בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שחיטה שחורה 

שחיטה שחורה

 
 
מגן שחר

הספר מגולל את סיפורה של רוצי אשר חושפת פרשיית שחיטה ענפה ומסתורית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
העגלים היו שרועים על האדמה. ראשיהם היו שמוטים, רגליהם מקופלות. לצדם, על החול, נקוו שלוליות דם. הם הזכירו לה ברבורים, ודווקא הזנבות הקטנים ולא כתמי הדם הם שהפריעו לתמונת האגם שהתחוללה בראשה. היא העדיפה להסיט את מבטה ולהציץ ברוביק, שהזעיק אותה השכם בבוקר וביקש ממנה, מתנשף, שתגיע מהר, כי אולי עוד אפשר להציל כמה.
צינה, אשתו, הסתובבה כדי להיטיב לראות, בעינה האחת התקינה, אם הווטרינרית בוכה.
"את בסדר?" שאלה את רוצי, ושבה לבחון בעצמה את העגלים השחוטים, לא נבהלת מן המראה, שהיה קשה מן הרגיל, בין השאר בשל השמש החמה שקפחה על הגופות שעתיים וחצי לפחות. למעט מצמוץ קל, בלתי נשלט, בעינה הימנית, נראה כי המחזה לא הותיר בה סימנים.
"אני לא רואה מה אפשר לעשות אתם, הם כולם מתים, כל האחד-עשר," אמרה רוצי והרכיבה את משקפי השמש, מסתירה את עיניה האדומות. האור, שבאותו בוקר התחזק מוקדם מן הצפוי, הכאיב להן. כתמי הדם כמעט נעלמו מאחורי הזגוגיות הכהות, נטמעים בפרווה החומה של עגלי הסימֶנטַל המתים, שהתפרשו על האדמה כשטיח ישן. הם היו עלובים וכחושים גם לפני השחיטה, שיערה על-פי רגליהם הדקות. היא השתדלה לשמור על ארשת קפואה בשעה שניגבה את הזיעה ממצחה וקינחה את אפה, רוגזת על השילוב של צינון והזעה.

"רוצי, זה לא מחז-ז-זה בשביל אישה, מצ-צ-צטער שקראתי לך באיתורית. לא ידעתי שאת ז-ז-אתי שתבוא," גמגם רוביק, מסמן לה להתקדם לכיוון הבית.
"זה בסדר, אני מחליפה את גדי לא בתור קישוט, וכבר ראיתי חיות במצב גרוע יותר," השיבה רוצי, והתפלאה על הבלבול, כי דווקא היתה מסודרת והתקשרה לכל המנויים להודיע להם שבחודש הקרוב תיענה לקריאות האיתורית של גדי, וטרינר "התחייה", שטס לכנס בחו"ל בהתראה קצרה. הוא טען שאין שום סיבה שלא תחליף אותו לזמן קצר נוסף על תפקידה כווטרינרית בבית-המטבחיים. רוצי, שסברה שדווקא יהיה מרענן לפגוש במְגדלים ובפרותיהם בצד האחר של החיים, במקום שבו מבקשים להשאיר אותם כמה שיותר על הרגליים, לא דמיינה, גם לא בחלומותיה הפרועים ביותר, מחזה כמו זה שלפניה.

היא מיששה את צווארם והביטה בעיניהם הפקוחות, תוהה מה ראו מולם רגע לפני שנפחו את נשמתם. איזו נפש יכולה ליטול את חייהם כך סתם, ולהניח אותם לראווה על האדמה?
כל מי שהכיר את רוצי ידע שאינה בוכה. שנים לא הזילה דמעה. רגילה היתה לחשוב שעיניה כבר חזו בכול, והיו מיומנות, כשני שוערים למודי ניסיון, בהדיפת כל מה שלא היה לו מקום בתוכה. אבל שם, לנוכח העגלים, מצאה את עצמה בוכה. הדמעות גברו וזבו על פניה. היא ניגבה את לחייה הרטובות, מחתה את עיניה והסתובבה אל הזוג שעמד מאחוריה.
"כל-כך קט-ט-טנים," מלמל רוביק. "למה שמישהו יעשה את זה, לא חראם?"
"למה שמישהו ישנא אותנו ככה?" העלתה צינה שאלה שהתשובה עליה היתה ידועה ודאי גם לה. אפילו היא יכלה למנות, על רגל אחת, אלף סיבות.
"התק-קשרתי גם לאלברט שיפנה אותם, אבל רציתי שתבואי ותראי, אולי אפשר לה-צ-צ-ציל אותם."
"אני מצטערת על העיכוב," השיבה, "הכביש נחסם בגלל תאונת שרשרת. היה איזה עץ שנפל באמצע הדרך וגרם לכל הבלגן, אבל אתה מגדל פרות כבר מספיק שנים כדי לראות שפה אין מה לעשות. כלום לא יעזור."

