בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהתנשקנו 

כשהתנשקנו

 
 
יצחק בר-יוסף

לפניכם חמשת העמודים הראשונים מתוך הכותר . קריאה מהנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהתנשקנו והלשון שלךְ נבלעה בתוך הפה שלי ליקקתי אותה והרגשתי את הגבשושיות הקטנות בפינות ואת עורקי הדם הקטנים. הלשון שלי התמסרה למסע הרפתקאות לא מוכר. השפתיים שלי עשו היכרות עם הנופים הלא ידועים על פנייך. ליטפתי את שערך ואת צווארך. כבר ידעתי ולא ידעתי: לא הרבה ימים יימשך הטירוף הזה.

את כבר הדלקת את הגפרור, והאש החלה מאכלת את הבשר. ואת לא תעזבי את הגפרור עד שיצרוב וישרוף את אצבעותייך. הבשר שלך יעלה עשן.

כשיצאתי מהדירה שלך, וכל צעד שלי שהרחיק אותי ממך הביע מחאה, פסעתי על מצע של עלי ורדים ופירות מתוקים ואקזוטיים, שאני לא יודע את שמם, ועסיסם המשכר עלה לראשי. התנדנדתי, מעורפל. הכל היה בעיניי לא אמיתי, מה שהיה לא קרה ומה שהיה לא יכול היה לקרות, אבל לא יכולתי להכחיש. הרי טעם שפתייך על שפתיי.

את עמדת שם כסימן קריאה גדול וצעקני, חייכת אלי לשלום, שלחת אותי לרחוב כשאני מוקף בהבזקים שלא ידעתי עליהם ולא הבנתי אותם. עשיתי צעדים ראשונים בעולם שכבר לא יהיה כפי שהיה לפני שנכנסתי לדירה שלך. ירדתי דרך אותו חדר מדרגות שבו עליתי לראשונה רק שעה לפני כן, אך גם הוא לא יהיה כבר אותו חדר מדרגות, כי באותו רגע נהיה שותף למזימה שהחלה להירקם סביבי. אז עוד לא ידעתי לתת שם למה שקרה, ואולי היום הייתי קורא לו מלכודת פתאים. כשנפלטתי בסופה של הירידה במדרגות אל המדרכה הרמתי את עיניי אל החלונות הגדולים של הסלון שלך - מוארים ושופעי חום, גבוהים ונישאים מעלי, אך כה קרובים וידידותיים עד כי הפכו להבטחות טובות. וכל אלה נכונים גם היום, כשאני עובר בשדרות רוטשילד, ועיניי מתרוממות מעצמן אל החלונות המוארים האלה. נדמה שאת אף פעם לא מכבה את האור. הרחוב כולו נעלם ורק החלונות האלה נשארים שם, תלויים בשמים. אני ראיתי בהם בני ברית, שתמיד ירמזו לי שהגעתי למקום הנכון שעליו חלמתי, ותמיד יקראו לי לעלות למעלה.

ליד חניון 'הבימה' כמעט נתקלתי במיטת ברזל ישנה שמישהו השליך על המדרכה. מיטת סוכנות עם רצועות שתי וערב של מתכת דקה, שעליהן היו מניחים מזרון ממולא בעשב ים, צבועה בכסף מתכתי, כמו שהמיטות האלה צבועות. לא יכול להיות שהן יהיו אחרת. היא היתה כל כך ברורה ובטוחה בעצמה, עם צבע הכסף ופסי המתכת שמחוברים למסגרת הברזל בקפיצים קטנים. הכל נהיה פתאום ברור, כמו המיטה הזו, כמו האהבה, שתמיד היתה מעורפלת ועכשיו אי אפשר היה להתווכח אתה בכלל ולערער על קיומה, אחרי שאת עשית לי היכרות איתה, ונדמה שמעכשיו ואילך נהיה מכרים טובים, היא ואני.

את אמרת: "בלילה הגוף שלי כואב מרוב בדידות ורצון שמישהו יִגע בי".

