בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הרוצחים 

הרוצחים

 
 
דרור בורשטיין

בשבוע שלפני רצח רבין מחליט שאול לשדוד ספרייה ביחד עם חבר ילדות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של השׂרה, קם שאול רובינזון והתגבר, ויצא אל אור הרחוב כמגשש, מעורר בעוברים ושבים רגש עמום של רתיעה למראה האדם בן הארבעים ומשהו, המרים את רגליו כאילו בסוליות נעליו הלבנות והמלוכלכות קבועות משקולות של ברזל, בעוד גופו רכון לפנים כאילו זה עתה הוּכּה או שטפחו לו על שכמו חזק מדי. והיו השכנים מקנאים בחשאי, שראוהו בתוך מטוס הסילון, כרטיס חינם לכל החיים, וכל זה בשביל מה, בשביל מה? מין סיפור שפִּרסם, שִעמום מפותל, לא בהיר, לא מובן, לא מובן. לא ממריא!, התבדחו עיתונים. ואכן לא אחת היו תושבי השכונה ממהרים לחצות את הרחוב לצדו השני, או לסוב למראהו על עקביהם בטפיחת-מצח, ולהפטיר קריאה רמה כשחקנים בתיאטרון, מחישים צעדיהם פתאום ופונים ימינה וימינה וימינה וחוזרים לרחוב מתנשפים.

תחת זרועו היה שאול רובינזון נושא את הספר שזכה בפרס הענקי כמצורע המפגין את נגעיו, ובכיסו חפיסת הסיגריות שהתחיל לעשן לאחרונה, ומצית שעליו תמונת פסל אטלס שרכש בפירנצה, כלומר גנב מן החנות של ה"אופיצי" בפירנצה, או למען האמת מצא באחד הארונות בדירה שקנה מן המתווך הממשלתי. מדי כמה זמן היה משתעל וקורס אל ספסל סמוך לקרקע ומעיין בדפים של ספרו ונושף פקעות של עשן אל הספר, מוחה בידו השנייה ברוגזה את העשן מפני המילים שהכיר כבר היטב, מלכסן מבט אל החתול בעל שלוש הרגליים, אומר לו בלחישה, היום אין עלי כלום. כעת קם ועמד, מותיר את הספר על הספסל השקוע שליד בית הכנסת, שוכח אותו כמדומה. ממטרות בחצרות ניבאו לדשא הצהוב על חורף. השעה היתה מאוחרת והוא גירד בזקנו השחור שהלך וצימח, וחזר וקרס אל הספסל החום והקשה וגישש באצבעותיו בתוך הספר הסגור כמעט, כמפשפש בְּכיס, כמי שיודע מה מבוקשו, ואת שרשרת הזהב הדקה טמן בחולצה.

בבית שמול בית הכנסת נדלק אור וכבה מיד, ורובינזון דימה להבחין איך אחת השכנות מצטדדת כדי להביט בו מאחורי הווילון בדירה, כן, כמה הוא רצה שמישהו יביט בו כבר, אבל עיניים התחמקו ממנו, והוא הלך קצת לאחור ואז קרס אל הספסל והוציא את כף ידו מתוך הספר, והיא היתה חמה ורטובה כאילו שׂם אותה בתוך כפפה.

מבעד לחמש האצבעות אנו עוברים, רואים את האישה, ניתָן לה שמה ושם המשפחה, מילה נשמעת ובתוך האותיות קם הבניין, הכול נחתך, הגורלות כבר נקשרו, העיר הוקמה, כלומר כל מי שהיא אהבה או לא, המוזיקה ששמעה, הציורים שראתה, הרכבות שהיא נסעה בהן והמקומות שאליהן נסעו הרכבות, התצלומים האפורים ועליהם כתמי הצבע, פסנתר שהתעורר באיזה חדר לא רחוק וכמטָר של חרוזי זכוכית חלף בה ונגוז, כל זה החל להתקיים בבת אחת. היד סופרת ארבעים שנה אחורה. לאה לוין, רְאוּ אותה ככרך סואן, ציור מלא כתמים של צבע, שמיים, עננים, דגלים על מגדליהּ, ענן של יתושים מתחת לירח המלא, סוסי הפרא בשולי הפרברים, הכרכרות, חברי תזמורת מכבי-האש רוחצים ומתיזים בים ביום השבתון, מכוניות כיבוי עומדות ואדומות על קו החוף, אבל הרחק קוברים מתים ומקוננות פורשות כפיים על המת.

חליפתה שחורה, ותיק שחור אחוז היטב, עומדת במבואת בית-המשפט בתל אביב ליד עצי הברוש ליד עמוד חשמל. חולפת על-פני תחנת המוניות, על פני שוטרים, עוברים שני סבּלים ובידם תמונת רחוב, בתים, עצים, נושאים נוף צרפתי בעיר זרה. קורה שהעולם עומד לנגד העיניים. פניהָּ נתונים בין צל ירוק לצל בהיר. היא מחליטה עכשיו, ברגע זה, שלא תחזור יותר ללמוד, צריך לחזור אל החליל. אבל מחר היא תתנער בבוקר ותיסע לאוניברסיטה, לא תחמיץ דבר. תפסיקי, היא אומרת לעצמה בקול, תפסיקי כבר, מספיק. בתוך המוזיקה אני אגור, יהיה מקום גם בשבילי, הדלת תיפתח ואכנס. עכשיו, מחר, מיד עכשיו. אבל מחר, אנחנו כבר יודעים היום, היא תתעורר ותתרחץ ולא תחמיץ אף הרצאה, ולא תאמר לאיש דבר, גם בימים האחרים, וייוולד לה בן, ואז יהיה כבר מאוחר לסגת.

כל זה היה מזמן. העסק לא נגמר עם הלידה לאה לוין, הניפה מישהי מין אצבע למולה, העסק רק מתחיל (היא התקרבה אל הכִּילָה, והוא יָשַׁן שם, מחייך, אוחז בטרקטור הכחול, והיא שלחה ידה לגעת ברשת של כּילת היתושים, בזהירות, ונבהלה פתאום שהוא כבר לא יהיה שם אם לא תביט בו כל הלילה. אבל הרי נרדמת בסוף, והוא נשאר שם עד למחרת בבוקר).

הקפדתי על העונש שנתתי לעצמי, תגיד אחרי ארבעים שנה, כמה פסיעות מאחורי אותו מקום, במכונית האפורה. האם זה נחמן שם, שבא אלי?, תחלוף בה מחשבה כמו דג בין הסלעים העמוקים בעוד כמה דקות. אבל הלא כאן תל אביב, הרימה את עיניה אל קצה המגדל המחודד, והוא עכשיו בירושלים. ובמקום שהוא היה בו יהיה רק קצת עשן, גם הוא יפוג. בלי שום כאב, חושבת לאה, שום כאב, מוזר, הרי תמיד חשבתי שיכאב, והנה, לא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by