בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סֶרֶנְדִיפִּיטִי 

סֶרֶנְדִיפִּיטִי

 
 
רוני שחר

דודי יוצא למסע בשבוע הבחירות המשמעותי בחייו ועומד מול גילויים מרעישים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
1975

ניצן, אחיה אודי, ואביה בני עברו לגור בבניין שלנו כשהייתי בן עשר וחצי. בהתחלה שנאתי אותם.
בדירה שלהם גר עד אז עופר אברמוביץ'. עופר ואני נולדנו באותו חודש ובאותו בית-חולים. הלכנו יחד לגן ולבית-הספר. ההורים דאגו שנהיה באותה כיתה. היינו "שותפים" (במילעל) באוסף הגוגואים. בגיל הזה אפשר לבלות 24 שעות ביממה עם אותו אדם וזה לא יספיק. אפילו להשתין הלכנו ביחד. המצאנו סיפורים ושיחקנו את הגיבורים המצילים ילדות עם שיער שחור, חלק וארוך ועיניים ירוקות. ילדות שנחטפו על-ידי מחבלים ערבים שתכננו לשחוט אותן. נכנסו גם לדמויותיהם של צמדים ידועים מהטלוויזיה, כמו סטרסקי והאץ'. במהלך כיתה ד' החליט משרד הביטחון לשלוח את אבא של עופר לשליחות. ברחנו מהבית כשזה נודע לנו.

התחבאנו ב"שטח תשע". היום עומדים בו רבי קומות וקניון גדול. אז היה שם פרדס עצום ממדים ונטוש. נותרו בו שלושה בונקרים ששימשו את הצבא הבריטי בימי המנדט. הבונקרים האלה הסריחו מריח שתן חמצמץ וצואה, ולמרות זאת מצאנו שם תמיד קונדומים משומשים. ביום בריחתנו הגענו לבונקר מצוידים בתפוחים ירוקים, בעגבניות, במלפפונים, בלחם, בשוקולד פרה, בממרח שוקולד של "השחר העולה" ובפלסטרים. תמיד נהגנו להצטייד בפלסטרים. לך תדע מתי החבורה של הבית השכן תתקוף אותנו בגושי בוץ גדולים עם אבנים חדות במרכזם. את התיק הקטן עם האוכל והפלסטרים החבאנו בעומק הבונקר. החלטנו לאכול רק לאחר רדת החשיכה. אסור לאכול יותר מדי, אחרת האספקה לא תספיק לימים הארוכים שעוד מצפים לנו. חלמנו שאבא של עופר נפצע ברגל ובעקבות זה משרד הביטחון מבטל את הנסיעה. חשבנו אפילו לפצוע אותו בעצמנו, אבל עופר פחד שיתפסו אותנו. החלטנו לכתוב מכתב לשר הביטחון. אני הכתבתי ועופר העתיק בכתב-יד עגול ויפה:

"אדוני שר הביטחון,
אמרו לי שאתה שולח את אפרים אברמוביץ' לחוץ לארץ. אני חייב לספר לך שמר אברמוביץ' נפגש עם ערווים. יש להם שפם גדול ועיניים שחורות. הם לא מדברים עברית. הוא תמיד הולך לפגישות האלה עם תיק חום גדול עם המון המון מסמחים חשובים. הוא חוזר הביתה בלי המסמחים האלה. אני חושב שהערווים האלה רוצים שמר אברמוביץ' ינסע לחוץ לארץ.
על החטום
ציוני גאה".

הבונקר שלנו היה בגבעה קטנה שממנה אפשר היה לצפות על הצד המזרחי של הפרדס. למרגלות הגבעה עברו שני שבילים. האחד חצה את הפרדס מצפון לדרום והשני ממזרח למערב. שבילים אלה היוו קיצורי דרך אידיאליים לתושבי השכונות הסמוכות: חבורות ילדים, זוגות צעירים, אשה זקנה עם סלסילת קניות מפלסטיק אדום, גבר מבוגר עם מזוודת בונד. ג'יימס בונד. לנו היה ברור שלכל אחת מהדמויות האלה יש סיפור אפל. חייב להיות להן סיפור אפל. אחרת הן היו הולכות ברחובות המקיפים את הפרדס, ולא טורחות לעבור דרך גבעת אנואר. כך נקראה הגבעה. אנואר, על שם הרוצח המיתולוגי שהסתתר בה בשנות החמישים. הוא התגלה על-ידי ילדים שערכו קומזיץ במקום. ומאז הזינה דמותו המאיימת סיפורי בדים ססגוניים על רוצחים ופושעים הפוקדים את הפרדס ואת בונקרים.

לא פחדנו מהרוצחים ומהפושעים. פחדנו רק מליבוביץ'. המשוגע עם המספר הכחול על היד. הוא נהג לשוטט בפרדס ולצווח בגרמנית. רק מלה אחת הבנו. נאצים. כשראה אותנו היה תולש ענף יבש מאחד העצים, אוחז בו כברובה ורודף אחרינו בזעקות מעוררות פלצות. נאצים. נאצים. נאצים. בין צעקה אחת לשנייה היה משמיע קולות ירי. רגלינו הקטנות היו ממלטות אותנו מהזקן המופרע הזה, שעדיין היה מוחזק במחנה ריכוז, חולם על התקוממות יהודית כנגד הרייך השלישי ומגן בחירוף נפש על אשתו ושני ילדיו. אלה שנספו בשואה והותירו אותו בחיים, למגינת ליבו.

הבריחה מהבית הסתיימה שעות אחדות אחרי שהתחילה. כששקעה השמש התברר לנו שהמכנסיים הקצרים והסנדלים ששירתו אותנו נאמנה בשעות הצהריים אינם מתמודדים היטב עם צינת הערב. החלטנו לשלוח את המכתב לשר הביטחון ולקוות לטוב. אלא שהשר לא התרשם במיוחד מאזהרותינו הבטחוניות, ועופר ואני נאלצנו להיפרד ארבעה חודשים לאחר מכן. הורי הציעו לקחת אותי לשדה התעופה כדי שאוכל להיות עם עופר עד הרגע האחרון. סירבתי. "שיסעו כבר," צעקתי. עופר ואני סיכמנו שלא נפרד כמו שתי בנות. אנחנו לא נעשה הצגות גדולות ונתחבק ליד שער היציאה. אנחנו לא נבכה. אנחנו לא נבכה. אבל ידעתי שעיני יבגדו בי. ידעתי שלדמעות רצון עצמאי. אולי בגלל זה לא הסכמתי אפילו לרדת לדירתם בקומה השלישית ולהגיד שלום. הסתגרתי בחדרי וביקשתי להישאר לבד. אף אחד לא יראה את הדמעות האלה.
לפתע נשמעה נקישה רכה על הדלת.

"אמרתי לכם שאני לא רוצה לראות אף אחד," צווחתי.
"זה אני."
פתחתי לו.
"אין מה לעשות," הוא אמר. לעולם לא אשכח איך אמר את זה. את הרצינות הבוגרת שלו. עופר חדש על מפתן דלתי. העופר הזה השתלט על העופר שלי וגירש את החבר שלי.
"אמרנו שלא ניפרד כמו בננות. נכון?"
"עופר, לך מכאן ואל תכתוב לי. פשוט לך." והוא פשוט הלך. פשוט יצא מהחדר וירד לדירתו הריקה. ישבתי על המיטה, בטוח שבעוד רגע יחזור החבר שלי. לא זה שהתחפש למבוגר וביקר אצלי לפני חמש דקות.
לפני עשר דקות.
לפני שעה.
מאז לא ראיתי אותו.

לדירה שפינתה משפחת אברמוביץ' נכנסה משפחת טל מקיבוץ יפעת. מחלון חדרי ראיתי אותם מחנים טנדר עלוב ליד הבית. טנדר אחד שהכיל את כל רכושם. בני טל פרק לבדו את המקרר הישן, את הרהיטים השרוטים שנראה היה בברור כי נשברו לפחות פעם אחת ויד חובבנית תיקנה אותם בחופזה, את השטיחים הבלויים שנראו יותר כמו מחצלות של בדואים. ניצן ואודי עזרו לפרוק את ארגזי הבגדים והספרים המועטים. לבסוף הוריד בני מהטנדר אופניים אדומים. אופניים עם שנים-עשר מהלכים. אופני ראלי. אופניים כמו שיש לילד הזה מהבית הפרטי ליד בית-הספר. אודי וניצן עמדו ליד הטנדר כשבני העמיד את האופניים על המדרכה. אודי התיישב על האופניים וצלצל בפעמון. קובע נוכחות. אודי ובני חייכו בפעם הראשונה מאז הגיע הטנדר. ניצן, ילדה קטנה עם פרצוף עכברי, הביטה בהם בחוסר סבלנות. ילדה בת שבע עם מבט של זקנה בת שבעים שכבר ראתה הכול, ששום דבר כבר לא מרגש אותה.

המנהלת החליטה לשבץ את אודי בכיתה שלי. המורה החליטה להושיב אותו על ידי. היא ביקשה ממני שאעזור לו להשתלב. היא הסבירה לי שבתי-הספר בקיבוצים לא-מי-יודע-מה, שילדים בקיבוץ לא מכינים שיעורי בית. היא אמרה שהיא סומכת עלי.
התעלמתי ממנו.
אבל אודי הסתדר. בהפסקות, במקום לשחק כדורגל, ישבו סביבו כל הבנים ושמעו סיפורים על חייו בקיבוץ. על בית הילדים. על המתנדבים דוברי האנגלית. על המתנדבות שאינן מתביישות בגופן. על האבות שמשרתים בצנחנים. על האמהות שאינן יושבות בבית אלא עובדות בשדה ממש כמו הגברים. על יללותיהן המפחידות של החיות בלילות. על סדר הפסח החילוני. לא ישבתי איתם, אבל שמעתי את הסיפורים. לא האמנתי לאף מלה. הקיבוץ הזה שאודי תיאר לא קיים בישראל. פשוט לא יכול להיות שאנשים חיים ככה במרחק נסיעת אוטובוס מכאן. החיים האלה לקוחים מסרט. זהו, הוא פשוט ראה סרט על מדינה זרה ומספר את מה שראה. הוא גם בטח ממציא. יש לו דמיון מפותח. הוא פשוט נוכל קטן.

בנות הכיתה היו כאילו שקועות בעולמן. משחקות קלאס וחמש אבנים וקופצות בחבל. אבל בעצם גם הן שתו בצמא כל מלה מהסיפורים של אודי. כשהיה חולה יום אחד, הגיעו אל ביתו בזו אחר זו משלחות של בנות כדי "לעזור לו להשלים את חומר הלימוד". אנחנו מתכוננים לבגרויות, לא?
אני התאמנתי בבעיטות לשער. לשער ריק. בעטתי מנקודת העונשין. מקו הרחבה. מקו האמצע. מהשער השני. אחר-כך הייתי מנסה לפגוע בקורה הימנית. בקורה השמאלית. בקורה העליונה. לסוף, הבעיטות שלי היו כל-כך מדויקות שהייתי משלח אותן, אחת אחרי השנייה, לחיבורים. הבנים של כיתה ג' היו צופים בפליאה ומחזירים לי את הכדור מהרשת. בעצם, הכדור לא היה נוחת ברשת, משום שהשער היה בסך הכול שלוש קורות מחוברות. הכדור היה חובט בגדר שהפרידה בין בית-הספר לגן הילדים. הגדר הזאת הפיקה שרשרת צלילים צורמים שנפרשה על פני מספר שניות. לבסוף התייצבה שוב והמתינה באומץ לכדור הבא.

שקעתי בספרים בהם ילדים, ממש כמוני, מסתובבים בחבורות. נאמנים זה לזה. עוזרים זה לזה. מצילים זה את זה. אלה היו ספרי הרפתקאות עם עלילות תוססות והמון דיאלוגים. הילדים היו מצליחים לפתור תעלומות שהותירו את המבוגרים חסרי אונים. "חסמב"ה. חסמב"ה. חסמב"ה," הדהדו הקריאות בראשי מדי ערב לפני השינה.

הספרייה היתה בשכונה הסמוכה. הבתים בשכונה הזאת היו הרבה פחות יפים מאשר בשכונה שלנו. הבניינים שחצצו בין השכונות היו "דו-פרצופיים". הדירות שפנו לשכונה שלנו היו מטופחות, בעוד אלה שפנו לצד השני היו סמל ההזנחה המקומית. כשניידת היתה עוברת בשכונה שלנו (וזה לא קרה לעיתים תכופות) היו השוטרים נוסעים באיטיות ומחייכים אל העוברים ושבים. כשניידת היתה עוברת בשכונה הסמוכה (וזה כן קרה לעיתים תכופות) היו השוטרים מפעילים את הנורה הכחולה המסתובבת ואת סירנת האזהרה. הם היו נוסעים במהירות (למרות שהרחובות בשכונה הסמוכה צרים יותר). לפחות פעם אחת ראיתי אותם מוציאים אנשים מאחד הבתים. לאנשים האלה היו אזיקים על הידיים.

באחת הפעמים שחזרתי מהספרייה עשיתי טעות. הייתי כל-כך שקוע בקריאת הספר, תוך כדי הליכה, ובטעות עברתי דרך הגינה המרכזית של השכונה. בשעות אחר-הצהריים לא היתה בעיה לעבור דרך הגינה המרכזית. אבל בשעות הערב ישבו שם חבורות של נערים בגיל תיכון. חבורות שרק חיפשו ילד מהיסודי שקורא ספרים תוך כדי הליכה.

