רַבָּא" - דוד, חגי, דב'לה, יואב ושְׂריה, כל אחד ממקומו, כאיש אחד בקול אחד - "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׂיחֵהּ", ואז, ממש ברגע האחרון לפני שאני מתעלפת מחום ומתשישות עצבנית, הטקס תם והקהל מתחיל לנוע. אנשים עוברים, לוחצים יד, מחבקים, כל אחד על פי מידת הקִרבה, הסקרנות והצער שהוא חש. אני חייבת שמישהו יביא לי מים לשתות וכיסא לשבת עליו. לשנייה אני שוב מאבדת את האוריינטציה ומרגישה כמו כלה בחתונתה. מסביבי אנשים צפופים במעגלים, אני לא מבדילה ביניהם, אני מחייכת חיוך אוטומטי, משיבה להם מה שמשיבה ורוצה שיניחו לי לרגע. עוד זרים חולפים על פני, ממלמלים מילות עידוד ונחמה. אני לא מכירה אותם, ולדבריהם הסתמיים והכנים אין שום משמעות בשבילי. "מים... כיסא..." אני לוחשת, ספק לעצמי ספק לאמא שלי שבודקת היטב את הקהל, אך אותי היא לא רואה ממטר. אבל הזרם לא פוסק. "שלא תדעו עוד צער," "תחזיקו מעמד," "אם את רק צריכה משהו, אל תהססי."

בכל זאת מישהו מושיב אותי ברכות על כיסא ודוחף לידי בקבוק מים ברגע האחרון לפני שאני נופלת ארצה. "תשתי, תשתי, שלא תתייבשי," הוא לוחש לי באוזן ומעסה את כתפי וצווארי בתנועות לא נראות, אך מורגשות היטב. אני מתחילה לבכות, יללות של געגוע וכמיהה לשקט המפנק המחכה לי בבית שהוא בנה בשבילי, ברחוב זרובבל חמש בקומת הקרקע, על שפת הים בתל אביב. האם אוכל אי פעם לחזור לשם? איך תיראה המציאות שלי מכאן ואילך? על פניהם של העוברים אני מזהה הקלה גדולה. "הנה, אשתו של ד"ר ענבר בוכה סוף סוף".
"מסכנה".

אני לא רוצה לזוז משם, רק כמה דקות של לבד עם יואל אני רוצה. פתאום יש לי כל כך הרבה דברים לומר לו. רק לו. אבל אני מובלת החוצה מבית הקברות ונדחפת לתוך אחת המכוניות. בתוך כל זה אני לא מצליחה להוציא את ההתנגדות שאני חשה מן הכוח אל הפועל, ואולי יותר טוב ככה, כי אני לא יודעת מה זה הדבר הזה שדחוף לי פתאום ללחוש על אוזניו המתות. אני כבר אבוא לכאן לבד בפעם אחרת.

"היתה לוויה יוצאת מן הכלל," אומרת שולה לאמא שלי. "כולם אמרו."
"כן, גם אני שמעתי," אמא שלי לא יכולה להישאר חייבת.
מישהו כיבה את המזגן, לא ברור לי למה, ואני מרגישה איך נוכחותם של אנשים רבים מדי בבית נעשית מטרד לא רצוי. למשפחת ענבר המורחבת לא היה ספק שאת השבעה שלהם הם חוגגים אצלי בבית, איתי ועם הבנות. לא היה לי נעים לקלקל להם את השמחה, אבל בשום אופן לא הייתי מוכנה שהם יקלקלו לי את האבל. "אין מקום," אמרתי בהצטדקות מזויפת לחגי, הבכור של שולה ודוד, "וזה גם לא מתאים לי," הוספתי באומץ מקורי לחלוטין, כשראיתי שהוא כבר מכין טיעון נגדי, כי באמת, איך אפשר לטעון שאין מקום כשמדובר בבית הענקי שבנינו, שדי קשה להתמצא בין כל חדריו ופינותיו.