אחרי שיצאתי מהסופרמרקט באבן גבירול וחציתי את שדרות נורדאו, רכבתי על האופניים ברחוב שלמה המלך וצלצלתי בפעמון כל הדרך וניסיתי להיזכר איפה יש חנות פרחים. פניתי בבאזל שמאלה ובחנות שבפינת אבן גבירול היה המוכר עסוק בהכנת זר גדול לאשה עם שיער כסוף שהיה קשור כאגרוף על העורף שלה, והטרידה אותו בכל מיני דרישות ומשאלות, ואני עמדתי חסר סבלנות, ופחדתי שכל רגע שעובר בלי שהפרחים שלי מגיעים אלייך מרחיק ממני את ההתאהבות. אחרי שהמוכר התפנה אלי וראה את הרקפות שבחרתי, הוא אמר, "בחרת את העציץ הכי יפה", אבל אני לא הייתי שקט ושאלתי, "הרקפת תפרח עוד הרבה זמן?". התכוונתי, אם עוד הרבה זמן יהיו רקפות, אם עוד הרבה זמן הפרחים ששלחתי לך יזכירו לך את ההתאהבות הזו. הוא בדק את הניצנים ואמר, "בטח שבוע-שבועיים", "ואחרי זה?" שאלתי, "לא יודע", השיב המוכר, "אני לא רואה עוד ניצנים", וזה הדאיג אותי.

את אמרת: "אני מבקשת ממך, תניח לי לנפשי. אני לא רוצה לראות אותך יותר".

עברתי ליד הפיצוציה בכיכר מילנו, ומשם הלכתי לאורך הירקון. רוח חזקה נשבה. המים געשו, צמרות האקליפטוסים המו, והאוויר סביבי רעש ושרק והצליף בפני. והלכתי בשדרות נורדאו עד לחוף המציצים, וכבר היה אחת או שתיים בלילה, ובמסעדה ישבו אנשים ושיחקו שש-בש ושתו בירה. כן, בשתיים בלילה שיחקו שם שש-בש, והגלים שיחקו עם עצמם, ואני לידם, מול הרעש שלהם ושל הצדפים שנשברו מתחת לסוליות הנעליים שלי.

את אמרת: "הבהלת אותי נורא עם הנשיקה הזו שלך. עשית לי פצע בלשון. אכלת לי את הלשון. היא נהייתה שחורה מהנשיקה שלך".

אמרתי: "אני משותק מפחד".
את אמרת: "כשאתה אומר אני משותק מפחד, אתה אומר שאני משתקת אותך מפחד. זה הופך אותי בבת אחת לאינקוויזיטורית נוראה, ראש מחלקת האו-טו -דה-פה, או האנ-ק-וו-דה מינימום, ואני לא מזה ולא מזה, סתם פרויקט פרטי של נשימות קצובות ושריטות איומות מזה שהלכתי יותר מדיי בלילות חשוכים, יחפה וערומה, וחיפשתי, לא יודעת מה".

וכבר הטיילת מאחורינו ואנחנו חונים במגרש ליד המסגד, ורצים למנטה ריי כי יש רוח קרה, ואת לא יכולה להיות ברוח קרה כזו, והתחלנו ביין אדום בשבילך ובירה לף בשבילי, ואמרתי לך שיש לך יופי דוסטויבסקאי. ובאותו רגע קינאתי: את בטח תידלקי עליו והוא יידלק עלייך.

את אמרת: "פעם היה בבניין הסמוך בית זונות ותיכננתי לקנות תת-מקלע, לפרוץ למקום, לרסס את כל הגברים מטווח קצר ולשחרר את הבחורות, כי זה רק מקרה שאני הייתי בבית הסמוך, ולא להיפך".

ושוב חדר המדרגות שמסובב אותי ומסחרר אותי וגורם לי לאבד כל תחושה של מקום וזמן, ואת עולה כמה מדרגות לפני, מרחפת למעלה ברגלֵי האתלט שלך, רגלֵי רץ המרתון שלך, רגלֵי מטפסת ההרים שלך, רגלֵי הטראקים בנפאל שלך, והניחוח שלך, שאני לא בטוח אם היה באמת או שרק דמיינתי אותו, ומבעד לשורת חלונות הבאוהאוס על קיר חדר המדרגות הסתננו פנימה קוביות של אור מפנסי הרחוב, והאיר את דרכנו גם כאשר החשמל כבה לרגע בחדר המדרגות ורק העיניים האדומות של לחצני החשמל שבין הקומות הציצו בנו בעיניים מודלקות מעייפות וייאוש, מרוב אזהרות שאיש לא שם לב אליהן.