"את מכירה אותו, פחדן כזה. נתן לי לבדוק ובינתיים כבר קרא לך. אם זה היה תלוי בי, לא היית מגיעה לכאן," אמרה צינה ומצמצה בעיניה, תוהה אם הווטרינרית שמחה לאידה.
כמו רבים אחרים, גם רוצי לא חיבבה את מי שהתהלכה בצרכנייה המקומית כטווס, בעלה המבוהל נלווה אליה כתיק צד, גורר עגלה עמוסה כל טוב. צינה, שהאמינה שהעמק נתון בכף ידה, נפנפה שנים רבות, בכל שעה ובכל מקום, במצבם הכלכלי המצוין, שהחל להידרדר בגלל קַטֶרֶת העור, שהביאה לידי חיסולו של הגזע המשובח שלהם. רוצי זכרה איך ערב אחד שב אביה הביתה, נישק את אמה, וצעק כמו מכריז על הולדת בן, "יש להם קטרת. אף פעם לא היתה פה קטרת. חכי, חכי."
"אולי בכל זאת כוס קפה או עוגת תפוחים?" שאלה צינה בחיוך שוחר רע, כאילו קראה לרוצי לפיקניק ולא לוודא את מותם של אחד-עשר עגלים. שתיים משיניה הקדמיות היו שבורות.
אף-על-פי שרוצי השתוקקה להרוות את צימאונה, שהעמיק עם התגברות החום, ולרכך את גרונה הדואב, סירבה להתעכב בחווה של צינה שבעיבורי נהלל; היתה צריכה למהר להגיע לבית-המטבחיים, וגם לא רצתה שבעלת החווה תבחין בבחילה שאחזה אותה, בחילה של מתחילים. היא הביטה סביבה. קומץ פרות כחושות נאבק בחום, שהתקרב בצעדים שקטים ובטוחים כריח רע מן הפה. עננה של מחלה ריחפה באוויר.

"מי אתם חושבים יכול לעשות כזה דבר?" שאלה את הזוג בנטוביץ', מרגישה את החריגה מתפקידה כקובעת מוות.
רוביק הניע את ראשו המצומק מצד לצד כעכבר מבוהל. "אי אפ-פ-שר לדעת, באמת שאי אפ-פ-שר. אבל את יודעת שעגלים לא רוצ-צ-צ-חים ככה סתם."
"מי אמר לך שזה רצח, אולי כמה ילדים השתעשעו על חשבונך?"
"אני יודע לז-ז-הות רוע כשאני רואה אותו," אמר והרעיד את שפמו הקטן. כמו את פרותיו, גם אותו גידל כי אמרו לו.

צינה הפנתה את גבה והתקדמה לעבר הבית, שהיה רחב ידיים ומוזנח. האם גם היא מבקשת להסתיר את סערת רוחה? אף-על-פי שהשחיטות היו, אחרי הכול, שגרת יומה, צינה כבר מיררה בבכי בעבר בגללן. לאחר שהתגלתה קטרת הבקר, לפני כעשרים שנה, ובעזרת נהלים מחמירים של מדינה מבוהלת, נאלץ עדר בנטוביץ' המפואר לעבור רובו ככולו שחיטה באמצע אוגוסט, שמאז כונה "הקיץ האדום של צינה". כמה שעות אחרי שזיהה פרופסור אריה הראבן את המחלה הווירלית - שדגימותיה נלקחו מפרה שעל פני עורה היו כיבים עמוקים ומוגלתיים, בשרה כמו נשרף מבפנים - יצאה הוראה חד-משמעית להשמיד, את מעלי הגירה שבחווה, למעט שתי פרות שנלקחו לבדיקות, לשרוף את הגופות ולחסן את העדרים במשקים הסמוכים. מאה ושמונה-עשרה פרות, שלושה-עשר כבשים ואיל אחד מצאו את מותם בתוך שעות ספורות. זו היתה אולי הפעם היחידה שבכיים של בעלי העדרים גבר על געיותיהן של הפרות המובלות לשחיטה. האש, מספרות הנשמות הטובות, בערה שמונה ימים כמו במעשה נסים.