"אבל מה יגידו?" נחרדה שולה למשמע הבשורה. ה"מה יגידו?" היה אח חורג של "כולם אמרו", ושלא כמו השני, שבא לחזק ולאשש את דעתה, הראשון מופיע תמיד כשמישהו מעז להציע משהו שונה מהמקובל. המשותף לשני התאומים הסיאמים החביבים האלה היא מידת הלחץ המופעל על השומע עם הופעתם.
חשבתי על זה לא יותר מכמה שניות.
"על הזין שלי מה יגידו," הודעתי לה בחגיגיות.
איזה מזל שיואל מת. אחרי עשרים וחמש שנות נישואים הצלחתי להוציא מהפה את המשפט שעמד לי על קצה הלשון כל השנים, ובלי מאמץ מיוחד אפילו. האשה בתוך חליפת הקיץ השחורה החדשה איבדה, זמנית לפחות, את כושר הדיבור. גם זה משהו להתנחם בו בשעה קשה זו.
"ועכשיו, תסלחו לי, אני הולכת להתקלח," הוספתי.

השעה היתה רבע לפני ארבע ואני נפלתי על המיטה בתשישות מוחלטת. איזה מזל שפרגנתי לעצמי את החדר הזה, מרוחק ומבודד מחדרי הבית האחרים וממרכזו, גדול ומרווח דיו להכיל דירת שני חדרים במרכז תל אביב, וצמודים אליו חדרי שירותים ואמבטיה וחדר ארונות שמתיימר להכיל יותר מאת חמשת הג'ינסים שלי ועשרות חולצות הטי שרט הבלויות. איזה מזל שכבר בזמן הבנייה צפיתי שהבית הזה עשוי להכיל בתוכו מספר רב של אנשים יחד. בנות, חתנים, נכדים, נינים, חגים ושבתות וקייטנות קיץ והמון שמחות. זהו, שמחות. הבית הזה מתוכנן לשמחות ולא לשבעה. הלוויה היתה באמת מרשימה, אני חייבת להודות ביני לביני. כל הכבוד ליואל. אני לא זוכרת שנפרדתי מאורי ומאייל, הם פשוט נעלמו לי בסוף. אולי לא רצו להתקרב, נאמנים עדיין לקשר החשאיות שנהיה לא רלוונטי ביומיים האחרונים. את החיבוק של ערן ואת דבריו החמים אני זוכרת היטב, כמו גם את לחיצת היד האיתנה של צביקה ואת חודרנות המבט שתקע בי, מעביר לי את עוצמת אהבתו והשתתפותו בכאבי הפוטנציאלי, אם בכלל. גם נעמי היתה שם לחבק ולהגיד לי, "לוויה בת זונה היתה לו למניאק." אני שוב מתחילה לבכות כשאני נזכרת בידיו של דובי המעסות את צווארי ואת נשמתי. מרחוק אני שומעת את קולות ההתארגנות ואני מרגישה שאין לי מאין לגייס אנרגיות. כבר יומיים אני נמנעת מלעכל את היעלמותו המוחלטת והסופית של יואל מחיי, רק כדי לא להתמודד עם כל הבדיעבד והלהלן המתבקשים מן הנסיבות החדשות, וההימנעות הזאת זוללת ממני את מעט האנרגיה שיש בי בדרך כלל.