"היי, תיראו את הילדה הזאת. לא יכולה להתאפק. מה את קוראת שם? את כיפה אדומה?"
הרמתי את הראש מהספר בחשש.
על הספסל ישבו שלושה נערים. לאחד מהם היתה התחלה של שפם.
הם קמו מהספסל וצעדו לכיווני.
"אמא יודעת שאת כאן?"
"היי, תיראו הילדה הפסיקה לקרוא. מה קרה? מפחדת?"
למרות שאני אצן טוב, ניחשתי כי לא אוכל לברוח מהם. אם היה מדובר בנער אחד הייתי מצליח. אם היו שניים עדיין היה לי סיכוי סביר. אבל מול שלושה לא היה לי שום סיכוי. הם התקרבו לעברי. מרוחקים מעט זה מזה, כדי לכסות את כל אפשרויות הבריחה. עדיין יכולתי להימלט לכיוון הרחוב המוביל לספרייה. הכיוון הזה אומנם ירחיק אותי מהבית, אבל גם ירחיק אותי מהנערים. התחלתי להסתובב. כל הגוף, פרט לראש, כבר השלים את הסיבוב. מבטי עדיין היה נטוע בפניהם המחייכות. הנסיגה שלי רק ליבתה את התלהבותם, הוכיחה את יתרונם, אותתה להם שאני בהיסטריה. הייתי משוכנע שהם יכולים לשמוע את פעימות הלב המואצות שלי. ידעתי שהם מריחים את הפחד שלי. והריח הזה עורר את התיאבון שלהם. הם החישו צעדיהם, עדיין לא פתחו בריצה. לא רצו להיראות נלהבים מדי. הייתי בטוח שיש להם סכין. אולי לא סכין, אבל בטח אולר. הם יחתכו לי את הפנים. תישאר לי צלקת לכל החיים. שום בת לא תרצה להיות חברה שלי. הם יפוצצו אותי במכות. הם ישברו לי את הרגל. שנים יעברו עד שאוכל לשחק שוב כדורגל. אף פעם לא אוכל לשגר טילים אל בין החיבורים.

"הילדה חושבת שהיא יכולה לברוח."
"לאן את חושבת שאת הולכת, בּוּבּה?"
"איזה מסכנה. אמאל'ה לא יכולה לעזור לה עכשיו."
"הגיע הזמן לבדוק את הלהב של האולר החדש שלי."
ידעתי. ידעתי. יש להם אולר.

הרגליים שלי לא זזות. הן כבדות. הן נוקשות. הן מסרבות לעשות את העבודה שלהן. מה שווים כל שיעורי ההתעמלות, אם עכשיו הרגליים בוגדות בי. איכשהו אני משכנע את רגל ימין לזוז. רגל שמאל מקנאה בזוגתה, נחושה להצליח יותר ממנה, פוסעת פסיעה קטנה. אולי התחרות הקטנונית הזאת בין הרגליים תציל אותי. אני מתחיל להתקדם. ראשי עדיין מופנה לאחור. מוחי מודד את המרחק המתקצר ביני לבין חבורת הנערים. אבל הרגליים האלה לא רואות את האבן שעומדת בדרכן. אני נופל. חתך רחב נפער בברכי הימנית.

הם צוחקים. מה זה צוחקים? הם גועים בצחוק. הם מתפקעים מצחוק. גופם מתעוות. משתתף במחול הצחוק. הטרף השוכב על הארץ יהיה שלהם בקרוב.
פתאום אני שומע צלצול מוכר. מאיפה אני מכיר את הצלצול הזה. אני לא זוכר, אבל השפתיים שלי זוכרות. הן נפערות בחדווה וזועקות "אודי. אודי, בוא הנה. אודי, בוא הנה מהר." לפתע אני מצליח לעמוד. לפתע אני מצליח לרוץ. אני לא מרגיש את הכאב בברך ימין. אני רץ לכיוון הרחוב המוביל לספרייה. כשאני יוצא מהגינה אני רואה את אודי רכוב על אופניו, מחפש את הקול הקורא לו. כשהוא רואה אותי הוא קופא לרגע. סוקר אותי. עיניו עוצרות על הפצע המדמם בברכי. אוזניו קולטות את צעקותיהם על שלושת הנערים ("אל תיתן לבן-זונה הזה לברוח," "תרוץ מסביב"). בזמן שמוחו מעבד את המידע הזה, מנסה מוחי (ללא הצלחה) למחוק את כל מילות הגנאי שהצמדתי לו.

ברגע שהנער הראשון יוצא מהגינה, אודי דורך על הפדל ואופניו מתחילים לשעוט לעברי. אני מקצר את המרחק בינינו בריצה מקרטעת, עולה על האופניים האדומים ואנחנו טסים משם. המרחק בין האופניים לשלישיית הנערים הולך וגדל. הם רצים בכל כוחם. ריצת אמוק. ריצת ייאוש. אני משתמש באצבע האמצעית כדי לשגר להם מסר בוטה. הם מנסים להגביר את הקצב, אבל ללא הועיל.
כשאודי עוצר את האופניים ליד הבית, אני לא יודע מה להגיד. מה, אני אגיד תודה? הוא הציל את החיים שלי, או לפחות את הפנים שלי. מה אומרים לבן-אדם שהציל אותך? בספרים, הדמויות שאני אוהב מצילות אחרים. הן לא צריכות שמישהו יציל אותן. אודי מסתכל עלי ואומר: "יש לכם יוד בבית? צריך לנקות את הפצע הזה ולכסות אותו ביוד." כל מה שאני מצליח להוציא מהפה זה: "תגיד לי, כל הסיפורים האלה שאתה מספר על הקיבוץ אמיתיים?"

הצטערתי על הכינויים שהצמדתי לו ולסיפוריו. רציתי, כל-כך רציתי פתאום להאמין לסיפורים האלה. רציתי להפליג איתו לאותה ממלכת אגדות המכונה קיבוץ.
אודי חייך, כאילו האזין למחשבותי. לא היה זה חיוך של מנצחים. בכלל לא. הוא חייך כאילו כתב את הסצנה הזאת מבעוד מועד ועתה היא מועלית על הבמה (ליתר דיוק, על המדרכה מול הבית) על-ידי שני שחקנים. הוא נראה מרוצה מהאופן המדויק שבו השחקנים מעלים את המערכה הזאת. ניכר בו כי הוא שינן היטב את הרפליקות. אולם דומה כי החיוך לא הופיע בהנחיות הבמאי. כעת עליו לתת בניצול מבט ארוך וחודר. אחר-כך אמור מבטו לשוטט באי שקט בין הניצול, האופניים, המדרכה, הכניסה לבית, מרפסת דירתם, וחזרה לניצול. אכן החיוך, שאזכור תמיד, נעלם תוך שניות. פניו הרצינו מעט. לא יותר מדי. ממש כפי שנדרש מתפקידו. הוא אכן שלח בי מבט ארוך וחודר. אחר-כך נע מבטו באי שקט בין מספר נקודות שהתחילו והסתיימו בי. ביצוע משובח.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה לעלות ולחבוש את הפצע הזה? הוא עלול להזדהם."
"ספר לי. יש לך זמן?"
והוא סיפר. אבל הוא לא סיפר על מתנדבים. על מתנדבות. על יללות בלילות. על חיילים עם נעליים אדומות. הוא סיפר על עצמו. על ניצן, על בני ותמי. הסיפור הזה, שהוחזק בצינוק, מצמץ בהתחלה בעודו מתרגל לאור השמש. אולם לאחר מספר צעדים כבדים שנועדו לשחרר את השרירים שהתקשו בימי הצינוק, הוא התחיל לצעוד בקלילות, מדלג בין צחוק לבכי, בין אהבה לשנאה, בין חיים למוות. אי אפשר היה לעצור את הסיפור. ולאף אחד מאיתנו לא היתה שאיפה לעצור אותו.

בני הכיר את תמי בצבא. שניהם ילידי הארץ. אולם בכך תם הדמיון ביניהם.
היא ילידת קיבוץ. יפעת. הוא יליד צפון תל-אביב.
היא עבדה בשדה. הוא לא עבד דקה עד גיל שמונה-עשרה.
היא גדלה עם חבורת הילדים. הוא גדל בבית.
היא חונכה על-ידי הטבע. הוא חונך על-ידי המורים הטובים ביותר בארץ.
היא חוללה לשירי ארץ ישראל. הוא ישב עם הוריו בקונצרטים של מלחינים אירופים מתים.
בביתה היה קומץ ספרים. בביתו לא ראו את הקירות שכוסו בארונות עמוסי ספרים.
בשנייה שהצטלב מבטם הם ידעו – זו אהבה. היתה זו מסוג האהבות האלה שנועדו להחזיק שבוע, שבועיים, לעיתים נדירות חודש. היתה זו מאותן אהבות שבירות המתנפצות במפגשן הראשון עם המציאות. אולי מכך הם חששו כשהכריזו על כוונתם להתחתן שבועות אחדים לאחר שהכירו. הוריהם, מנוסים בהלכות החיים, חששו מהזיווג הזריז והמוזר. הם חברו כדי לסכל את מה שכינתה אמה "השטות הזאת" ומה שכינה אביו "המעשה חסר הבינה שאינו הולם את בני." כנראה שאותם הורים לא היו ככלות הכול מנוסים דיים בהלכות החיים. הם לא השכילו להבין שהתנגדותם רק תעצים את אהבת הצעירים, תרכך את ליבם זה לזה ותקשיח אותו כלפי הוריהם. הוריה היו הראשונים (ולצערם של בני הזוג, גם האחרונים) להישבר.
החתונה נערכה בקיבוץ. כלומר, עם מעט כיבוד והרבה ריקודים. לבני הזוג נמצא חדר שהיה קטן מלהכיל את אהבתם. הוריה סייעו ככל שיכלו. וזה לא היה הרבה. הוריו, שיכלו לתמוך בעשרות זוגות צעירים, ניתקו קשר עם הבן הסורר.

אהבתם עטפה בעננים ורודים את המציאות הקשה. ההתמודדות עם העבודה בקיבוץ היתה קשה לבני. מנהגי המקום היו זרים לו. בני הקיבוץ הצעירים שניסו להכניסו תחת כנפם מחצו אותו, עלבו בו, רמסו את רוך נפשו מבלי משים. מדי ערב היה חוזר לחדרם ומסרב לצאת. מתרץ זאת בעייפות. מבקש להקריא לה שירה. מחבקה בעוז ומניח את ראשו בחיקה. ייסוריו לא ארכו זמן רב.
תמי הרתה ואודי נולד. בן קיבוץ. שייך למקום מיום היוולדו. ללא מאמץ. ללא צורך בהוכחות. משחק עם ילדי הקיבוץ. קופץ למימי הבריכה בעודו זאטוט. אינו מפחד מדבר. בוחן את גבולות היכולת מדי יום. מדי שעה. מדי דקה. מוצא שהגבולות שייכים למבוגרים, לא לילדים ולבטח לא לילד שנולד בקיבוץ. בני לא מקנא. הוא גאה. אודי, הוא מקווה, הוא כרטיס הכניסה שלו למקום הזה. אודי יוליך אותו במבוך מנהגי הקיבוץ.

ניצן מגיעה לעולמם כשאודי בן שלוש. אודי, כדרכם של ילדים בכורים, בוחן דרכים להסיר את המפגע החדש מעולמו. הוא עורך ניסויים האסורים לביצוע בבעלי-חיים באחותו הקטנה. הוא בודק אם כף ידה ניתנת לשליפה. אם ראשה מודבק היטב לצווארה. ככלל, הוא מתאמץ לפרק אותה לגורמים מתוך תקווה שיוכל להכניס את החתיכות לתוך קופסה ולהחזיר את המתנה הזאת (שהוא לא ביקש מאף אחד) לחנות. ניצן לא מתפרקת. גופה מתמודד היטב עם המשימות המוטלות עליו. היא מגלה שכאשר הכאבים חזקים מדי, אפשר לצווח (כמו שרק תינוק יודע) וההורים מגיעים לחלצה. הם מרימים את קולם על אודי ופניו אינן מחייכות. לעיתים היא צווחת גם אם הוא אינו נוגע בה כלל. משעשע לראות את ההורים מגיעים בריצה ומרחיקים את אודי מהמקום.

ניצן גדלה וצועדת בעקבות אחיה. מתעקשת, כדרכם של ילדים שניים, לעשות כל דבר שאחיה עושה. מתאמצת לעשות זאת טוב ממנו. נחושה להוכיח את עצמה. רצה אחריו לכל מקום. מפריעה לו לשחק עם חבריו. מנסה להכות אותו מתוך תקווה שיכה אותה בחזרה, שיכיר בנוכחותה. היא מתגעגעת לימים שהעסיקה אותו ללא הרף. היא מוכנה לספוג את המכות. היא לא תצווח לעזרה. אבל העזרה מתעקשת להגיע כשהיא קופצת אחרי אחיה הנערץ לבריכה. אביה מפתיע אפילו את עצמו בזינוק טרזני ומושה אותה מהמים. מבייש אותה בחילוץ הווירטואוזי בפני חבריו של אודי.
בני מחליט לשנות את שם המשפחה שלו. שלהם. הוא נוטש את השם הגלותי שהורישו לו הוריו. ירושה בודדת וצורבת. טל. זהו השם הנבחר. סמל לדבר משיב נפש ומחיה. עם השם החדש, עם הילדים השובבים, עם האשה השזופה הם לא יפגעו בו עוד. הם לא יעליבו אותו. הוא אחד משלהם עכשיו. הוא בחור צעיר בקיבוץ.