והבגדים שלנו מפוזרים על הרצפה בחדר, שלאור הנר שהדלקת נראה כחדר בהצגה שהסתיימה ונשארו בו פריטי תפאורות מכל מיני הצגות, והעין לא שבעה מראות, ואני באמצע, על מיטת אפיריון מלכותית, שקעתי אל תוך הרכות הכי מתוקה בעולם, כמו שהייתי שוקע בה כשהייתי ילד והייתי נשכב במיטה הגדולה של הסבתא שלי על ערימת הכסתות והשמיכות, מיטה שגופי הקטן היה שוקע בתוכה לתהום של צמר גפן מסוכר ועכשיו שקעתי לתוך חבית עמוקה של יין שרק מהריח שלה משתכרים ואף אחד לא יוצא ממנה, אלא רק על ארבע.

את נותנת לי להישמט מעצמי כמו ניצול בים שמנסה לאחוז בדופן החלקה של סירה החולפת בין הגלים בחשיכה, אך היא ממשיכה הלאה.

שנינו כבר היינו שתויים והאריה שאג בגן החיות והתנים יללו אל מול הירח, והקטורת שהדלקת על השולחן במטבח מילאה את הבית.

את יצאת אלי מתוך כתבים רשומים בהירוגליפים, כולך סימני סימנים שרק טובים וחכמים ממני יכולים לפענח.

את אמרת: "אני צריכה להגן על עצמי, כמו שאמרתי לך, אני תמיד מנצחת במשחק פוקר בהתחלה, אבל בסוף מפסידה, ואני רוצה לחשוב אם להתחיל במשחק הזה איתך".
אני אמרתי: "אז מה, את מנפנפת אותי?"
ואת אמרת: "אני אומרת לך להתנפנף בעצמך".
ובלב אמרתי: "בואי אלי ותלכי רק כשנוצות משמיכת הפוך שלי יהיו בשערך".

ואני צריך להתחיל מהצעקה שלי לתוך גופך.
ואת ליטפת את הראש שלי.

את אמרת: "כל זה יסתיים בבכי".
"אם את רוצה שאני אלך אז תגידי, אני אלך".
את אמרת: "למה אתה הופך אותי לתליין שלך?"
ואת אמרת: "אני לא משחקת עם אנשים, מה שאתה שואל זה כאילו שאתה אומר שאני משחקת איתך, אבל אני לא. אני לא יודעת מה קורה איתי ולא יודעת מה קורה איתך. באמת. אמרת שהתאהבת בי, אבל אני לא מאמינה בפרוצדורה הזו של התאהבות, אולי אתה התאהבת במסגרת מסוימת שהכנת לעצמך, ורק חסר היה שאכניס את עצמי למסגרת הזו. כל העניין הזה של האהבה ממבט ראשון יש לו זוהר, אבל זה לא קשור למה שקורה בחיים".

והברוש שמעבר לגג, מול החלון שלי, הוא כבר מזהיר אותי בראש הירוק המאובק שלו ועושה לי "לא, לא, לא!", מתנדנד לצדדים בקצב מתון, לא ממהר לשום מקום. הלא שלו נצחי. תגיד לי פעם כן, אני מתחנן בפניו.

אני הולך ברחוב ארלוזורוב ופונה בשלמה המלך, וכשאני מגיע לדיזנגוף אני עולה לעבר שדרות רוטשילד. אני מתקשר אלייך ורוצה להציע לך להיפגש לקפה של בוקר בקפה מסריק, אבל את לא עונה, לא בבית ולא בסלולרי.

אני הולך ליד גן העיר ושני אנשים יושבים על ספסל ואני שומע אחד מהם מספר שכאשר היה ילד אהב לבקר אצל הדודים שלו שגרו ברחוב הקליר ובלילה היה שומע את האריות שואגים בגן החיות.