נעמה וטל נכנסות בשקט לחדר ונופלות על המיטה בעליצות לא ברורה.
"אז אמרת לסבתא שולה זין, עכשיו הם יכולים להישאר?" נעמה שואלת.
"לא," אני מתעקשת.
"אויש, אמא, אל תהיי ילדותית," אומרת טל.
אני לא רוצה לצער אותן ואין לי עניין להיות ילדותית באופן הזה. כל שאני רוצה הוא לשמר במידת האפשר את הבועה שיצרתי לעצמי בשנים האחרונות. אין לי כוח לאנשים ולהמולה חברתית משום סוג. אני רוצה שקט. עוד לא נגמלתי. עם זה, אני מבינה שעליהן דווקא מאיימת המחשבה שהן תקועות רק איתי כל השבוע, ורוב הסיכויים שיהיה משעמם.
"איפה הילדים?" אני מנסה להסית את השיחה לכיוון הרצוי לי. הנכדים הם כיוון בהחלט רצוי, אך לשווא, הן לא נופלות בפח.
"תתקלחי חמש פעמים ביום, תחליפי בגדים עשר פעמים, תצבעי את השׂיער ותשימי את הלק המזעזע שלך, אבל תני לנו ליהנות מהשבעה עם כל המשפחה בבקשה," טל לא מוותרת.
שברה אותי. אני לא אוהבת לקלקל הנאות של אף אחד, ואיכשהו אני קולטת שמעבר לעליצות המדומה ולפחד מסתם שעמום מסתתרת בקשה עקרונית וחשובה.
"איפה יישנו כולם?" אני מודה בתבוסתי.
"אנחנו נסתדר," הן צוהלות.
"אל תדאגי. עכשיו את יכולה לעשות אפילו אמבטיית קצף. קחי את הזמן, אל תמהרי."
אחרי החוויה האינטנסיבית של הלם, מועקה ובכי יש משהו טבעי ביכולת שלהן לחייך אחרי הלוויה. ראינו את זה אצל כל המשפחות השכולות, ואחרי כמה פעמים הבנו שככה זה, וזה בסדר גמור.
"ושאף אחד לא יעז לגעת במזגן!" אני עושה קולות של בעלת בית.

הן, בלי שום בושה, מסתכלות זו בזו בשמחת מנצחות, נעמה מסדרת את כיסוי הראש שלה מול המראה היחידה בבית שנותרה גלויה, והן מיישרות את חצאיותיהן ויוצאות לי מהחדר. אני מאוהבת בהן באופן מאוד לא שפוי. איך זה שהצלחתי איתן כל כך? איך זה שהן בחרו להיות כל כך אחרות ממני, אבל כל כך מחוברות אלי? אני מרגישה כמו מי שזכתה במשהו מן ההפקר, זה בפירוש לא מובן לי מאליו שאני זוכה בפירות ההשקעה שלי בהן. בנסיבות האלה, אמבטיית קצף היא רעיון לגמרי לא רע, ואני שוקעת לתוכה בנחת. כבר יומיים מתנסחת בראשי השאלה, בקצב קבוע כמו הלמות תוף הולכת וקרבה, הולכת ומתחזקת: "מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה?"
"מה יהיה?" אני שואלת את עצמי כשהמים כבר קרים מדי, ואני יודעת שהגיע הזמן לצאת מהאמבטיה ולהתמודד עם מה שיש. "מה יהיה?" אני מסתכלת על עצמי במראה ולא מתעלפת מהתפעלות.
אני משתהה בחדר עד שזה נעשה לא נעים אפילו לי.
מה יגיד אבא?
אבא אומר, "אז אמרת זין לשולה. את מרגישה עכשיו יותר טוב?"
"כן," אני אומרת לו ומרשה לו לחבק אותי חזק מאוד וללחוש לי באוזן: "אותי את לא מצליחה לטשטש. אני יודע שאת לא שמשון הגיבור."
"אז מי אני כן?" אני שואלת אותו.
"את נשומה'לה שלי."

היו בערך שתי דקות בגיל ההתבגרות שחשבתי להיכנס בהורים שלי חזק על כך ששיגרו אותי לעולם עם השם הכל כך יצירתי הזה שלא משאיר מקום רב לבנאליות, "נשמה", אבל הם לא הבינו כלל על מה אני מדברת, ואני מצאתי לי סולמות אחרים לטפס עליהם ולתת משמעות להורמונים הבלתי מסופקים של גיל העשרה. כפי שהיה מקובל אז אצל בנות גילי, וכעבור דור אצל בנותי וחברותיהן, הארכתי את חצאיותי עד הרצפה ואת שרוולי עד מתחת למרפק, ולא יצאתי את פתח הבית עד שהיה די בטוח שזוועה אופנתית גדולה ממני לא מסתובבת עכשיו ברחובות. מזל שבסך הכול היה מדובר ברחובות בני ברק, כך שלא הייתי חריגה מי יודע מה. מהשם המפואר שלי התעלמתי באלגנטיות עד שעברו השנים והוא החל להתנגן באוזני באופן אחר, ואז גם מיתנתי את הופעתי בבגדים מעודכנים יותר.