אבל הוא ממשיך להסתתר. מאחורי הילדים. מאחורי האשה. מאחורי השם. דוחה את מועד יציאתו ל"מחר". יש משהו לא מחייב במלה "מחר". בעודו ממתין ל"מחר" האישי והמתעתע שלו, הוא חוסך את מעט הכסף שהוא מקבל וקונה מדי חודש ספר שירה חדש. עוד מעט תעמוד על המדף שורה שלמה של ספרים. בעוד שנה יתבעו הספרים מדף חדש.
לכאורה, משפחת טל אינה מספקת את הסחורה. גברים אחרים מבלים "שעות נוספות" עם המתנדבות. "מלמדים אותן עברית". נשותיהם מניחות להם להמשיך את מסע הצלב של אליעזר בן-יהודה, בעוד הן מממשות את הפנטזיות של ליידי צ'טרלי הצעירה עם גברים שאינם "מומחים גדולים לשפה העברית" (אך בלשון היו מקבלים ציונים גבוהים). הזוגות האלה עומדים בכללי ההתקשרות בין הקיבוץ לחבריו. הכללים נכתבו בראשית המאה העשרים על-ידי החלוצים שתרגמו את הרעיונות הסוציאליסטיים והקומוניסטיים באופן חופשי וייסדו את הקיבוצים הראשונים. כללים אלה מבטיחים תעסוקה מלאה גם לרכלנים וגם לרכלניות.

היו נשים שקיוו כי בתום שנה שבני יעשה בקיבוץ הוא יפנים את כללי המשחק, ישתלב בפאזל הזוגות המשתנה מדי שבוע, ויספק להן תעסוקה מלאה. הן ייחלו ליום ששחקן החיזוק מתל-אביב יקום מהספסל ויפשוט את האימונית (ואת כל מה שמתחתיה). אולם בני הזוג טל (ובמיוחד בני) היו מסתגרים מדי ערב בחדרם. ברגעים הנדירים בהם יצאו מהסגר היו צועדים (שומו שמים) חבוקים בשבילי הקיבוץ. או, גרוע מזה, הם אחזו יד ביד והביטו זה בזה כאילו עמדו בזה הרגע מתחת לחופה. אהבתם הטרידה את הרכלניות. הרי זה לא ייתכן. משהו בהתנהגותם של בני ותמי היה חשוד בעליל. זו רק שאלה של זמן עד שיגלו מה מסתתר מאחורי החלונות המוגפים של משפחת טל.

הוחלט על הקמת צוות ריגול. מדי ערב פטרלו סביב החדר צמדי בנות, מטות אוזן, מחדדות מבט. לאחר עשרה ימים התרחשה פריצת דרך מפתיעה בחקירה. יסמין, בחורה עם דמיון מפותח שפטרלה עם נתי, בחורה עם שמיעה לא מפותחת, טענה כשחזרה מהפטרול שהיא שמעה צעקה. למחרת נוספה לצעקה נפילת כיסא. יומיים לאחר מכן סיפרו בקיבוץ שמישהו ראה סימן כחול על ידה של תמי. לאחר שבוע היה ברור לכולם כי בני מכה את תמי. ה"פוצ'י-מוצ'י" שבני הזוג מפגינים כלפי חוץ הוא סיפור כיסוי ליחסים אפלים שמוצאים את פורקנם מאחורי התריסים. השמועות הגיעו גם להוריה של תמי. הרכלניות שלחו נציגה מיוחדת כדי לבשר להם. התואנה היתה, "חייבים לעשות משהו כדי להגן עליה." ההנחיות היו "תסתכלי טוב איך הם מגיבים. אולי הם יודעים על זה. אולי יש להם עוד ראיות." אמה של תמי שלחה את הנציגה לכל הרוחות. היא מכירה היטב את המעשיות של הרכלניות.

אביה של תמי פתח בפעולה נמרצת לחיסול העלילה. הוא ידע מה יקרה אם ילדי הקיבוץ ישמעו על כך. הוא חשש מהטראומה שיחוו אודי וניצן. אביה של תמי שולט בכל רזי הקיבוץ. באותו יום גוועה השמועה. (סייעה לכך גם עדותה של מיכל, שראתה את אשת מזכיר הקיבוץ מארחת את המתנדב מצרפת בשעות הצהריים). נציגת הרכלניות הגיעה לבית הוריה של תמי כדי להתנצל. "זאתי לא רואה כל-כך טוב," "זאתי לא שומעת כל-כך טוב" וכיוצא בזה. חרף נסיונותיה של תמי למנוע את היחשפותו של בני לסיפור ועל אף האוטונומיות שגזר על עצמו, התגלתה לו הפרשה. הוא החליט לארוז את משפחתו ולעזוב את הקיבוץ. תמי התנגדה. הילדים התחננו. הוריה ביקשו. ובני ויתר. לבסוף מומשה החלטתו, אבל מסיבות אחרות לגמרי.

כמו בכל יום שלישי היא נסעה על אופניה לנהלל. לריקודי עם. היה זה הערב היחיד בשבוע שבו הותירה את בני לבד. עם הספרים. עם המחשבות. עם ארבעה קירות התוחמים את גבולות שפיותו. ניצן היתה כבר בת שש. אודי בן תשע. ילדים גדולים. עצמאיים. משפחת טל עברה זה מכבר מהחדר הקטן לבית, אף הוא קטן.

מכונית ממוצעת עושה כיום את הדרך מיפעת לנהלל בפחות מחמש דקות. באותם ימים, על אופניים ללא מהלכים, ארכה הדרך כחצי שעה. חצי שעה של שקט. שלושים דקות של שלווה. היא אוהבת את בני. אוהבת אותו מאוד. הוא נשא אותה למחוזות שלא הכירה. הוא חשף אותה לתרבויות שלא ידעה. הוא מלטף אותה כמו שאף גבר לא ליטף. אבל ההסתגרות בבית הקטן מכבידה עליה. ההתנתקות הנגזרת עליה מחברותיה מציקה לה. ארבעת הקירות מערערים את שפיותה. ריקודי העם, פעם בשבוע בנהלל, מאזנים אותה. היא נוצרת את הדקות. כל דקה במעגל הרוקדים צריכה לאזן שש דקות בבית הסגור. המעגל נסגר ונפתח. נע ימינה. נע שמאלה. מתפצל למעגלים קטנים ושוב חובר לשושנה גדולה. היא אוהבת את הדינמיות, הקצב והתנועה. גלגלי האופניים ממשיכים את תנועת מעגל הרוקדים בדרך הביתה. השקט של עמק יזרעאל מאזין לחריקות הפדלים. לנשימות הממלאות את ריאותיה באוויר. ריחו כה שונה מהריח הממתין לה בחדר. אני אוהבת אותו, היא מזכירה לעצמה. הוא עזב את ביתו למעני. הוריו לא דיברו איתו כבר עשר שנים. הוא נשאר בקיבוץ בשבילי. אני אוהבת אותו.

הפנס מתחיל לגמגם. למרות שיש לו שתי ידיים שמאליות, מתעקש בני לתקן את האופניים בעצמו. מדי שבוע הוא מתקן את הפנס. אולם מדובר בפנס חובב מעשי קונדס. הוא מאיר כל עוד בני בסביבה. מחוץ לקיבוץ הוא מאיר רק כשיש משהו ששווה לנעוץ בו אלומת אור. נותרו עוד שני קילומטרים עד הבית, והפנס שקוע בתרדמה עמוקה.
קל לשקוע בתרדמה. שקט. חושך. אוויר צח.
לפתע קורעת את השקט מכונית. פנסיה נועצים אלומות אור בחושך. היא מתקרבת במהירות. היא מבחינה בתמי. מאוחר מדי. המכונית מנסה לעצור. מתאמצת לשנות את נתיבה. אבל גורלה של תמי נחרץ.
תאונת פגע וברח.
לא סתם "פגע".
הרוֹג.
הרוֹג וברח.
לא. גם הרוֹג לא מתאים פה.
רצח.
רצח וברח.
מוות בחרוזים.

שטף הסיפור נקטע. אודי עצם את עיניו. חי שוב את המוות הזה. חווה שוב את השיחה עם אביו. איש תלוש המנסה לתרגם את האובדן המוחלט לשפת ילדים. בעוד רגע אודי יפקח את עיניו ואני איאלץ לומר משהו. מה אומרים למישהו שחווה כאב נורא שכזה? כאב שלא מופיע בשום ספר שקראתי. כשהוא פוקח את עיניו אני פוצה את פי בתקווה שמשהו יגיח ממנו. אבל אודי מציל אותי שוב. הוא ממשיך בסיפורו. קצב הסיפור מהיר יותר. ענייני יותר. כמו קודם, מוחי (או שמא ליבי) משלים את הפרטים החסרים.
כבר בהלוויה היה ברור שבני איבד כל עניין בעתיד. עתידו בעברו. בעברם. בשִחזור רגעיהם המשותפים.
אביה נושא דברים על הקבר, ואילו הוא, בני, רואה אותה בפעם הראשונה. ברבור עם כומתה צבאית.
אמה משנה את נתיבה של דמעה, והוא נענה להצעת הנישואין שלה.
ניצן נועצת את ציפורניה בידו, והוא מתענג על השריטות שתמי חורטת בגבו בעת מעשה האהבה.
אודי (הנמוך ממנו בעשרים סנטימטרים) מלטף בעדינות את ראשו, והוא נושק לה כשהיא מגישה לו את פרי אהבתם הראשון, סמוּק ומצווח בתוך מגבת של בית-החולים.
מטילים את הגופה אל הבור, והוא פותח בפניה את דלת ביתם החדש, מחווה בידו כאילו היתה נסיכה בעוד הוא מנהל מלון מפואר שזכה לארח אותה.
מכסים את הגופה באדמה, והוא מציג בפניה בגאווה את השלפוחיות שגידל על ידיו בעבודת השדה.
מניחים זר על תלולית הקבר, והוא מריח את הפרחים שקטפה למענו.
הם עוזבים את הקבר, והוא עומד שם וממתין. ממתין שתצא ותצטרף אליו.

בשבעה מצאו המנחמים איש שהזדקן ברגע אחד, ילדה קפואה שפרצה מדי כשעה בצווחות "אני רוצה את אמא" ו-"אמא, אני שונאת אותך. תחזרי כבר," וילד שהתבגר באחת וניהל את מה שנותר מהמשפחה שלו. הוא דאג שיאכלו. שיתקלחו. שילכו לישון. הוא הגן עליהם מפני המנחמים ועל המנחמים מפניהם. הוא פיזר על השולחן את כל התמונות של תמי וחלק עם הבאים את סיפורה של כל תמונה. מתבל את הסיפורים באתנחתאות קומיות כדי להקל את מצוקת המנחמים.

"חשדתי בכל אחד מהם," הוא יאמר לי, "זה הרי חייב היה להיות מישהו שגר באזור. אתה מבין, יכול להיות שמישהו מאלה שישבו אצלנו בבית דרס אותה. בדקתי אותם כשסיפרתי להם על הרצח. זאת אומרת, על התאונה. אני יודע שהפושע חוזר למקום הפשע. קראתי את זה איפשהו, או שאחד השוטרים אמר לי. אז במקום לשבת על הכביש ולחכות, חיכיתי להם בבית. הייתי בטוח שהרוצח יבוא. אבל הוא לא בא. אתה מבין, אני ראיתי את זה בעיניים שלהם. אני לא יכול להפסיק עם זה. גם עכשיו, כשאני פוגש מישהו אני מייד חושד בו. אם אני חושד בו מאוד, אני אומר לו. אני אומר לו שקוראים לי אודי טל ושאמא שלי, תמי, נהרגה בתאונת 'פגע וברח' בכביש בין נהלל ליפעת, ואז אני מסתכל לו בעיניים. אני יודע שזה גבר. אשה לא יכולה לעשות דבר כזה. אתה מבין, יכול להיות שהיא עוד היתה בחיים. יכול להיות שאם הוא היה מביא אותה לבית-חולים..." הוא עוצר ולאחר הפוגה קצרה מוסיף, "אשה לא יכולה לעשות כזה דבר. בשביל זה אני קורא לו רוצח."

הקלישאה "הזמן מרפא הכול" לא עמדה במבחן. בני ראה את תמי בכל מקום בקיבוץ. הוא היה מתעורר לצידה בכל בוקר, מושיט את ידו ללטף את שערה ותר אחר פיה עם שפתותיו, רק כדי לגלות את חלקה הקר של המיטה. רק כדי שהמציאות, עם סיכה דקה, תדקור את בלון חלומותיו ותעיר אותו במהירות אל ייסורי היום. היא לא תשתה איתו תה הבוקר. היא לא תשב איתו על הספסל. היא לא תצעד איתו יד ביד בשבילי הקיבוץ. היא לא תקבל אותו בנשיקה כשישוב מהעבודה. היא לא תאיר את עיניו בפירושיה הייחודים לשירים שיקריא לה. היא לא. במקום כל אלה הוא יפגוש את מבטי המנחמים. שהרי הוא נשאר אלמן גם לאחר השבעה. שהרי במקום הזה הוא לא בני, אלא בן זוגה של תמי. שהרי כמו שגידם יודע לזהות את הבלבול בעיני בן שיחו שמנסה למנוע מן המבט (למרות הדחף האנושי) להינעץ בתותבת, מבחין בני בתוגה שפורשת את כנפיה על חברי הקיבוץ כאשר הם נתקלים בו. השכול מלווה אותו כמו כלב נחייה נאמן בקיבוץ הזה.