על אף שצינה ורוביק מעולם לא טיפחו זן בקר באופן רשמי, פרותיהם, שמקורן בפרות דמשקאיות גבוהות ושריריות שפלשו לשטחה של החווה ב-1967, ואביה של צינה מיהר לאסוף, לפטם ולהשביח, היו ידועות בפי כול נודעו בפי כול בכינוין "פרות בנטוביץ'. הן נחשבו לבהמות החזקות, הדשנות והמשתלמות ביותר באזור. כספי הפיצויים לא יכלו להחזיר את שאבד, ומאז ספג עסק הבשר שלהם מפלות בזו אחר זו, עד שהפך לזיכרון מדמם.
"אין מה לעשות עם אלה. הם נשחטו במהלך הלילה. חוץ מזה, אין לי מה לכתוב בדוח," אמרה רוצי ביובש, הולכת בעקבות גבה הרחב של צינה.
"אחד מהם היה עוד חי, ב-ג-ג-לל זה רציתי שתבואי מהר," סיפר רוביק, שעדיין נראה מבוהל מהמוות הטהור שקידם את פניו עם שחר, ולכן גם ביקש להעבירו למי שמורגל בו.
"לא היה מה לעשות כשהגעתי. קאפּוּט," סיכמה. "וגם לכם אין מה לעשות אתם. להיפטר וזהו."
כששבה לדייהטסו הלבנה פגשה בבועז, יושב על מכסה המנוע, מנמנם כחתול סיאמי.
"ידעתי שזו את," אמר, "כבר הרבה זמן שלא ראיתי את הדייהטסו שלך כאן."
"מה שלומך?" שאלה והביטה בנער, שעינו האחת היתה כחולה ואטומה כמו זו של צינה, אמו, והשנייה מכוסה בתחבושת שכבר לא היה בה צורך.

הוא משך בכתפיו.
"אין אף רכב אחר בכל המקום הזה שנשמע כמו הגרוטאה שלך. בשביל זה באמת שלא צריך לראות," הוסיף, מכוון את מבטו לבטנה וכמו מסיר את חולצת הפלנל המשובצת, פותח כפתור אחר כפתור. רוצי שמה את ידה על שולי חולצתה, מבקשת להצניע את הכרס הקטנה.
"רד לה מהאוטו," צעקה צינה לבנה, "היא צריכה ללכת. לא הספיק שהבאנו אותה לפה סתם, בגלל אבא שלך והשטויות שלו?"
"מה, שאני אשאר לבד לראות איך מפַנים את הבהמות?" אמר בועז, מחייך מאוזן לאוזן.
"אתה בטח חושב שאתה מאוד מצחיק, אבל תעשה לי טובה ותפסיק עם הבדיחות החולניות האלה," צעקה צינה, ואז ריככה את קולה ואמרה, "אתה יודע שאני מאוד לא אוהבת את זה."
"להתראות, בועז," אמרה רוצי, מקנחת את אפה; הצינון שתקף אותה לפני כמה שבועות סירב לגווע, למרות עליית הטמפרטורות.
"נתראה," אמר וירד ממכסה המנוע כחתול מיוחם, מתעלם מהשקעים שהשאירו ברכיו.

כשהתרחקה רוצי לא התאפקה והציצה במראה, ראתה את הנער מותח את גופו הגמיש. החיוך שעל פניו גרם לה לתהות אם שׂחק לעצמו כי לא שיער שהיא צופה בו, או אולי חייך אליה כי ידע שהיא מביטה בו. גם דרך המראה נראה לרוצי שבועז יפה התואר, בנם היחיד של צינה ורוביק, מצליח להפשיט אותה במבט אחד. אין דבר גרוע מהתפשטות לאור היום, ידעה. אפילו בעיתון הנשים ששמוליק מנוי עליו, בעיקר בשביל מדור האוכל, הנפלא לדבריו, ולא בשביל כל השטויות שמסביב, נכתב בטור "מלכת הצפון" - שלפעמים היא קוראת בשביל להעביר את הזמן, וגם כי מוצאת חן בעיניה הנחרצות של שורת היועצות שנאספו מפינות חמד ברמת הגולן ומרשות לעצמן לקבוע מה יאה ומה לא - גם שם נכתב שהעירום אינו יפה בכל שעה ולכל אחד. ואף-על-פי שלא נתלתה במשפטי מחץ או התנחמה במידע גס שתכליתו לספק את ההמונים - בסופו של דבר הרי היתה אשת מחקר ולא נערה רגשנית - לפעמים דווקא הניסוחים האלימים חדרו אליה, והיא הפכה בהם פעם אחר פעם, לועסת אותם מכל הכיוונים עד שנעשו למחשבותיה שלה.