"מתי מנחה?" שאלתי את אבא.
"בשבע."
"טוב, אז מה עכשיו?"
"עכשיו לכי שבי עם כולם ותתנהגי כמו אלמנה."
את זה כבר אמרה אמא שלי בקול בעל טונים מדויקים ומוכרים.
כיף זה כבר לא יהיה.

לא הִכרתי את הבית. ידיים נעלמות כיסו את המראות, הוציאו את הספות, פיזרו מזרנים וכסאות נמוכים, ועשרות כסאות פלסטיק לבנים הובאו מבית הכנסת. סיירת המועצה הדתית השתלטה לי על הבית בלי ששמתי לב. המוני האנשים הפעלתנים נראו כמו טרמיטים עם הפרעה מוטורית. מפה לשם, מזיזים, מפנים, מכניסים, מוציאים, באים, הולכים, מציצים, נעלמים. במטבח התלחשו השכנות עם אמא שלי, "שולה ודוד זה שניים, דב'לה וחגי זה ארבעה, נשמה והבנות שש, יחד זה..." עשרה אנשים שיושבים שבעה ועוד הנספחים. מטלת האכלת האבלים אינה קלה לשכנים בכל מקרה, אך כשאמא שלי מעורבת בארגון, המטלה קשה עד בלתי אפשרית. על המצווה הזאת הן צריכות לקבל בונוסים רציניים, ואני מקווה בשבילן שיש שכר לפעולתן ובאיזשהו מקום יש גם מי שרושם את זה. אבל קשה לסמוך על כך.

ברגע שאני מתיישבת על הכורסה הנמוכה שהבנות הכינו בשבילי - "הגב של אמא לא ישרוד את השבעה על מזרון" - נהיה שקט. כולם בוהים זה בזה ובנקודות מסתוריות בחלל, כאילו נכנסתי למקום לא לי ותכף אבין את הטעות ואלך כלעומת שבאתי. אני מנסה כמו תמיד להבין מה אני צריכה לעשות כאן עכשיו. לבסוף אני עושה כמו תמיד מה שמתאים לי, ולא עושה כלום. זה בסדר גמור שנשתוק יחד אם לא מתאים לכם לדבר כשאני פה. ממש בסדר גמור. אני ממילא צריכה להתנהג עכשיו כמו אלמנה. היכולת של אמא שלי לנסח את המשפטים הבני ברקיים האלה עיצבה את ילדותי, והמון שנים ניסיתי להיפטר מהם, אך לבסוף התייאשתי.

"תגידי בלי עין רעה, למה את צריכה לעשות עין רעה?"
"תאמיני, תאמיני, חכמים ממך מאמינים בזה. אל תחשבי את עצמך מי יודע מה."
"בסוף כל אחד מקבל את העונש שלו עוד בעולם הזה."
אפרת מניחה עלי ראש ובוכה. גבוהת קומה מכל אחיותיה, תלתלים שופעים ועטרת זהב לראשה. אני מלטפת אותה, ליטופים ארוכים ואיטיים, משתדלת שהמגע יהיה מורגש, וליבי נחמץ. התינוקת שלי. תינוקת בלי אבא. תינוקת יתומה. איך עברו שבע עשרה שנים מאז נולדת בלי ששמתי לב. באמת, כמעט לא שמתי לב, לפחות לא בשבע השנים האחרונות. שבע השנים הטובות. המפנקות. שבע השנים שלי. שרק לא יתחילו עכשיו שבע שנים רעות. אני מאוד מקווה שמות בעלי אתמול אינו איזה סימן לא טוב בשבילי. מבעד לדמעות, שלה ושלי, אני מפסיקה לברוח ממנה אל עצמי, ולרגע קצר ובהיר אחד אני רואה אותה, רואה ממש, לא רק מסתכלת. "אפרתי, תינוקת מקסימה שלי," אני לוחשת לה ומלטפת את ראשה.