ניצן מרדה בכול. היא לא הכינה שיעורי בית. היא העליבה את מוריה. היא היתה פורצת (ללא כל סיבה ברורה) בהתקפות של צווחות ומכות על החברות שלה, על בנים גדולים ממנה, על אודי, על השולחן שלה, על האופניים האדומים של אודי. ששה אלי קרב היא נהגה להסתובב בבית-הספר ובקיבוץ, תרה אחר סיבות "ללכת מכות". היא לא חפפה את ראשה וסירבה להסתפר במשך חודשים, עד שיום אחד יצאה מהמקלחת עם תספורת צבאית של גברים. אלא שאפילו ספר צבאי, שמטרתו היחידה בעולם היא להיפטר מהקליינט כדי להתפנות להמשך המחקר המעמיק במדור הספורט, לא היה מצליח להפיק ממספריו תספורת מעוותת כמו זו שיצרה ניצן. מבטיהם המזועזעים של הסובבים אותה היו הדבר היחיד שהסב לה אושר. כל מעשיה היו מכוונים לבדל עצמה מסביבתה. להבהיר להם שלעולם לא יבינו אותה. לשכנע אותם שדברי הניחומים שלהם, גדושי ההבטחות ועתירי התקווה, אינם נקלטים אצל אנשים כמוה. לא היה בעולם ולא יהיה בו אובדן כמו שלה.

חקירת תאונת הדרכים (שכונתה על-ידי אודי "חקירת הרצח") העסיקה את היתום הטרי. מדי יום שוחח בטלפון עם קצין המשטרה האחראי על החקירה. מדי יום הכין עצמו פקד בודוק לשיחת הטלפון הזו. מדי יום הפכה השיחה עם אודי למעיקה יותר מבחינתו של פקד בודוק. שהרי הוא ידע שהסיכויים לתפוס את הנהג שפגע בתמי אפסיים:
• לא היה אף עד במקום התאונה.
• על-פי סימני הצמיגים על הכביש, מדובר באחת המכוניות הפופולריות ביותר – פיג'ו
• אף אחד מהמוסכים בצפון הארץ לא תיקן פיג'ו 104 שתאמה את נתוני התאונה.
• הנהג לא נגע בגופה או באופניים.
• החיפוש שנערך ברדיוס של קילומטר רבוע מהתאונה לא העלה שום ממצא משמעותי.
פקד בודוק מדוכדך כשהילד מתקשר ומצפה לדיווח על התפתחויות. הוא הבטיח לילד לעדכן אותו אם יהיה לו מידע חדש. אז למה הוא ממשיך להתקשר? הילד הזה חושב שהוא בלש. הילד הזה סרק בעצמו את אזור התאונה. הילד הזה הביא לו מגוון חפצים חסרי משמעות שמצא וקשר כל אחד מהם לנהג (אשר לו קורא הילד, לא בלי סיבה, "הרוצח"). הציפיות הגדולות שיש לילד ממנו לא היו מציקות לו כל-כך אלמלא היה אודי ילד חמוד. חיובי. אופטימי. נמרץ. נלהב. החיוך של הילד ממגנט. הוא עוד יגרום הרבה עונג (או סבל) להרבה בחורות.

"אם יהיה משהו," מבטיח פקד בודוק לאודי, "אני יתקשר. אל תדאג חמוד, אני עובד על זה. אני יעבוד על זה עד שנמצא את הנבלה. אתה לא צריך להתקשר, חמוד. ברגע שיהיה לי משהו אני יתקשר. אם זה יהיה בבוקר אני יבוא אליך לבית-ספר ויוציא אותך מהכיתה." מה אני מבטיח הבטחות כאלה, חושב לעצמו פקד בודוק. במקום להקטין את הציפיות שלו אני רק מגדיל אותן. למה לא היה לה ילד חמוד פחות.

בבית ממתין לאודי אתגר נוסף. מצבם של בני וניצן מדאיג אותו. הוא מאמין שרק שינוי חיצוני יסייע להם. לא סתם שינוי חיצוני. מדובר בשינוי מסוים מאוד. שינוי שיועיל להם ויזיק לו. אבל הוא חזק והם חלשים. הוא יצליח להתמודד עם הקורבן הנדרש ממנו. כל יום הוא מתעורר עם תקווה שתחול התפתחות טובה במצבם. "אל תשלח ידך אל הנער," אמר המלאך לאברהם ופטר את יצחק מהמאכלת ממש ברגע האחרון. איפה האיל שלו? כל יום שחולף מתחדדת בו ההכרה שההמתנה הפסיבית שלו להתפתחויות (בחקירה ובמצבם של בני וניצן) מזיקה. אודי, ילד בן עשר עם תובנות של אדם בוגר, מחליט. משפחת טל תעזוב את הקיבוץ ותעבור לעיר. מקום חדש. מקום נטול זכרונות. מקום אותו לא מכירה רוח הרפאים של תמי. הגיע הזמן לשחרר גם אותה.

אודי מודיע לבני ולניצן על החלטתו. אלה, מותשים מייסוריהם, אינם מתנגדים. הם מאמצים בהקלה את מנהיגותו וממלאים אחר הוראותיו. להפתעתו, הוריה של תמי מסייעים לו. חברים מפלוגת המילואים של אביה נערכים לקראת המעבר לעיר כאל מבצע צבאי. בשביל הצבא הם מבוגרים מדי, ובשנים האחרונות הם מתגייסים זה למען זה בהתמודדויות אישיות קשות. האחד, בכיר בהסתדרות, מוצא לבני עבודת פקידות במוסד. השני, בכיר במשרד הביטחון, מאתר דירה של עובד שיוצא לשליחות של ארבע שנים. השלישי, מנהל מפעל לייצור מאווררים, מגייס טנדר להעברת הרהיטים. ומשפחת טל, או ליתר דיוק בני, אודי וניצן נוחתים כאן אצלנו ברמת-גן על גבול גבעתיים.


1975-1977
אחרי שאודי פרק את סיפורו הוא אמר בהחלטיות: "עכשיו עולים הביתה, מנקים את הפצע הזה ומכסים אותו ביוד."
"לא לפני שאתה מספר לי מאיפה יש לך את האופניים האלה."
"אהה. זה מדודה של אבא שלי. היא חיה בארצות-הברית וביקרה אותנו לפני כשנתיים."
"אבל אמרת שההורים שלו מחרימים אתכם," אמרתי ושוב צץ חשד קטן לגבי סיפורי אודי. אלא שהפעם לא חיפשתי להכשילו. קיוויתי שתהיה לו תשובה טובה. וזו אכן הגיעה. הדודה, הכועסת על החרם שהטיל אחיה על בנו, מרעיפה על אודי וניצן מתנות בכל פעם שהיא מבקרת בארץ.

מאותו יום הפכנו לצמד. דודי ואודי. אודי ודודי. כאילו צפו הורינו את העתיד ובחרו שמות בעלי צליל זהה, רק אות אחת מבדילה. אף אחד מהתלמידים בכיתה לא הבין איך הפכה היריבות לידידות. אבל לאחר זמן-מה, כשהיו רואים אותנו לא יחד שאלו מייד אם קרה משהו.
הפסקתי לבקר מדי יום בספרייה. לא היה זה בגלל החשש משלישיית הנערים שהטרידו אותי בגינה. למרות שהייתי בטוח שהם ארגנו חבורה של פוּשטַקים שאורבים לי בשכונתם כדי לנקום על העלבון ששלחה לעברם אצבעי, לא פחדתי מהם. מה יש לפחד? הרי לכל מקום הלכתי עם אודי ועם האופניים האדומים. הפסקתי ללכת לספרייה כי הספרים פחות עניינו אותי. החיים פשוט הפכו מרתקים יותר.

אני נטשתי את הספרים ואודי את הסיפורים. מעגלי המאזינים עוד התכנסו לפעמים, אך תכיפות הסיפורים פחתה. ייתכן שהיה זה תהליך טבעי. הסיפורים התחילו לחזור על עצמם והמאזינים איבדו עניין. אודי פשוט ידע לפרוש בזמן. (בניגוד לכמה פוליטיקאים, סדרות טלוויזיה ושחקני כדורסל שחיים בעברם).

החברות ביני לבין אודי הסבה קורת רוח מרובה להורי. לא רק משום שבדידותי, מאז עזב עופר את הארץ, הטרידה אותם. היריבות בינינו הקשתה עליהם לממש את התוכנית שטוו לאחר ששלישיית טל נחתה בבניין שלנו. הם הבחינו במה שמכונה היום "בעיות תפקוד במשפחה". לא נדרש תואר ראשון בעבודה סוציאלית כדי להבחין שבני מתקשה למלא את החלל שהותיר מותה של תמי. לבני חסרו היכולות הרגשיות לשמש כאם המשפחה. גרוע מכך, חסרו לו גם היכולות לשמש כאבי המשפחה. הורי שהבחינו די מהר כי בני מאותגר הורות, החליטו לאמץ את שלישיית טל. הזדקקותה של משפחת טל להורים היתה נס קטן בשביל הורי. מחשבותיהם על אימוץ החלו ארבע שנים קודם לכן, לאחר שנים של נסיונות כושלים להרחיב את המשפחה. הם, כמובן, לא דיווחו לי על נסיונות אלה ועל סופם המר. ידעתי עליהם כמו שידעתי על שאר הנושאים עליהם דיברו לאחר שהלכתי לישון – ליתר דיוק, לאחר שחשבו שהלכתי לישון. זה היה עונשם על שהתעקשו להשכיב אותי לישון מוקדם. היום אני מסתפק בשינה של ארבע שעות. אז הסתדרתי עם שמונה. כלומר, כדי לקום בשבע בבוקר הלכתי לישון באחת-עשרה. אלא שהורי פסקו שילד בגילי צריך ללכת לישון בתשע וחצי. בשעה זו הם כיבו את האור בחדרי והניחו שברגע שהאורות כבים אני נרדם. בהתחלה הייתי מוחה, אבל מהר מאוד גיליתי את מה שטמון בתשעים הדקות האלה.

בימים בהם צפו הורי בטלוויזיה זכיתי להאזין לה. את המראות השלמתי בדמיוני. קול עבה – איש שמן. קול רך – אשה יפה. קול רועם – מפקד קשוח. קול צווחני – אשה במצוקה. לפעמים, כדי להרוות את דמיוני הייתי הולך למטבח בטענה שהתעוררתי ואני צמא. בדרך חזרה הסתתרתי למשך דקה מאחורי ארון המשקאות ושתיתי בצמא את המראות. הייתי מצלם אותם במוחי. אלה יהיו חברי בחדר החשוך בימים הבאים. בימים אחרים היו הורי משוחחים ביניהם ותעלומות רבות היו נפתרות. תעלומה: השכן גידי נעלם. פתרון: אשתו גילתה שהוא בוגד בה. תעלומה: השכן משה החליף את מכוניתו המפוארת במכונית צנועה. פתרון: החֶברַה שלו בקשיים בגלל כניסת מתחרה אגרסיבי לשוק.

והיו ימים שבהם הורי שוחחו על עצמם. בימים אלה התקשיתי להירדם אפילו אחרי אחת-עשרה. כבר בגיל צעיר הבנתי שהורי שונים ממרבית ההורים. לא ראיתי אותם מתחבקים. לא ראיתי אותם מתנשקים. לא ראיתי אותם קונים פרחים זה לזה. לא ראיתי אותם מביטים זה בזה באהבה. ילדים רואים את הדברים האלה. ילדים מזהים את הרגשות העומדים מאחורי מסכת המילים. בשעות היום, כשנמצאתי בחברתם, הם נדרשו להעמדת פנים זאת. אולם לאחר שהלכתי לכאורה לישון הוסרו התחפושות. הם לא נהגו לצעוק. הלוואי שהיו צועקים. הרי כועסים על מי שאוהבים. הם פשוט מיפו באדישות את התהום המעמיקה ביניהם. פערי הגילאים והתרבויות שהוסיפו מימד מסעיר ומרתק להתאהבותם הפכו לאויב הראשי של נישואיהם. הם השלימו עם מות אהבתם.

לכן לא הבנתי את הנסיונות שלהם להרחיב את המשפחה. היום אני יודע שזוגות רבים מתייחסים לתינוק כאל תרופת-פלא למערכת יחסים רעועה. היום אני יודע שלא היה להם האומץ להיפרד. בעצם, אני לא יכול להיות בטוח בזה. ייתכן שהם פשוט דאגו לי. חששו שפרידה תזיק לי. ייתכן שרצו בילד נוסף כדי שיהיה לי אח. או אחות. מה שאני יודע בביטחון הוא שההחלטה להישאר יחד היטיבה עם שניהם. היום הם אינם שונים ממרבית הזוגות בני גילם. הם אינם מאוהבים, אך הם שותפים נאמנים. כמו חלוקי נחל בעלי צורה דומה, שעוצבו על-ידי המים כדי שלא יפריעו לזרימה – כך עיבדו החיים וההתנסויות המשותפות את הורי ויצרו זוג שלם בשני חלקיו. אימוץ שלישיית טל נחשבה להתנסות החשובה הראשונה.