אני הולך במהירות, הגוף שלי נטוי קצת קדימה, אני לא מצליח להרגיע את המוח שלי, ואפילו כשהיינו יחד במיטה המחשבות שלי נדדו לכל מיני מקומות, והיתה מהומה שלמה בראש שלי כשהייתי בדירה שלך, עם הצללים הלא מוכרים מסביב ועם האורות של המכוניות שחלפו בשדרות רוטשילד וציירו פסים רצים על התקרה מעלינו ואני הייתי במקום אחר לגמרי ואת הרגשת בזה, למרות שהיית שקועה בהנאה שלך ונאנחת ונאנקת מהנאה וליטפת לי את הראש ולחשת, "מתוק שלי".

וברדיו מודיעה המגישה שהנה עומדים להשמיע לנו, ל"מאזינים היקרים", הקלטה נפלאה של זמרת גדולה ששרה את האריה "מות האהבה" של ואגנר, ובחוץ נהיה חשוך, לא רק כי יורד לילה, אלא כי עננים שחורים עוטפים אותנו ותיכף יֵרד גשם.

ואת אמרת: "האהבה הרומנטית היא האידיאל הכוזב שלנו שכולם מבקשים לכפות עלינו. ככה אנחנו מבינים היום את מטרת החיים שלנו, את הגאולה שלנו, ואני חושבת שזאת זוועה, ממש איום ונורא. אני לא מעוניינת בכאלה סיפורים, אני לא רוצה לחיות לפי הנרטיב הזה של אהבה רומנטית. נורא איך שהרגילו אותנו שמי שאין לו את זה חושב שהחיים שלו מרוקנים, שהוא כישלון. כל זה חלום נבוב, וזה סיוט. אנחנו בודדים ותמיד נהיה כאלה, וכל הקטע הזה של ההתאהבות, זה קטע אגוצנטרי".

כשרכבתי על האופניים עשו המרצפות השבורות בכיכר רבין תיק תיק תיק מתחת לגלגלים.

ואת אמרת: "אני מאסתי בזה, לאן זה מוליך אותי? אני לא רוצה להיות מאוהבת. אני לא רוצה את הרעש הזה של התאהבות".

אני ראיתי את הפחד שלך כשהתפשטת ונשכבת על המיטה הענקית, שלא נגמרת בשום מקום, והנר שהדלקת הרעיד צללים ענוגים של חפצים ורהיטים על הקירות, וכשנזכרתי איך אמרת לי שיש לילות שאת מרגישה שכל הגוף שלך כואב מרוב רצון שמישהו יִגע בך, אמרתי לעצמי שאני מבין ממה את מפחדת, למרות שאת כבר צריכה להכיר את הצללים האלה. וידעתי שאני נכנס למלכודת, אבל אמרתי לעצמי, אין דבר, אני אלקק קצת דבש ואחר כך אצא החוצה. ככה אני חשבתי לתומי, כמו כל הטיפשים.

אני הולך לבדי על שפת הים, צעיף אדום סביב הצוואר, כי כבר קר והשמש מציירת קו יפה ועבה של אור על המים והגלים קטנים. הכל קטן, רק אני מרגיש גדול, ענק, הולך עם המחשבות שלי, מלא מחשבות. אולי הסיבה היחידה שאנחנו שומרים דברים כל הזמן במקום לזרוק אותם, היא כי אנחנו חושבים שפעם הם יהיו שווים משהו, ותמיד קוראים בעיתון על אחד שעלה לבוידעם ומצא איזה ואן גוך שהסבא של הסבא שלו זרק ונהיה מיליונר. אז אנחנו לא זורקים שום דבר מהזיכרונות שלנו, מהכאבים שלנו. מי יודע, אולי הזבל הזה יהיה שווה פעם מיליונים.

אני הולך בדיזנגוף, ובפינת ז'בוטינסקי אני מבין שכולנו חייבים להתמודד עם השאלה הנצחית, לאן נוליך את חרפתנו.

ועכשיו יישאר לי רק זכרון הקול שלך. הוויברציות שלו היו של גלים לא מסודרים, כמו בים שיש בו גלים שבאים מתוכו ויש שחוזרים מהחוף ובאמצע הם מתנגשים ויוצרים בלבול שלם במים, ויש שם מערבולות מסוכנות וקשה מאוד לצאת מהן חי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by