אפרת נולדה ביום הולדתי השלושים והפכה להמשך פיזי שלי. היתה צמודה אלי פיזית קרוב לעשור, עד שנכנסה בשערי גיל ההתבגרות, ואז הותירה לי מקום כבוד של חיבה וחיבוק בכל פעם שעברה לידי במקרה או שלא במקרה. היתה נכנסת הביתה ובדרך לחדר - חיבוק, והיתה יוצאת מייד לחברות שבחוץ - ושוב חיבוק.
"אמא, מה נעשה ביומולדת שלנו השנה?" היתה שואלת כל שנה מאז היתה בת חמש, והיינו מתכננות ואופות יחד עוגות שוקולד בצורות מצחיקות. קצת לפני יום ההולדת העשירי שלה והארבעים שלי, גיליתי שהרופא המתנחל הצדיק שאני חיה איתו כבר כמעט עשרים שנה נהנה מבונוסים של עבודה לצידן של אחיות מצודדות ומיוחמות תמידית. הטראומה היתה כפולה. מצד אחד הייתי בהלם טוטלי, כולל הכאבים הבלתי נסבלים המתלווים לגילוי, ומצד אחר גיליתי שזה ממש לא איכפת לי. באותה שנה, לקראת יום ההולדת שלי, שלחתי מתוך כתבי היד ששכבו לי במגירה את זה שאהבתי במיוחד למו"ל הכי גדול בארץ. עד שהגיעה התשובה כבר אפיתי עם אפרת שתי עוגות שוקולד. אחת לכל אחת.

הספר, אחרי שהתקבל כגימיק ובהתלהבות אצל העורך הראשי בהוצאה, נערך כראוי ובמהירות שיא ונהפך לרב מכר היסטרי. ועוד לפני שעיכלתי בכלל את כל העניין, נעשיתי בגילי המופלג מאשה אנונימית לסופרת, ובעיקר - מעקרת בית, מורה ואמא במשרה מלאה לאשה שיש לה עוד עניין בחייה לעסוק בו.

המהפך שינה לי את החיים כמעט בכל מובן. בלחץ המו"ל, כשעדיין לא ידעתי עד כמה אתמכר לזה אחר כך, שיתפתי פעולה עם מסע יחסי הציבור שליווה את ההצלחה הגדולה במכירות. "המתנחלת שכבשה את לב הקוראים" ו"מתנחלת כובשת לב" היו שתיים מהכותרות האופייניות בכתבות שכתבו עלי. מתנחלת וכובשת - זהו צירוף מניפולטיבי חביב של עורכי העיתונים. כותרות אחרות השתמשו גם בשמי: "מתנחלת עם נשמה" או "נשמה של מתנחלת". תמונות שלי, מכל זווית אפשרית, בעיקר מהזוויות החושפות את חולצותי נטולות השרוולים, מכנסי הג'ינס וראשי הכתום נטול כיסוי הראש, עיטרו את העיתונים הרבים ששמחו על הטיפוס התורן החדש שנפל לידיהם. משהו בלהיטות שלהם לפרסם כל דבר שהיה קשור בי וביצירתי העיד על אופייה הקרקסי של התקשורת, יותר מאשר על איכות היצירה ועל העניין האמיתי שיש בי ובחיי. "נשמה תועה" היתה כותרת אופיינית בעיתונים של המגזר הדתי. הוזמנתי לכל התוכניות העוסקות בתרבות ובספרות, שאלו אותי גם על פוליטיקה ואקטואליה, ובתוך חודש נעשיתי שפנפנת פאנלים מבוקשת. לאט, אבל בטוח, נהפכו החיים שלי לגן הרפתקאות מטורף ומלא קסם, שעל מתקניו הווירטואליים עולים אנשים מרתקים, חדשים ומסעירים ואת גלגליו מניעים כוחות אחרים מאלה שהכרתי עד אז. הייתי במגרש משחקים חדש לגמרי, והיה לי ברור שזהו מסלול עם כרטיס לכיוון אחד בלבד. הייתי מוכרחה להמשיך לכתוב ספרים טובים ולא להיות פריקית של ספר אחד בלבד.