הורי פעלו במהירות. מייד לאחר שהבחינו בשינוי מערכת היחסים ביני ובין אודי הם הזמינו את שלישיית טל לארוחת ערב ביום שישי. ליל שבת חילוני. בלי נרות ובלי תפילות. עם דיון פוליטי עסיסי. או, ליתר דיוק, הרצאה פילוסופית של אבי על ענייני השעה. הרצאה עשירה במבואות ובהשוואות היסטוריות מהארץ ומהעולם. אבי החיה את מצביאי ומנהיגי כל הזמנים ושם בפיהם נאומים נרגשים על האירועים המתרגשים ובאים. היו שם אלכסנדר מוקדון, יהודה המכבי, המלך דוד כפול שניים (זה מהתנ"ך וזה שהקים את המדינה), וודרו ווילסון, אברהם לינקולן, תומס ג'פרסון, ווינסטון צ'רצ'יל. אלה חיוו את דעתם על החלטותיהם של ראש הממשלה יצחק רבין, מנהיג האופוזיציה מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר אל-סאדאת ושאר האישים הרלוונטיים לפרשיית השבוע בפוליטיקה המקומית והבינלאומית. אבא אהב במיוחד להחיות את נאומיו של ווינסטון צ'רצ'יל. נאומים מפיחי תקווה ומוטיבציה, החייבים להופיע במערך השיעור של קורס מאמני כדורסל. "אנחנו לעולם לא נכנע," אמר צ'רצ'יל לעמו באחד הרגעים הקריטיים של מלחמת העולם השנייה. המשפט הפשוט הזה הופך מרשים ביותר כאשר הוא בא בקולו הבוטח של צ'רצ'יל ובאנגלית הבריטית שלו.

לאבא לא היתה משנה אידיאולוגית. בארוחות שישי הוא שימש כפרשן פוליטי, לא כבעל עמדה אחידה. דעותיו דילגו מימין לשמאל ובחזרה. הוא עף כמו פרפר ועקץ, את הקורבן השבועי, כמו דבורה. לצד מצביאי ומנהיגי העבר זכו הגיגיו הפוליטיים של אלברט איינשטיין להופעות רבות. כששמו של איינשטיין הופיע, ידעתי שהרצאה הפוליטית עומדת להסתיים ומגיעה שעת החידות. איינשטיין, האיש שעסק כל חייו בפתרון חידות, שימש את אבא כחוט המקשר בין שני חלקי הערב. החידות היו תמיד קשות מדי. הן הרי היו אמורות לאתגר אותנו. למשל, כשנתיים לאחר שהתחלנו ללמוד אנגלית הוא הציג את השאלה הבאה:
“What starts with an ‘e’, ends with an ‘e’ and consist of one letter?”
לא היה לנו סיכוי. עד היום אני מציג את החידה הזאת לאמריקאים שאני פוגש. עד היום אף אחד לא ענה נכון. אגב, התשובה הנכונה היא envelope. לא כל החידות היו בדרגת הקושי הזאת. אבל תמיד היה הרף גבוה מדי לגובה שלנו. שיטת האימון של אבא הוכיחה את עצמה בסוף. בשנים הבאות הפתענו אפילו את עצמנו כשהצלחנו לפתור חידות שנועדו לגילאים מבוגרים יותר. אבל באותה ארוחת הערב היתה שלישיית טל בהלם. הכול היה שונה כל-כך ממה שהכירו.

ניצן ואודי התענגו על האוכל שאמא הכינה. לא משהו מיוחד. סתם ספגטי ברוטב עגבניות, כדורי בשר וסלט ירקות. אבל מכיוון שמאז עברו לעיר הם נאלצו לעכל את תבשיליו התפלים של בני, היתה הארוחה הזאת בשבילם סעודת מלכים. אמא לא הפסיקה ללטף את שערות ראשה של ניצן. כאילו ליטופיה יאריכו את השערות שניצן התמידה לקצוץ באכזריות. כאילו חום ידיה יחדור את גולגולת הילדה וירגיע את מוחה הסוער. כאילו ניצן היתה בתה מאז ומתמיד.

יש שוויון בין מבוגרים לילדים (3:3). יש יתרון לבנים על בנות (2:4). ניסיתי לחלק את הנוכחים לזוגות. אולם בני הכשיל נסיונות אלה. היו לי שני זוגות ברורים. זוג א: אודי ודודי. זוג ב: דפנה וניצן. הכימיה ביניהן היתה ברורה החל מהדקה הראשונה. אבל מה אני אעשה עם בני ואבא? השילוב הזה לא נראה מבטיח. בני נראה מאוים על-ידי אבא. אפשר כמובן ליצור את הזוגות הבאים: מיכאל ודודי, בני ואודי, ודפנה וניצן. כלומר, אב ובנו, אב ובנו, אם ובתה. אבל היו שתי בעיות עם הזוגות האלה. הראשונה, אודי ואני הופרדנו. השנייה, לא היה לי ברור מי האב ומי הבן בצמד בני ואודי. הסתכלתי על בני בחמלה. צריך למצוא דרך להכניס אותו למשחק.

"אודי סיפר לי שאתה אוהב שירה. יש לך משורר מועדף?"
השאלה הזאת תפסה את בני לגמרי לא מוכן. הוא היה עדיין בשלב של לימוד כללי המשחק. מתאמץ לגלות מה "מותר" ומה "אסור". הוא התחיל לדבר במשפטים קצרים. פוסל את טשרניחובסקי על הדגש הפוליטי שלו, ומביט בחשש על אבא. פוסל את ביאליק על הגלותיות שלו. משבח את ישורון. נושם בכבדות בין משפט למשפט ובוחן את תגובת הסועדים. אבא ניצל את אחת ההפסקות האלה כדי להגיד:
"זה נורא יפה מה שאתה אומר."
"לא מפריע לך מה שאמרתי על טשרניחובסקי?"
"לא. תראה אני לגמרי לא מסכים איתך. אני לא מאמין באמנות ניטרלית. אין דבר כזה. אמן צריך לנצל את הבימה שניתנת לו כדי להביע את דעתו. ובמדינה כמו שלנו, חייבת להיות לו עמדה פוליטית. אבל זה בכלל לא משנה אם אני מסכים איתך או לא. על זה אפשר להתווכח. אבל אי אפשר להתווכח על היכולת שלך להציג את טיעוניך בצורה כל-כך עשירה וחיה. אתה חייב ללמד אותי לקרוא שירה. אתם יודעים, ילדים, שמשוררים חדים לנו הרבה חידות בשיריהם?"
בני לא האמין למשמע אוזניו. "עשירה וחיה"? הוא יודע "להציג טיעונים"? מיכאל רוצה ללמוד ממנו שירה?

"שירה היא כמו מתמטיקה. טהורה. אסור להכתים אותה בפוליטיקה," הוא פתח ואבא נשען עם מרפקיו על השולחן, הניח את לסתו בכפות ידיו והאזין. הצליח לי. פתרתי את בעיית הזוגות. עכשיו אין צורך להפריד בין אודי לביני. סיכום: אודי ודודי, דפנה וניצן, ומיכאל ובני.

בשבת הלכנו ל"כפר המכבייה". אודי ואני התחרינו בחתירה ובחזה. תחרות לא כל-כך הוגנת בהתחשב בכך שאודי בילה בילדותו יותר שעות בבריכה מאשר בכיתה. ניצן זינקה למים מכל אחת מהמקפצות. קפצה. צללה. יצאה מהמים. רצה וקפצה שוב. לא יכולתי להסתכל עליה. זה היה מפחיד מדי. היא אפילו זינקה מהמקפצה הגבוהה של המבוגרים, עד שהמציל קלט אותה ואיים עליה שירחיק אותה מהבריכה אם תמשיך. גם הצלילות שלה היו נועזות. ראשה היה נעלם בקצה האחד של הבריכה ומופיע לאחר שניות ארוכות בקצה השני. אמא עמדה על שפת הבריכה על סף היסטריה. כל הנסיונות שלה לעצור את מחול הקמיקזה טבעו במימי הבריכה. היא ניסתה לשדך בין ניצן לבנות אחרות בנות גילה. לפתות אותה בארטיק קרח. להקריא לה את ספר הילדים שהביאה. כלום. ניצן בשלה. היא עדיין לא ידעה שגורלה הפגיש אותה עם אדם לא פחות עקשן ממנה.

אמא, מנוסה במאבקי הישרדות, התחילה לגבש אסטרטגיה שנועדה בשלב הראשון להפוך את ניצן לבת ובשלב שני להפוך אותה לבתה. והיא הצליחה. זה לקח זמן, אבל היא הצליחה. בהתחלה ניצן נצמדה לאודי ואלי. בבית. בבית-הספר. בחצר. במשחקים. במקום לשחק עם הבנות, היא רצתה לשחק איתנו כדורגל. כשסירבנו, היא הציעה להיות שופטת. כשנותרנו רק אודי ואני במגרש, הציעה להיות שוערת. לאודי היתה הרבה סבלנות בשבילה. לי לא. קראתי לה, ביני לביני, "הקרצייה". קיוויתי שאמא תכניע אותה ואני אוכל להישאר עם אודי לבד. אמא כל הזמן ניסתה לחבק אותה. ניצן התנערה מחיבוקים אלה עם הבעת גועל על פניה. ואז אמא עברה לליטופים. היא קנתה לניצן הרבה מתנות. בובות. צמידים. טבעות. היא הכינה איתה שיעורי בית. היא נהגה להכין את המאכלים האהובים עליה. כשניצן הודיעה לה ש-"אני לא צריכה אף אחד. את שומעת," אמא ענתה: "בטח, חמודה. בטח שאני יודעת. את ילדה עצמאית," ליטפה את ראשה והוסיפה, "ויפה. אולי תתני לספר שלי לספר אותך. הוא יעשה לך איזה תספורת שאת רוצה." ככה זה עם אמא שלי. אתה זורק אותה מהדלת והיא חוזרת מהחלון. מצא מין את מינו.

אודי ואני התחרינו כל הזמן. בכדורגל. בכדורסל. בשש-בש. בשח-מט. בזריקת מטבע קרוב לקיר. בסכום הספרות על כרטיסי האוטובוס שלנו. (המשחק הולך ככה: סוכמים את הספרות עד שמגיעים למספר בן ספרה אחת. למשל, אם המספר הוא 677222, אז סכום הספרות הוא 26. כיוון ש-26 אינו מספר חד ספרתי, יש לסכום שוב ולקבל 8. בעל הכרטיס עם הספרה הגבוהה יותר מנצח). בסכום הספרות של מספרי הרישוי של המכוניות. (המשחק הולך ככה: יושבים על המדרכה ו"בוחרים" מרחוק את אחת המכוניות הנוסעות בכביש. אם סכום הספרות שווה ל-21, ה"בוחר" מקבל נקודה. הראשון שמגיע ל-10 נקודות מנצח).

אני חושב שהנטייה שלנו להתחרות זה בזה נבעה מההתמודדות עם החידות של אבא. הוא התייחס אל שנינו כאילו היינו בניו. זה עצבן אותי. לא היתה לי בעיה עם האימוץ המוחלט של ניצן על-ידי אמא. אבל היחס השוויוני הזה ביני לבין אודי הרתיח אותי. לאודי יש אבא. למה הוא צריך עוד אחד? ולאבא שלי יש בן. למה הוא צריך עוד אחד? קינאתי בשניהם. אודי גנב לי את אבא שלי. ואבא שלי גנב לי את אודי שלי. הייתי חייב לנצח את אודי בתחרות החידות. ומאחר שלא הצלחתי בכך (בכל פעם שעליתי ליתרון, פתר אודי חידה וסגר את הפער), הרגשתי חובה להכניע אותו בתחרות אחרת.

אחד ה"קרבות" שנחקקו בזכרוני נערך מספר שנים אחר-כך, כשהיינו בני 16, ונגע למשנתו הפוליטית של אפלטון. אבא האיץ בנו לקרוא את התרגום הטרי של ספרו המדינה. בעוד אנחנו מתענגים על משל המערה, חקר אותנו אבא על משל הקברניט. במשל, העם מדומה לבעל אונייה גדול וחזק אך כבד שמיעה, בעל ראייה פגומה ובקיאות מוגבלת בענייני ים. המלחים, הלוא הם הפוליטיקאים, מפצירים בבעל האונייה לקבל את תפקיד הקברניט. הם אינם בוחלים באמצעים, כולל רצח מתחריהם וסימום בעל האונייה, כדי לזכות בתפקיד הנכסף. השאלות הראשונות של אבא היו פשוטות למדי, ואודי ואני זכינו בנקודות על סמך מהירות התגובה בלבד. כשמצב הנקודות היה "תיקו שלוש" על-פי חישובי, שאל אבא: "מה דעתו של אפלטון על הדמוקרטיה, על-פי המשל?"

"היא לא שיטת שלטון יעילה," מיהר אודי לענות, "המשל הרי מתאר הליך בחירה דמוקרטי. ומה שאנחנו רואים זה שהקברניט נבחר בעזרת דמגוגיה ומניפולציות. לקברניט הנבחר אין את הידע, הכישורים והניסיון לנווט את האונייה. אפלטון מתאר בעצם מצב של אנרכיה. הוא גם מדבר על משתאות ומסיבות."
מתוסכל מהצלחתו של אודי, אני מוסיף: "ועל זה אמר ידידנו הדגול ווינסטון צ'רצ'יל שדמוקרטיה היא שיטת השלטון הגרועה ביותר, חוץ מכל שאר השיטות."
אני בוחן בחרדה את תגובתו של אבא. מנסה לראות האם הצלחתי לשקם את כבודי. אבא נותן בי חיוך זעיר, כמעט בלתי נראה, ואני מתמלא רוח חיים ורושם לעצמי חצי נקודה.
"ומיהו המנהיג האידיאלי?" מקשה אבא.
אני ממהר לענות: "המלך-הפילוסוף."
אבא לא מסופק: "ומה בדיוק זה אומר?"
"כל אדם נולד עם כישורים מסוימים. לכן המנהיג האידיאלי נולד עם יכולות מתאימות. אבל זה לא מספיק. הוא צריך לעבור הכשרה. הוא צריך ללמוד מתמטיקה, מוזיקה וכמובן פילוסופיה. זה, כמובן, מתקשר לתיאורית ההיזכרות של אפלטון, לפיה על כל אחד מאיתנו לגלות את הידיעות הטמונות בו מילדות."