העיוורון של בועז בן השמונה-עשרה היה בעיניה שילוב חד-פעמי של גנטיקה ומקריות. כמו אמו וכמו סבו לפניו, נולד עם עין אחת מתפקדת ורואה ועין שנייה מוטלת כפגר בגופו. זר לא היה יכול לגלות את הנכות הזעירה, אך רוצי, שחלקה בעצמה חיים עם בעל מום - הרי לשמוליק שלה כבר עשר שנים לא היתה רגל - ידעה מה ממה נובעת הטיית ראשם לצד שמאל. ואילו משרד הרישוי לא ידע דבר וחצי דבר על הבעיה. איש מהם לא טרח לדווח עליה, כי "רק פראיירים מסתובבים בצ-צ-צ-פון בלי אוטו".
רגע אחרי שקיבל את רישיון הנהיגה החל בועז להסיע את העדרים ממקום למקום, מביא חדשים ומסלק נפלים. כך מצא את עצמו מוליך את אסון חייו במו ידיו - אבשלום, פר יוקרתי שחציו מגזע סימנטל, שמקורו בעמק הסים שבשווייצריה והידוע בבשרו המשובח, ומקור חציו האחר עלום אך מבטיח גנטיקה מושלמת, פרי גידולו ומחקרו של פרופסור צבי מנדלבאום.
צינה ורוביק קיבלו את הפר לפרק זמן מוגבל - חודש ימים - מחוות ראש הממשלה במסגרת יוזמת סיוע פרטית לחווֹת במשבר. "מלמעלה עד למטה, מאילת ועד החרמון, נעזור לעם לעבור את המשברון," חרז המנהיג באחד מנאומיו. הזוג הנרגש ביקש למהר לשחרר בשדה את הפר, שהוכתר בתואר "פר ההרבעה המצטיין של השנה" ושמשקלו, למרות גילו הצעיר, עשרים ושניים חודשים, היה תשע מאות קילוגרם והיקף אשכיו חמישים סנטימטר. שלושים פרות שדופות המתינו לפלא, מייחלות להרבעה מוצלחת ולעגלים משובחים.

עייף מליל שתייה בפאב "פרה אדומה", שפשף בועז את עינו הרואה והתניע את רכבו. השור המוצלח, שנדחק בתוך משאית קטנה זמן רב מן הצפוי - בין השאר בשל הפקקים הארוכים שנוצרו בגלל ביקורם של ראש הממשלה ובנותיו בחווה המהודרת - רקע ברגליו השריריות.
כשהגיעו צינה ורוביק לביתם, לאחר שהשתרכו שעתיים וחצי בפקק שנמשך עד צומת קיסריה, וביקשו לבדוק כיצד ועל מי התמקמה תקוות המרעה החדש, מצאו את בנם היחיד שרוע על בטנו, מעולף. משהפכוהו הבחינו שדם קולח מעינו האחת, הרואה. הפר המצטיין נשאר במשאית הפתוחה, מביט באדישות בכבשׁ שהשתפל החוצה כלשון, מסרב לרדת לקרקע הבטוחה. על פרסתו האחורית בהקו אגלי דם.

סיפרו שצינה מיהרה למטבח, לפני שהכעס יתפוגג, ובזמן שבעלה נשא את בנו בשתי ידיו עלתה למשאית ובידה סכין לחיתוך שניצלים. לא עזרו תחנוניו של רוביק שתחשוב על העתיד הוורוד שהיא קוטעת ועל הקנס שיקבלו, ושזו בסך הכול חיה, שלא יודעת מה היא עושה. צינה קרעה את צווארו של הפר בתנועה אחת, ומילאה את הטנדר בנוזל שהיה מיוחס אמנם אבל אדום כמו של כל כלב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by