המבקרים, העיתונאים והקוראים היו עסוקים מאוד בסוגיית מידת החשיפה של חיי בספרים שכתבתי. האם הדמות ההיא מהספר ההוא היא אני, או שדווקא בספר האחר כתבתי על עצמי. האם החיים בהתנחלויות דומים לחיי הקהילה הפתוחה והחמה שבספר הראשון, או דווקא האווירה הקשה שבאה לידי ביטוי בספר השלישי היא המדויקת. לא היה לי שום עניין לספק את צורכי הרכילות שלהם, ונמנעתי בדרכים מתוחכמות מלהשיב על שאלות כאלה. לעומת זאת, קיבלתי ברצון הערות מחכימות. "אני אוהבת את הנטייה שלך לחסוך בנבכי הנפש של הגיבורים ולהתמקד במעשים ובדיאלוגים," כתבה לי סופרת מוכרת וידועה, שאחר כך נקשרה נפשי בנפשה ונעשינו חברות קרובות. "אני קוראת לכך נטייה מקראית. אבל אני חושבת שלעיתים את מגזימה בה."
צדקה לגמרי. אלא שהנטייה המקראית הזו נוצרה במקרה, משום שלי עצמי היתה נטייה מפוקפקת לגמרי שלא לחטט בנבכי הנפש. חשבתי תמיד שזו נטייה מובהקת של סופרים ופסיכולוגים ולא של אנשים הנאבקים בחיי היומיום ומגלים רק לעיתים נדירות ובדיעבד את הפתלתלות הנפשית שהובילה אותם לאן שהובילה.

עדיין מתייפחת על ברכי ונושמת בכבדות, נרדמה אפרת. רציתי להישאר איתה ככה עוד, לא לאבד את כובד נועם הזכרונות של עשר השנים הראשונות לחייה, לשמר את זכְרון הימים האלה שהיה בהם כמעט כל מה שהיה אפשר לבקש, בטרם ידעתי מה עוד אפשר לבקש ומה בעצם אפשר לקחת ולקבל. רגע לפני שהכול קרה עוד חשבתי שאנחנו נוגעים באושר. פה ושם, בקצוות, מיששתי את הנאחס, את חוסר שביעות הרצון, את הדכדוך ואת הלבה המפעפעת מתחת. אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם, ולא ידעתי איך חושפים את פני השטח ומוציאים את הרע בלי לפגוע בטוב. רציתי להיות אשה מאושרת, אז זה גם מה שהייתי. הייתי מאושרת. חלפו עוד כמה שנים עד שיכולתי להסתכל אחורה בכנות מכאיבה ולהיזכר ברגעים שבהם שאלתי את נפשי לחדול, מתוך עייפות איומה, בדידות וכאבי פנטום על חלומות שהיו.

במנחה התמלא הבית בגברים מהסביבה. מקצתם, שכנים קרובים כבר עשרים שנים, לא החליפו איתי מלה בשבע השנים האחרונות, כשכבר לא היו לי מילים להחלפה עם כמעט אף אחד מסביבתי הקרובה. אין לי מושג אם ליואל היה איתם איזשהו קשר, אבל עכשיו הם כאן בגלל הבנות ובגלל המשפחה המורחבת שלו. ככה נוהגים כשיש משפחה אבלה בקהילה. עם מקצתם היו לי פעם קשרים ממש טובים, ככל שאני מסוגלת לזכור את ההיסטוריה הזו עכשיו. גם חברים ממש טובים היו לנו כאן לפני המון שנים, ואני כבר לא בטוחה כלל מי התרחק ממי ולמה. בדיעבד אני חושבת שעוד לפני הכול לא ממש אהבו אותי פה. או בכלל. אבל אולי הכול תעתוע ומחשבות שווא של דימוי עצמי לא לגמרי מגובש. בכל אופן, עד שהתחתנתי הייתי האחות הלא נחמדה של מנוחה, ואחרי שהתחתנתי הייתי האשה הלא נחמדה של יואל. מעט מאוד אנשים עשו מאמץ לדלג מעבר לשמועה הזאת, מעט מאוד מאמץ עשיתי אני כדי להזים אותה. כשראיתי כמה אנרגיה נדרשה למנוחה כדי לרַצות את כולם ואיזה מחיר שילמנו על זה בבית, בחרתי כסגנון אישי את האופציה ההפוכה, וכמו שלפעמים קורה, התחתנתי עם אותו מודל שהכרתי בבית.