"אז איזו שיטת שלטון אידיאלית, בעיני אפלטון?"
"אריסטוקרטיה, כמובן," ממהר אודי לענות, ואני נאלץ לרשום לזכותו נקודה, ברישום הסודי שאני מנהל, למרות שתשובתו קצרה וטריוויאלית.
"רגע, רציתי להגיד עוד משהו," אני מנסה נואשות להשיב את השליטה לידי, "אפלטון דווקא ניסה להגשים את הרעיון הזה של המלך-הפילוסוף. הוא השתתף בחינוכו של השליט... נו, שכחתי איך קראו לו... והתלמיד של אפלטון, אריסטו, היה המורה של אלכסנדר מוקדון."

"התכוונת לדִיוֹן, שליט סירקוזה שבסיציליה," השלים אבא את דברי, "אתם מבינים, ילדים, אפילו אפלטון היה מעורב פוליטית. אפילו הפילוסוף הגדול הזה לא יכול היה לשבת בצד, במגדל השן, ולתת לדברים להתנהל כהרגלם. כשניתנה לו ההזדמנות, הוא ניסה לממש את החזון האידילי שלו. מייחסים לאפלטון את האימרה: 'העונש שאנשים טובים משלמים על אדישות פוליטית הוא שהם נשלטים על-ידי מושחתים'. אני לא חושב שהוא באמת אמר או כתב את זה, אבל אין ספק שבמעשיו הוא הוכיח שאדישות פוליטית היא זרע הרע." דומה כי זאת היתה אחת המוטיבציות העיקריות מאחורי ההרצאות הפוליטיות של אבא. בעיניו "לוזריות" אין פירושה להפסיד בתחרות, אלא לא להשתתף בה. למרות שמעורבותו הפוליטית הצטמצמה לנאומי יום שישי סביב השולחן המשפחתי, הוא ציפה מהדור הבא של המשפחה ליותר. הוא רצה לוודא שילדיו יהיו מעורבים פוליטית. שלא יסתפקו בדיבורים, אלא יביאו מפנה. שלא יקטרו, אלא יפעלו. שלא יתבכיינו, אלא ישנו.
"ולשם מה צריך המנהיג ללמוד? לשם מה עליו להיות פילוסוף?" הוא שאל.

בעוד אודי ואני חוככים בדעתנו, מציצים זה בזה כדי לוודא שהשני אינו משיג ומשיב, הפתיעה את כולנו ניצן. הילדה שהפכה כבר לנערה. "כי מנהיג הוא משרת. הוא צריך לשמור על האזרחים שלו, ואם הוא לא יידע מה צודק ומה לא, איך הוא יידע מה לעשות?" בניגוד אלינו, כשניצן דיברה היא לא הביטה על אבא כדי לקבל את הסכמתו. היא דיברה בביטחון ובהחלטיות. ללא התלבטות. ללא היסוס. וללא חשבון לאבא ולדעותיו. "איך אתם לא מבינים שהספר הזה הוא בכלל על צדק? אתם כל הזמן יורדים עלי בגלל שאני בעד הליכוד, אבל אתם לא מבינים שהספר הזה הוא נגדכם ונגד 'המערך' שלכם. נגד כל המושחתים האלה. אתם בכלל יודעים למה אפלטון מציע שלא יהיה למנהיגים בית, או רכוש או משפחה?" המעצבנת הזאת הסתכלה עלי ועל אודי בלגלוג והמשיכה, "כדי שלא יהיו מושחתים כמו המערכניקים שלכם. אתם מבינים את זה? אם לא יהיה להם רכוש, אז לא תהיה להם סיבה להיות מושחתים. אתם כל הזמן מדברים על צדק, אבל אתם לא מבינים שהניצחון של בגין על המערך זה הצדק. אתם חושבים שאני ילדה קטנה, אבל אני יודעת לקרוא עיתונים ואני יודעת טוב מאוד מה עשו המערכניקים שלכם. אתם בעדם כי הם הקימו את המדינה. אבל זה היה פעם. בעבר הרחוק. העבר נגמר. אתם מבינים מה שאני אומרת לכם? העבר נגמר. היום הם סתם מושחתים."

אמא זינקה ממושבה וניגשה אל ניצן בניסיון להרגיע אותה, אבל היה זה דווקא אבא שהצליח להשליט שקט כשאמר: "דברי טעם אמרת. זה באמת ספר על צדק. הוא אפילו מדבר על שוויון בחלוקת ההכנסות. יפה מאוד, ניצן. אפלטון השתמש במדינה כדי לדבר על האדם. ובעיניו, אצל האדם האידיאלי ההיגיון שולט בדחפים – ממש כמו שהפילוסוף שולט במדינה." אבא הביט בניצן בהערכה. הוא היה מופתע ומרוצה. אני הבטתי בה בזעם, חושש שגם היא תצטרף לתחרות על אבא.

אולם ניצן לא המשיכה להתערב בדיוני יום שישי. התחרות נותרה בין אודי לביני. שלא תהיינה אי הבנות. התחרויות האלה לא פגמו בחברות בינינו. ייתכן שהן תיעלו את המתחים הקיימים כמעט תמיד בין חברים למחוזות בריאים. בניגוד לזוגות אחרים של חברים, אנחנו לא רבנו. הפכנו ממש לצמד אחים. למעשה, אודי ישן בחדר שלי יותר מאשר בחדר שלו. לא היו בינינו סודות. אבל היו לנו סודות מפני שלישיית ההורים שלנו.

שלוש שנים קודם לכן, בכיתה ז', זכיתי בהוכחה נוספת לכך שגם למבוגרים יש סודות מפנינו. ראיתי בחנות של שלמה סדרה של ספרים שלא הכרתי. את תשומת ליבי משכו הציורים שעיטרו את הכריכה. הציורים האלה הבהירו לי למה הספרים שהכילו אותם אינם בספרייה ומדוע מדובר בספרות הכרחית להתבגרות שלי. שלנו. כדי לבחון את הספרים בלי ששלמה ישים לב, סיכמתי עם אודי על פעולת הסחה. נכנסנו יחד לחנות ואודי העסיק את שלמה. הוא התעניין, לכאורה, בצעצועים היקרים ביותר. מטעמי ביטחון הרחיק שלמה את הצעצועים האלה מפתחה של החנות ומיקם אותם מעבר לתצוגת הצעצועים הזולים יותר. אלא ששלמה אינו נפוליון, והחשיבה הבטחונית שלו לוקה בחסר. בעוד הוא מלווה את הלקוח הפוטנציאלי אל חלקת המוצרים הרווחיים, נותרים הלקוחות האחרים מחוץ לטווח הצפייה שלו. דפדוף מהיר באחד הספרים הספיק לי. חייבים לקנות את הספר הזה. אבל גם אם היה לנו כסף, שלמה לא ימכור לנו אותו. וגם אם ימכור, הוא בטח ידווח להורים. אופציית הקנייה לא קיימת. אבל יש אפשרות אחרת. "השאלה". אני יכול לקחת את הספר ולהחזיר אותו מחר בלי ששלמה ירגיש. לקחת או לא לקחת? צריך להחליט מהר. אודי לא יכול להחזיק אותו עוד הרבה זמן. לפתע צץ במוחי רעיון חדש. אני מוציא מהכיס את כל השטרות שהרווחנו בניקוי מכוניות, מניח אותם על הדלפק, תוחב את הספר מתחת לחולצה ויוצא במהירות מהחנות.

כשאודי הגיע למדרכה מול הבית הייתי כבר שקוע בספר. סופר בו על סוכן חשאי כל-יכול בשם פטריק קים. הוא עבד בשביל הסי.אי.איי. אבל זה לא היה החלק שעניין אותי. מה שריתק אותי היה מערכות היחסים שלו עם נשים. ואיזה נשים. בחיים לא פגשתי בנות כאלה. פתאום החיים של המבוגרים נראו מרגשים מאי פעם. מה הסיפורים האלה שהם מוכרים לנו עם השירים שלהם על הקוקו והסרפן? מתברר שגם להם יש עולם סודי. מתי הם מספיקים לעשות את הדברים האלה? מה, גם הבנות בכיתה שלנו יתנהגו ככה כשיגדלו? אולי הן מתנהגות ככה כבר עכשיו, ואני פשוט לא יודע. אולי אני פשוט ביישן מדי? אולי אני צריך להיות יותר החלטי איתן, ואז הן יתנהגו כמו בספר הזה? אבל אני בחיים לא אוכל להתנהג כך. אני ביישן מדי, ולעולם לא אזכה במנעמים שמעתירות הבחורות האלה על פטריק קים. ומה הקטע הזה של הידיים המסוקסות? מה זה מסוקס? גם לי יהיו ידיים כאלה כשאהיה גדול? ואם לא יהיו לי, הבנות לא יחשקו בי? מישהי בכלל תרצה להתחתן איתי?
מאותו יום חיפשתי כל הזמן סימנים לעתידי הרומנטי והמיני. מאורעות שוליים הפכו בעיני לכדור בדולח המנבא את סיכויי עם המין השני. אחד המבחנים השכיחים היה "זהות האדם הבא שיחלוף על פני ברחוב". אם זאת היתה אשה מבוגרת, הרי שמישהי תרצה להתחתן איתי. אם זאת היתה אשה צעירה, אזכה לא רק בחתונה אלא גם בחיי מין סוערים. אם זה גבר, אכלתי אותה.
אודי לא הבין את פשר התלהבותי.
"תגיד לי, במה הסיפורים האלה שונים ממה שסיפרתי לך על המתנדבות בקיבוץ?"
"תראה, זה לא שלא האמנתי לך. האמנתי. אבל חשבתי שקצת הגזמת כדי שהסיפורים יהיו יותר מעניינים. מה, לא הגזמת?"
"תגיד לי, בשביל זה היית צריך לגנוב משלמה? מה אנחנו צמד גנבים עכשיו?"
"לא גנבתי. השארתי על השולחן שלו את הכסף שחסכנו מרחיצת המכוניות."
"תגיד לי, השתגעת? היה שם מספיק כסף בשביל ארטיקים לשבועיים הקרובים. מעכשיו הכסף נשאר אצלי."
"בסדר. בסדר. תשכח לרגע מהכסף. אם המתנדבות בקיבוץ מתנהגות ככה, גם הבנות בכיתה מתנהגות ככה? סיפרת לי שדורית נותנת לך לנשק אותה. לא סיפרת לי שאתם עושים... דברים אחרים."
"מה אתה משווה. הן בכלל לא באותו גיל. מה, אתה לא נהנה לנשק את גליה? מה אתה בדיוק רוצה לעשות איתן? אתה רוצה לשכב איתן?"
"לא. לא אמרתי את זה. אבל לפי הספר, הן רוצות את זה כמו שאנחנו רוצים את זה."
"אתה לא מבין מה שאני אומר לך? הבנות בכיתה שלנו צעירות מדי."
"אז זה בסדר שאנחנו רק מתנשקים איתן?"
"מה זאת אומרת בסדר? אתה חושב שיש ספר עם הוראות וטבלאות לכל גיל וגיל?"
"לא הייתי מתנגד שיהיה ספר כזה. ככה אני אוכל לדעת מה לעשות. ומה עם עופרה הג'ינג'ית. היא כבר מפותחת ויוצאת עם בנים מהתיכון. אתה חושב שהיא 'נותנת' להם?"
"לא יודע ולא אכפת לי."
שתיקה. אודי בוחן אותי ואז אומר: "תראה, אני חושב שכשיגיע הרגע נדע מה לעשות. אני לא חושב שאנחנו בתחרות עם מישהו ושאנחנו חייבים להספיק עד גיל 14 לגעת בציצי ועד גיל 16 לשכב עם בחורה. אין לך מה לדאוג. יהיה בסדר."
"קל לך להגיד. אתה ידעת בדיוק מתי לנשק את דורית. אני חיכיתי עד שגליה תנשק אותי. אם היא לא היתה מנשקת אותי, לא היינו מתנשקים עד היום."
"אז לא הייתם מתנשקים עד היום. אז מה? מה אתה כזה לחוץ?"
שתיקה, ואז אני אומר: "אתה חושב שאמא שלי מתנהגת כמו הבחורות בספר?"
"תגיד לי, מה קרה לך? נפלת על השכל? מה השאלות האלה? אפשר לדבר על משהו אחר? איך נראה לך הסיפור על הסי.אי.איי? מותח?"

מי היה מאמין שאתאהב רק פעם אחת בחיי. באחותו של אודי. בניצן המעצבנת.

1978-1982

לאודי ולניצן היו שני בתים. בית אחד בדירת שלישיית טל בקומה השלישית, ובית שני בדירתנו בקומה הרביעית. אצלנו היו מרבית חפציהם, מלבד אלה היקרים להם באמת, אלה שנשאו עימם זכרונות, שנצרו ריחות, שחשו את מגע ידיה של תמי. כל אלה נשמרו בחדרם שבקומה השלישית. מיעטתי לבקר בחדר הזה. הרגשתי בו כפולש.