ניצן וטל, מוקפות בחברים וחברות, ישבו בחדריהן. ניגשתי לראות מה שלומן והן נופפו לי לשלום בחיוכים עצובים. את מיכל לא ראיתי בשום מקום, היא בטח עם שְׂריה והילדים. רציתי להיות איתן לבד, לחבק אותן, לדבר איתן ולבכות איתן, אבל לסלק עכשיו את כל האנשים מהבית היה רעיון לא טוב, וגייסתי לעצמי את מידת הסבלנות הנחוצה לשרוד את ארוחת הערב והשעות שאחר כך. ביקשתי מנעמה לכנס את כולן למפגש בחדר שלי בשעה אחת עשרה, ובשארית האנרגיה שלי התנהגתי כראוי בשעות שנותרו עד אז. זה לא היה קל.

שולה לא התאפקה: "עכשיו, שיואל לא פה, תצטרכי לדבר איתנו בעצמך, לא תהיה ברירה." אני לא יודעת אם חשבה שלהם אין ברירה, או לי. לי יש ברירה תמיד, ואני בוררת אותה בקפידה. "בשמחה, שולה, על מה את רוצה לדבר איתי?" עניתי.
זה סתם לה את הפה לשלוש דקות, וכשהתאוששה מצאה את דוד לצעוק עליו: "אמרתי לך אז, לפני שהם התחתנו, לדבר עם יואל. הם לא מתאימים!"
למה חשבה שאנחנו לא מתאימים, אין לי מושג. הורים יודעים לפעמים יותר טוב מהילדים שלהם, ולוּ רק בזכות נסְיון חיים מצטבר והסתכלות רחבה יותר. אבל אמא שלי חשבה דווקא שיואל ואני מאוד מתאימים, אז איך יכולתי לדעת מי צודקת?

"מה יהיה?" שאלה טל כשפגשתי את החמש סוף סוף וכולנו היינו מוטלות על המיטה המכילה כול שלי. אף אחת לא ענתה וגם אני איפשרתי לשקט להתקיים. "מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה?" ענו לה תופי הטם טם שבראשי. השקט איפשר את הבכי והבכי, המדבק, איפשר את השקט שאחריו.
אחרי הרבה שקט והרבה בכי שאלה אפרת את השאלה שריחפה מעל מה שהיה חיינו עכשיו: "מי זה יכול להיות? מי בכלל יכול לרצות שאבא ימות?"

אחד המתמחים של יואל מצא אותו אתמול, בשעות הערב המאוחרות, ירוי במכונית, ראשו שמוט על ההגה. כנראה התכוון לצאת הביתה. מי יודע כמה זמן ישב שם, אולי פצוע תחילה, עד שמצאו אותו. כשהעירו אותי השוטרים, בשלוש לפנות בוקר, ביקשתי מהם לשמור על השקט, כדי שהבנות לא תתעוררנה. הם עשו את העבודה שלהם, להודיע לי את הבשורה, להוסיף כמה פרטים על הנסיבות, והלכו. מכיוון שלא ידעתי מה לעשות, טילפנתי והערתי את ערן, צביקה, אורי ואייל וסיפרתי להם את השורה התחתונה. לא הארכתי בשיחה ולא התחשבתי בסיפורים שיצטרכו לספר עכשיו לנמים לצידם. היו לי דאגות אחרות שאפילו לא יכולתי למיין באותה שעה, וכל סדרי העדיפויות התבלבלו לי. אני אפילו לא יודעת לְמה ציפיתי מהשיחות איתם באותה שעה, אבל לא יכולתי להעסיק את עצמי בשום דבר אחר או סתם להיות בשקט. לקראת שש וחצי, כשהייתי ממש בטוחה שנעמה ומיכל כבר ערות ומתפקדות, כל אחת בביתה, התקשרתי אליהן ומוטטתי את עולמן בבת אחת. ידעתי שאין לי ברירה. הבנות בבית התעוררו כרגיל לקראת שבע, ורק כשירדו למטבח, אחרי שהתרחצו והתלבשו, סיפרתי גם להן.

ישבנו במטבח ארבעתנו, המומות ומבוהלות אפילו מכדי לבכות, וחיכינו לתאומות שתבואנה. נעמה התפרצה אל הבית בצעקות, "אמא! אמא!" והביאה איתה את ההיסטריה. מיכל ושריה נכנסו בשקט, חיוורון גדול על פניה היפים. חשבתי לעצמי שהיא בטח שוב בהיריון ושאני צריכה לזכור לשאול אותה איך היו הבדיקות שלה אתמול.
לא הצלחתי להרגיש כלום. הידיעה שתכף יופר השקט הזה, ולא אוכל להיות רק אני עם הבנות יחד, השתלטה על המודעות הכללית. ביקשתי אותן לחיבוק משותף ואמרתי להן ברוך, "יהיה לנו המון זמן לנסות להבין את זה ולהתפרק, אבל עכשיו אני צריכה שתעזרו לי להודיע לכולם."
ראשית התקשרתי לחגי, אחיו הבכור של יואל, והטלתי עליו את המשימה הבלתי נעימה במיוחד להודיע את הבשורה לצד של החתן. המשפחה שלי היתה משימה אישית. לא הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות את זה להורי. אמא שלי עלולה לחשוב שזה חלק מהמסע האישי שלי נגדה. איך יכול להיות שאני התאלמנתי לפניה? ואבא שלי, אבא שלי לא יידע את נפשו מרוב צער ודאגה לי ולבנות.
"בוקר טוב, אבא, מה שלומך?"
"אם את מתקשרת כל כך מוקדם אני מנחש שטוב זה לא יכול להיות."
"אבא, אני צריכה שתעזור לי."
וככה, כשיש לו תפקיד ברור ומוגדר מראש, יהיה לו יותר קל. וגם לי.

הסיכום שלי עם השוטרים היה שהם ישתדלו להשפיע על אמצעי התקשורת השונים שלא לפרסם את הידיעה עד תשע בבוקר. הנחתי שעד אז נספיק לספר למשפחה הקרובה. כל השאר יכולים לשמוע את זה מהרדיו, זה בסדר גמור מבחינתי. ואכן, מהדורת החדשות של השעה תשע נפתחה בידיעה המרעישה ש"ד"ר ענבר, מנהל המחלקה לנוירוכירורגיה בבית החולים ע"ש רבין בתל אביב, נמצא אמש מת ברכבו. מהמשטרה נמסר כי ד"ר ענבר נרצח בירייה בראשו ונבדקות האפשרויות השונות, מפיגוע על רקע לאומני ועד למניעים פליליים." הבית, בשעה הזו, כבר היה מלא אנשים. מנהל בית החולים, שלא ראה את הקו הירוק מהצד הזה מעולם, הגיע ראשון, ולא ידע מה לומר. עיתונאים ניצבו בכניסה לחצר ומסרו את הבשורה לשכנים ולקרובי משפחה שמצאו את דרכם מבעד למסך ההלם והדמעות, והמון שוטרים הקיפו את הבית, נכנסו פנימה וכבשו כל חלקה טובה.
יום רביעי, השבוע, התחיל רע מאוד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by