עד שיום אחד, כשהיינו בכיתה ח', החליט אודי לשתף אותי בחקירת "הרצח". בארגז שניצב לצד מיטתו היו כל הממצאים שאסף ב"זירת הרצח". אודי לא חיפש רק סמוך למקום התאונה. הוא תר אחר עדויות ברדיוס של קילומטר מהמקום שבו נמצאה אמו. לכל אחד מהממצאים צירף פתק ובו ציין את המרחק ממקום התאונה. היו שם גזרי עיתון. מעטפות ריקות. טופס ריק של צו גיוס. ספר של פּוּצ'ו. כפייה. גרב שבצעירותה היתה ירוקה. מצית. שברי תקליט (סיפורי פּוּגי). כומתה שחורה עם סמל של חיל שריון. קופסאות סיגריות רבות (בעיקר "טיים") ועוד. מרבית הממצאים היו חסרי משמעות. פרט למצית. היה זה מצית עשוי מכסף טהור ועליו חריטה של אריה. היה ברור שהחריטה לא נעשתה בייצור המוני, אלא בוצעה על-ידי אמן במיוחד למען בעלי המצית. המשטרה גילתה עניין במצית שאודי מצא. אולם לאחר שבדיקה מקפת בחנויות רבות באזור ובקרב תושבי היישובים הסמוכים לא העלתה דבר, הוחזר לו המצית. ישבנו וניסינו לקשור את כל אחד מהממצאים ל"רוצח". חלפו כארבע שנים מהתאונה. הסיכוי היחיד לתפוס את הנהג טמון במצפון שלו. אבל הרי אם היה לו מצפון הוא לא היה נמלט לאחר שמכוניתו פגעה והרגה. כך שהסיכוי אפסי.

אודי הבין את זה. הוא לא באמת האמין ביכולתנו לפענח את המקרה. הוא כבר לא אובססיבי כפי שהיה לאחר התאונה. זוהי ניצן שמגלה עניין מחודש בממצאים. היא יושבת איתנו ומעלה השערות פרועות ביחס לכל אחד מהפריטים. היא מתעקשת לספור את קופסאות הסיגריות שוב ושוב. בוחנת את תכולתן. מסתכלת על גזרי העיתון עם זכוכית מגדלת. אני לא מבין את זה. היא ילדה נבונה. למה היא לא מרפה? הדבקות שלה במוות מלחיצה אותי. לא נעים להיות בחברתה. היא אומנם התעדנה מעט בעקבות מאמציה של אמא, אבל היא עדיין קשה. מרדנית. כעסנית. עצבנית. מעצבנת. חסרת שקט. למה היא צריכה להסתפר כמו בן? (כן, אמא שלי היא לא סופר-וומן.) למה היא לא יכולה להיות כמו אודי? גם הוא איבד את אמו. מדי ערב היא מתבודדת עם היומן שלה וכותבת במרץ. מה היא כותבת שם?

והתשובה על השאלה הזאת הביאה את המפנה הראשון ביחס שלי לניצן. אודי ואני היינו כבר בשמינית. היא היתה בחמישית. שלושתנו למדנו באותו בית-ספר. "בליך רמת-גן". ניו-המפשייר של ישראל. נביא הבחירות מאז 1977. נביא שוטה. או עם שוטה. שנים מאושרות. אתה כבר מבוגר כדי להיות עצמאי וצעיר כדי להישען על ההורים כשצריך. הרבה זכויות. מעט חובות. קומבינציה מנצחת. השיעורים והבחינות מעולם לא היו קשים מדי עבורנו. נותר לנו הרבה זמן פנוי. מילאו אותו ה"חמשושיות". כשהיינו בכיתה ט' יצאנו עם בנות המחזור שלנו – חמשושיות. כשהיינו בכיתה י' יצאנו עם בנות המחזור החדש – חמשושיות. כשהיינו בכיתה י"א יצאנו עם... נכון מאוד – חמשושיות. וכשהיינו בשמינית וניצן הגיעה לחמישית יצאנו עם החברות שלה. היא היתה פופולרית במיוחד בקרב הבנות. המעבר לתיכון היטיב עימה. לפתע המרדנות שלה התקבלה בברכה (על-ידי חברותיה, לא על-ידי המורים). אלה היו ימי הפאנק העליזים. או ליתר דיוק, ימי הפאנק הנוגים והאפלים. מרדנות, כעס וחוסר שקט היו באופנה. כמו שעון שמדייק פעמיים ביממה, כך גם תכונותיה המעצבנות של ניצן קלעו לטעם ההמון באותם ימים. אחת הלהקות הפופולריות, "הקליק", שרה אז:
לא צריך שתדליקו לי נר
לא לא
לא צריך קינות מזויפות
לא צריך תפילות מיותרות
לא צריך פוליטיקאים מספידים
את התפילה שהתפללתם מכרתי לאחר
בחרתי למות כי מי רוצה לחיות
ואני לא צריך שתדליקו לי נר.

עם שירים כאלה, פלא שניצן הפכה למנהיגת הבנות? החמשושיות רצו להיות כמוה. אפילו התספורת שלה היתה אופנתית.
סיגל היתה אחת החברות הטובות של ניצן. למרות שעשינו עיניים אחד לשני בהפסקות במשך שבוע, עדיין לא הייתי בטוח שהיא תסכים לצאת איתי. התביישתי לשאול את ניצן. ואז בצירוף מקרים מופלא נפל לידי היומן שלה. טוב, הוא לא בדיוק נפל לידי. הידיים היו טיפונת יותר אקטיביות במהלך הזה. אני באמת לא גאה במה שעשיתי. הודיתי בפשעי. ביקשתי סליחה. אומנם לאחר כשנה, אבל אם ניצן סלחה לי אני חושב שזה לא הוגן לשפוט אותי לחומרה.

בכל מקרה, לא מצאתי ביומן שום התייחסות לרגשות של סיגל כלפי. מצאתי, גם מצאתי, התייחסות לרגשות של ניצן כלפי. היא נעלבה מאוד מההתעלמות שלי. מהנסיונות שלי להתרחק ממנה. מההתחמקויות שלי ממצבים בהם נישאר לבד. מהיהירות שלי כלפיה.
ניצן של היומן היתה שונה מאוד מניצן שהכרתי. ניצן של היומן היתה נערה רגישה, פגיעה, שברירית, עדינה, עמוקה, מתחשבת. היא עדיין היתה בעיני כעסנית וחסרת שקט, אבל כשקראתי את היומן הבנתי כי המרירות וחוסר השלווה לא נקשרו רק למות אמה. פרט לאמא, התברר לי, אף אחד לא הבין אותה. כולם ציפו שתשכח, שתחייה כאילו כלום לא קרה, שתפתח דף חדש, שתהיה עליזה כמו שאמא שלה היתה, שתתמודד עם האובדן כמו אח שלה.

היא מצאה מזור בשירים. לא רק במילים של "הקליק" "מי רוצה לחיות", אלא גם בשירים של אבות ישורון, המשורר האהוב על אביה. באופן מופלא הוא כתב שיר געגועים לאמו סמוך ליום שבו נלקחה ממנה אמה. היא העתיקה את השיר ביומנה:
יום יבוא ואיש לא יקרא מכתבים של אמי.
יש לי מהם חבילה.
לא של מי
ולא מלה.

יום יבוא ואיש לא ייקח אותם ליד.
יש מהם צרור והותר.
יאמרו: נייר פִּסַּת
ולא יותר.

ביום ההוא אביאם אל מערת בר-כוכבא
להעלותם באבק. העולם הקודם
לא יחקור בה
שפת אם.
איך יכולתי להיות כל-כך רע אליה? איך לא הבנתי?

מאותו יום השתנה היחס שלי כלפיה. בהתחלה היא הגיבה בחשדנות, משוכנעת שאני מתקרב אליה כדי לזכות באחת מנסיכות הממלכה שלה. אבל סיגל כבר לא עניינה אותי. בכלל, הפסקתי לצאת עם חמשושיות כדי לפזר את חשדותיה. רציתי להרוויח את אמונה. רציתי שתראה בי אח. לא שאפתי לתפוס את מקומו של אודי. לא קיוויתי לנצח אותו בתחרות על תואר האח הטוב ביותר. לא רציתי לגמול לו על שגזל את אבא על-ידי כך שאגנוב את אחותו. בסך הכול רציתי שתבטח בי, שתרגיש שיש עוד אדם אחד בעולם (פרט לאמא) שמבין אותה.

זה לא היה קל, כי נקודת המוצא שלי היתה רחוקה מאוד מהמטרה. חיקיתי את אמא. הרעפתי עליה חום. הקשבתי לה. לא נעלבתי ממשפטי המחץ המעליבים ששלחה לעברי. האזנתי איתה ל"פינק פלויד". סיפרתי לה על החששות שלי לאכזב את אבא. קילפתי שכבה אחר שכבה בדרך אל ליבה. לכבוד יום הולדתה קניתי לה ספר שירים. יונה וולך. הקראתי לה את השיר "פתאום אני נעשית".
פתאום אני נעשית אדם פחדן
למה לא קיבלתי מחמאות על גבורתי
ולמה לא הפכתי אמיץ יותר
ואיפה הקנה מידה שהיה שלי
ומישהו אחר ולמה דווקא אני.

פתאום אני אדם פחדן
לגבי מה שכתבתי, שמי נעלם. מישהו אחר כתב את זה אדם
אמיץ גיבור יפה
ואני בינתיים אגוז קטן, צפה בקרקעית ורודה ועגלה
מה שנשאר ממני שיהיה לברכה
סליחה על הטעות ולא בכוונה, אז מה.

פחדתי כשהגשתי לה את הספר. פחדתי כשהקראתי לה את השיר. פחדתי שהיא תגלה שהצצתי ביומנה. אבל היא הפתיעה וריגשה כשחיבקה אותי והניחה את ראשה על כתפי. אולי היא העדיפה שלא לגלות.

כפי שקיוויתי, התחילו להירקם בינינו יחסים של אח ואחות. סיפרנו הכול זה לזה. היא הדריכה אותי בשפת הסימנים של הבנות. שפה מורכבת וקשה. מתברר, למשל, שכאשר בת מספרת על הבעיות שלה, היא לא מצפה שתפתור אותן אלא רק מחפשת אוזן קשובה. מוזר. ההכוונה שלה הועילה לי. ומן הסתם לנערות איתן יצאתי. כן, כן, לאחר שרכשתי את אמונה שבתי לתחרות הבלתי פוסקת על החמשושיות. רציתי לגמול לה בתרגום שפת הסימנים של הבנים, אלא שאוצר הסימנים שלנו היה מוגבל למדי. לא משנה מה אמרנו או מה עשינו, היתה לנו רק מטרה אחת. סקס. בעצם שתי מטרות: סקס ולפתוח את החזייה ביד אחת ובעיניים עצומות. בן שהצליח להגשים את שתי המטרות הללו בלילה אחד היה עוטה חיוך אווילי על פניו למשך 24 שעות. התברר שהיינו די שקופים, משום שניצן לא ממש הופתעה מהשפה שהסגרתי לאוזניה. היא רק הודיעה לי שאין לה כל כוונה להסב עונג לבנים בעתיד הקרוב. היא לא מתכוונת ללבוש חזייה אף פעם ואין לשום בן סיכוי לשכב איתה לפחות לא בשנים הקרובות.

כאשר התגייסנו, אודי ואני, השתנה מרכז הכובד במשולש האחים. הצלע ניצן-דודי הפכה דומיננטית יותר מאשר אחיותיה. אודי ואני תכננו להמשיך את דרכנו המשותפת בצבא. בצנחנים. אלא שתכנון העתיד אינו משעשע רק את אלוהים. אמא החליטה שבנה היחיד לא ילך ליחידה קרבית. ממתי אני בנה היחיד? עד שהגיעה שעת החתימה על הטופס שבו היא אמורה היתה לאפשר לי להתנדב ליחידה קרבית, היו לה שלושה ילדים. מה קרה פתאום? היא לא נתנה לי שום הסברים, פרט ל"אתה יודע בדיוק למה." מה אני אשם שדן נהרג בלבנון?

דן היה בנה של שרה, המורה לאנגלית ביסודי. אמא שלי חושבת עד היום ששרה שגתה כשאפשרה לו להתנדב ליחידה קרבית למרות שהיה בן יחיד. אני חשבתי שהטעות הגדולה ביותר של שרה היתה השם שהעניקה לבנה. דני. השם השגור והשגרתי הזה יכול להיות קטלני אם שם המשפחה שלך הוא דין. איזה ילד יכול לגדול באופן נורמלי כשקוראים לו דני דין ולהוריו קוראים אלי ושרה. כמובן שגם אלי ושרה הם שמות שכיחים. אולם ילדים אינם רואים רק את המובן מאליו. בוודאי שאפשר היה לקרוא למורה לאנגלית שרה דין. אבל אפשר גם לכנותה סרדין. בייחוד אם הילד שלה, גיבור ספרי הילדות, מסתובב באזור. כלומר, אם הוא לא שתה את המשקה המיוחד שמעלים אותו. ואיזה פרדוקס זה היה שאביו של המרגל הגדול ביותר של צה"ל היה ערבי. ולא סתם ערבי כי אם אחד מגיבורי סיפורי אלף לילה ולילה. אלי דין הפך בפינו לאלדין. משפחה מהסרטים: אלדין, סרדין ודנידין.

דן נהרג בג'בל ברוך זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת לבנון. היה זה זמן קצר לפני שאמא היתה צריכה לחתום על האישור שנשלח מהצבא. שרה ואמא היו חברות מאז הצטרפותה של אמי, שנתיים קודם לכן, לבית-הספר כמורה להיסטוריה. היה לי ברור שאמא לקחה קשה ביותר את מותו של דן. במשך זמן רב היא היתה עצבנית וחסרת סבלנות. היא כיבתה את הטלוויזיה כשהגיעה מועד "מבט לחדשות". היא היתה שקועה בעצמה. במחשבות נוגות. אבל לא חשבתי שאני איאלץ לשלם את המחיר. לא האמנתי שהיא תגזול ממני את חלום הנעליים והכומתה האדומות.

אמא היתה, כמו תמיד, החלטית ונחושה. אבא, כמו תמיד, שיחק אותה מהאו"ם. לקח את הצד של שווייצריה. הוא הכעיס אותי. כל עמדה שהיה נוקט היתה משמחת אותי. לו צידד באמא, הייתי יודע שגם עבורו אני הבן היחיד ושניצחתי סופית בתחרות רבת השנים בין אודי לביני. לו תמך בי, הייתי יודע שהוא מבין אותי. אבל הוא בחר בדרך שאפיינה אותו כל חייו – אי נקיטת עמדה. כמו בהרצאותיו הפוליטיות, כך גם בחייו האישיים.

לא ידעתי מה לעשות. מה, לברוח לבית של החבר הכי טוב שלי? ארזתי תיק קטן והלכתי לים. התכוונתי לישון על החוף. כשהגעתי השמש טבלה במים, מצננת את התלהבותה הבוערת. הרוח שהגיעה מכיוון הים הקלה את החום. אחרוני המתרחצים שטפו את החול מגופם. הם בדרכם הביתה, אל ארוחת הערב המשפחתית. זוגות של צעירים צעדו חבוקים. הם בדרכם אל נשיקה רטובה על שובר הגלים. חבורת נערים משכו את הגלשנים שלהם מהמים. הם בטח בני 16. אין להם שום דאגות בחיים, פרט למציאת הבגד המתאים ביותר למועדון שבו יבלו את הלילה. זוהי אחת הגאוות שלנו, הישראלים – היכולת הבלתי נלאית להמשיך לחיות חיים נורמליים אפילו בשעת מלחמה, גם כאשר חיילינו נלחמים על "שלום הגליל" בבירה ערבית עשרות קילומטרים מהגבול. התנגדתי למלחמה הזו, אבל הרגשתי צורך עמוק להיות שם, עם החיילים. בילדותי ביליתי שעות ארוכות עם אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. בחנתי כל פרט בתמונות של חיילינו הגיבורים. בגדיהם המאובקים. פניהם המאופרות בגרגרי החול של המדבר. לאחדים תחבושת לבנה על הראש. חלק מהתחבושות מעוטרות בכתם כהה. אלמלא היו התמונות בשחור-לבן, היה ניתן לראות את צבעו האדום של הכתם. צבע הדם. צבע החיים. צבע המוות. על הפנים של כולם – של הקצינים והחיילים, של הבריאים והפצועים, של הסדירים והמילואימניקים – היה מרוח חיוך. הוריהם לא מנעו מהם את הגשמת החלום. הם זכו להגן על משפחותיהם, על מדינתם, על גבריותם.

פרקתי את התיק הקטן בפינה האהובה עלי בחוף. פינת השקט והשלווה. פינת המחשבות העמוקות. פינת הרהורי הנפש. קצב הנשימות שלי התמזג בנגינת הגלים. דמעותי היו מלוחות כמו מי הים. ביכיתי את מר גורלי. נפרדתי מחלומותי. קינאתי בבן הנבחר שיחזור הביתה עם הנעליים האדומות.
"ידעתי שאני אמצא אותך כאן."
ניצן הכירה את הפינה הזאת. מעולם לא הייתי איתה כאן, אבל הראיתי לה את מחבואי כשבילינו על החוף.
היא הכירה גם את אמא. היא ידעה שאין כל סיכוי לשנות את דעתה.
היא הופיעה עם מכנסי ג'ינס קצרים, גופייה לבנה וסנדלי עור. שלפה שתי סיגריות וניסתה להדליק אותן. אבל הרוח לעגה לגפרורים. ידי הגנו על האש הזערורית.
"אתה ממש מסכן."
למרות היכרותנו ארוכת השנים לא הייתי בטוח אם התכוונה למה שאמרה או שהציניות המלווה אותה תמיד שזורה במילותיה.
"אתה יודע שהיא לא תשנה את דעתה."
שתיקה.
"אתה יודע שהיא אוהבת אותך."
זה כבר יותר מדי. "אז למה היא לא חותמת וזהו? היא אוהבת רק את עצמה. רק את עצמה. אם היא היתה אוהבת אותי, לא היינו כאן."
"אתה יודע שהיא חשבה על זה המון."
"מאיפה את יודעת?"
היא שתקה. בררה את מילותיה בקפידה.
"למה זה כל-כך חשוב לך?" היא שאלה.
"איזה מין שאלה זאת? את יודעת למה זה חשוב לי. מה, אני אהיה ג'ובניק? מה, אני אכין קפה בקריה?"
"תפסיק להיות כזה מלודרמטי. אתה לא תכין קפה בקריה. יש עוד הרבה תפקידים חשובים שאתה יכול לעשות. אתה ממש אוהב לרחם על עצמך. החיים שלך ממש קשים."
אי אפשר לטעות. מאה אחוז ציניות. שתיקה.
היא טמנה את הסיגריה בחול והתקרבה אלי. ידה משכה את ראשי והניחה אותו על כתפה וצווארה. לא כמו אחות. כמו אמא. היא ליטפה את ראשי ואני התחלתי בקרב אבוד עם הדמעות.
"די. די. יהיה בסדר."
"את רואה. בדיוק בשביל זה אני צריך ללכת לצנחנים. בשביל להפסיק לבכות כמו
ילדה כל פעם שאני לא מקבל מה שאני רוצה. אני רגיל לקבל כל מה שאני רוצה. אני ילד מפונק. אף פעם לא התמודדתי עם קשיים ובעיות. אף פעם. אני בחיים לא אשתנה אם אשאר כאן. אני חייב ללכת לצנחנים. אני חייב להתחשל. אני חייב ללמוד להיות קשוח. להיות גבר. לא להיות רכרוכי כמו אבא שלי. לא –"
"חשבתי שאתה אוהב את מיכאל."
"מה זה קשור בכלל. ברור שאני אוהב אותו. הוא אבא שלי. אני אוהב אותו ומעריך אותו. הוא בן אדם חכם מאוד. אבל הוא לא גבר. אף פעם אין לו דעה. הוא לא יודע לקבל החלטות. אם לא אמא שלי היינו עדיין גרים בדירת חדר בתל-אביב. תראי מה יצא ממנו עם כל החוכמה שלו. סתם פקיד מתוסכל. ואין לא ביצים. הוא אף פעם לא נלחם על שום דבר. הוא פחדן. הוא נאיבי. הוא בחיים לא יגיע לשום מקום."
"לאן בדיוק הוא צריך להגיע?"
"למה הוא לא אומר לאמא שלי לחתום על הטופס המחורבן הזה? למה? למה אין לו דעה? למה? שיחליט כבר. שיגיד מה שהוא חושב. לא אכפת לי מה תהיה דעתו. אני רק רוצה שפעם אחת בחיים תהיה לו דעה אמיתית. לא כמו ההצגות שלו בארוחות ערב, שפעם הוא בעד ופעם הוא נגד. זה רק משחק בשבילו. אף פעם אי אפשר לדעת מה הוא באמת חושב. הוא תמיד דואג לתעודת ביטוח. השבוע הוא בעד הימין ובשבוע הבא הוא יהיה בעד השמאל. יש פה מלחמה. שיחליט. זוהי מלחמת מגן או מלחמת יש ברירה?"
"למה אתה חושב שאתה צריך ללמוד איך להיות גבר? למה את חושב שאתה לא גבר? למה אתה חושב שאם אתה בוכה לפעמים אתה רכרוכי?"
לא התאפקתי וצעקתי: "אודי בוכה? תגידי לי. אודי בוכה? את ראית פעם את אודי בוכה? בהלוויה הוא בכה?" לא הייתי צריך להגיד את זה. לפעמים כשאני לא משגיח יוצאים לי מהפה משפטים מטומטמים כאלה. היא מנסה לעזור לי ואני מזכיר לה את ההלוויה של אמא שלה. מה לא בסדר אצלי? הזדקפתי, חיבקתי אותה והתנצלתי. אבל היא לא התרגשה. היא התנערה ממני ושאלה: "ואתה חושב שזה עושה אותו בן אדם טוב יותר?"
התאוששתי ופלטתי: "זה עושה אותו גבר. גבר. ככה אני רוצה להיות."
"ואני דווקא אוהבת אותך כמו שאתה. אני לא חושבת שאתה פחות גבר ממנו."
"את אוהבת אותי כי את אחותי. או לפחות כמו אחותי. את חושבת שאי פעם מישהי שהיא לא אחותי או אמא שלי תאהב אותי?"
"יש הרבה בנים שהיו שמחים להתחלף איתך."
"זה רק בגלל הפוזה. אני משחק אותה. הכול משחק אחד גדול. ומי כמוך יודעת כמה קשה לי להתחיל עם בנות. את יודעת שאני צריך להיות בטוח במאה אחוזים שבת תסכים לפני שאני פונה אליה. אני אף פעם לא לוקח צ'אנסים. לא עם בנות ולא עם החיים. הכול צריך להיות בטוח. מוגן. אני פחדן כמו אבא שלי."
"אני לא יודעת אם אבא שלי הוא גיבור גדול ואני בטוחה שאמא שלי אהבה אותו. אני בטוחה שגם אתה תמצא מישהי כזאת ויהיה לכם טוב ביחד." את המשפטים האלה היא אמרה לאט. בשקט. ידעתי כמה קשה לה לדבר על אמה, והשתתקתי. רק גלי הים דיברו. ליטפו את החוף באופן מונוטוני. נוגעים ובורחים. מתקרבים וחומקים. מנהלים רומן אינסופי וחסר תכלית. הרגשתי קרוב אליה, קרוב מאי פעם, אבל מחשבה אחת לא הפסיקה להטריד אותי.
"מאיפה את יודעת שאמא שלי חשבה הרבה על ההחלטה הזאת?"
"עזוב. בוא לא נדבר כמה דקות."
התשובה הזאת רק חיזקה את החשדות שלי.
"היא דיברה איתך על זה?"
היא לא ענתה.
"היא דיברה איתך על זה ולא סיפרת לי?"
היא הביטה אל הים.
"למה לא סיפרת לי? למה הסתרת את זה ממני?" הרגשתי בודד מאי פעם. כאילו הקרש האחרון שהחזיק אותי מעל המים הגועשים החליק בין ידי.
"דודי, תפסיק. די כבר."
"את מוכנה לענות? למה לא סיפרת לי?"
"דודי, בוא לא ניכנס לזה. שום דבר טוב לא ייצא מזה."
"אני שואל בפעם האחרונה. אם את לא עונה, אני קם והולך מפה. למה לא סיפרת לי?"
"למה אתה לא סיפרת לי שהצצת ביומן הפרטי שלי, שקראת את המחשבות הכי אינטימיות שלי, ש-" היא ראתה את התדהמה בעיני, קמה וצעדה לעבר הים.
רצתי אחריה ואחזתי בשתי כתפיה. סובבתי אותה אלי בכוח ושאלתי: "איך את יודעת שהצצתי ביומן שלך?" בעוד המילים זורמות מפי, פורצות אל אוויר העולם ללא שליטה, הבנתי כי הן מאשרות את החשדות שקיננו בניצן זה זמן-מה.
"עכשיו אני יודעת." היא רעדה. גופה התנועע מעלה ומטה. היא הרכינה את ראשה, ניערה אותי מעליה והמשיכה בדרכה למים.
נשארתי נטוע במקומי. ראיתי אותה צועדת בהחלטיות בתוך המים. הים עטף אותה, הרטיב את בגדיה, שטף את דמעותיה. רצתי אחריה, נלחמתי בגלים וניסיתי לסדר את מחשבותי. כשהגעתי אליה היא כבר היתה מותשת מהמאבק בגלים ובגופה הרועד. לא העזתי להתקרב אליה יותר מדי, שלא תברח לי שוב.

"אני כל-כך מצטער. לא הייתי צריך לעשות את זה. אני ממש נבלה. אני מניאק. את חייבת לסלוח לי."
"למה?"
"כי זה קירב בינינו. כי לא הכרתי אותך קודם לכן. כי את יקרה לי. כי את חשובה לי. כי אני חשוב לך. כי יש לנו רק זה את זה. כי רק אני מבין אותך ורק את מבינה אותי."

עינינו נפגשו. יש לה עיניים משגעות. צבע ירוק זית. כמו צבע עורה. "אתה באמת מבין אותי. אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל די שמחתי שקראת את היומן. גיליתי את זה די מהר. ברגע שהפסקת להתעלם ממני והתחלת להתייחס אלי, הבנתי שקרה משהו. וברגע שהבאת לי את ספר השירים של וולך והקראת לי את 'פתאום אני נעשית', ניחשתי שקראת את היומן שלי. אתה די שקוף, אתה יודע? בהתחלה כעסתי. חשבתי להתעמת איתך. אבל נהניתי מתשומת הלב שלך ונהניתי להיות איתך, אז דחיתי את העימות." היא לקחה הפוגה ובחנה אותי. "עכשיו אתה יודע שאמא שלך דיברה איתי על המחשבות שלה ואני יודעת בביטחון שקראת את היומן. אם יש לך עוד סודות כדאי שתוציא אותם עכשיו. בוא נגמור הכול בפעם אחת."

לאחר רגע של היסוס אמרתי: "הצצתי ביומן שלך כדי לדעת מה סיגל חושבת עלי. אני מצטער."
"סיגל דווקא בנתה על זה שתזמין , , אותה. היא עשתה לך עיניים די הרבה זמן." במשך שבע שנים הצלחתי לעמוד בהתחייבות הבלתי כתובה ביני לבין ניצן – ידידות בלי סודות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by