בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הולך נגד הרוח 

הולך נגד הרוח

 
 
גולן כספי

גולן כספי התחבק בהגזמה ואמר הרבה "קארמה", עד שטעם את טעמו המתוק של השפע. רוחניות, איך לומר, זה לא גליק גדול

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אילוסטרציה (צילום: ASAP Images)
 אילוסטרציה (צילום: ASAP Images)   
זה היה בקיץ של 2001. אני הייתי בן 27 ובדיוק סיימתי את סדנת הויפסאנה הראשונה בחיי. הרגשתי שלם, אמיתי ומחובר. הוויפסאנה הייתה החופשה המופלאה בחיי - אמנם קמנו בחמש בבוקר ואכלנו כל מיני כוסאמק ועדשים, אבל משהו קרה שם אחרי היומיים הראשונים, קצת אחרי שגמרתי לטחון לעצמי את המוח במחשבות על מה לעזאזל אני עושה שם ולהתעצבן מחרחורי הנשימות העמוקות של איזו דאבה משתדלת עטופת סדין לבן מאחורי. הכול נעצר לרגע אחד של שקט. כל המחשבות, הציפיות והתחושות המקפצות להן ללא מנוחה בראשי נדמו.

נהייתי מבסוט לאללה. הייתי נוכח, שלם, וחייתי רק את הרגע. צלצולו העדין של הפעמון המכריז על סיום המדיטציה עשה לי נעים ופקח את עיניי, ריחפתי החוצה מהלך כבחלום. פסעתי יחף על הדשא המעקצץ, הבחנתי ברוח ובריקוד הנפלא של ענפי העצים, ראיתי פרפר יפהפה מפזז בין פרחים וצעדתי לי, ככה מבסוט ומחיוך כמו עגל.

הקורס הסתיים ויכולנו לחזור ולדבר. מדהים כמה זה נוח וכיף לא להצטרך לדבר. אנשים נותנים משמעות רבה מידי למילים. סיימתי להתחבק בצורה מוגזמת עם שותפיי לסדנה ונכנסתי לרכב המנהלים השווה שלי, שמתי את הפלאפון הקטן בדיבורית ובחרתי להתעלם לעת עתה מאיזה 40 הודעות שחיכו על המשיבון. באותם ימים עבדתי כמנהל שיווק בחברת סטארט-אפ מבטיחה, הרווחתי לא רע והייתי יושב כל יום בלאנצ'ים של תלושים בהרצליה פיתוח ומדבר על נאסד"ק והנפקות. אבל היה לי גם שיער ארוך ושרשרת אבן על הצוואר, והקפדתי תמיד לשמור על שיזוף מלוטש שיתחזק וינציח את לוק הגולש שלי, שנדמה כי עם השנים הולך וחומק לו בין אצבעותיי. וחיפשתי, בטח שחיפשתי, כמו כולם.

חיפשתי משהו להאמין בו, איזו משמעות מעבר, איזה "למה" איכותי מאחורי כל הבינוניות והשגרה, משהו שיגדיר את חיי, שיטען לי את הקפיץ כל בוקר לפני העבודה. סירבתי להאמין שזה הסיפור וזה בעצם הכול. קראתי את בודהה, את קרישנמרוטי, אושו ומיליון אחרים, ספרים עם שמות פומפוזיים כמו "כוחו של הרגע", "עוצמה מבפנים", "משמעות החיים", "מי יבכה כשתמות", "מי יריח לך את הפוקים" וכו'.

קראתי אפילו את כל המדריכים הסינטטיים והזורנאל'יים האלו של רובין שווארמה כמו "הנזיר והפרארי", "המנכ"ל והמרצדס" וכו' - גיבובי קלישאות חסרות תוכן ונשמה שהועתקו ללא בושה מפרויד ומהבודהיזם ומכאלה שהם על באמת, ונארזו לסיסמאות וסלוגנים על ידי איזה אמריקקי עם חוש שיווקי מפותח.

נרשמתי לפורום של לדנמרק, בעקבות המלצות חמות של חבר שנהיה חסיד שלהם, ואפילו התנדב להיות סייען בקורסים אחריו (שובץ כאחראי על הסאונד בחינם בקורס של 150 איש שמשלמים 1500 ₪ לשלושה ימים). היות ואני לא רוצה להסתבך עם עדת המאמינים הגדולה בישראל, אציין שיש אנשים שהפורום ממש עושה להם את זה...אם אתם בקטע של לשלם מלא כסף, לשבת באולם צפוף ומפוצץ אנשים במשך שלושה ימים, ולשמוע אינספור שעות Sharing (שיתוף) של כל מיני צמאי תשומת לב שמתנפלים בחרמנות על המיקרופון, וכך, שיכורים מהשליטה ומההקשבה בכפייה של קהל "המתאמנים" הם קודחים וקודחים וקודחים.....

בינהם תוכלו ליהנות מהרצאות באנגלית (יש תרגום סימולטאני) של איזו אמריקאית מדריכת פורום שהיא גם שותפה בקופארטיב השיווקי המתוקתק הזה. בבוקר הראשון היא אף פתחה בהמלצה שבמקום שנשב ונחשב כמה כסף הם עושים בקורס שכזה (225,000 ₪ בקירוב), נתרכז בלהיות נוכחים "ואוטנטיים".

אחרי שלושה ימים מתישים, הוכנסנו להרצאת הסיכום, שהיא למעשה שטיפת מוח יסודית, במטרה שנרשם כבר עכשיו, ברגע "המרגש" הזה, לקורס ההמשך. הסברתי לאיזו בלונדה מתחשבת שטחנה לי את השכל שזה לא יהיה "אותנטי" מצידי להירשם, וויתרתי.

ואתם יכולים להיכנס לי לתחת כל אוהבי הזאנ'ר הנעלבים...What the Fuck?!! תקופה ארוכה חיפשתי ברעב אחרי אותן השיחות הרוחניות, המוגזות האלו, מצאתי להכול סיבה קיומית ואמרתי המון: "זה קארמה", ו"ידעתי ,ידעתי שתתקשרי... בדיוק חשבתי עלייך" ו"חלמתי, בדיוק חלמתי שזה יקרה (או שחלמתי שחלמתי)".

כל חרא שנקרה בדרכי, פטרתי בככה זה היה צריך לקרות, והאמנתי ועודני מאמין, שהשביל חכם מהולכיו. חשבתי שאני לא צריך הרבה בשביל להיות מאושר. מי בכלל צריך את כל הקריירה התובענית הזו, את האוטו והטייטל שאני אוהב לזרוק בנונשראלנט כששואלים במה אני עוסק בחיי. אני רוצה לחיות פשוט, רוצה להיות עשיר בזמן. יש הרי שמש, ים וגלים מידי פעם, חברים מופלאים, מוסיקה, ספרים וטבע מרגש בחינם. ובספר הטאו קראתי שכתוב:

"בעל התאוות רואה את הנגלה בלבד
אם רק נטול תאווה תהיה
תוכל לראות גם נסתרות"

וגם שצריך רק להביט ברוח ובאוושת הגלים
הטאויסטים, אנשי הטאו או איך שקוראים להם, הם ...הם הכי בטלנים!

קבלו:
" עשה באפס מעשה והכול מעצמו יעשה"
זה לאו-צה אמר,לא אני!

סחבק הוא אחד שמבצע, לא איזה נקניקיה שרק עושה יוגה ומצטט משפטים חכמים למי שמוכן להקשיב. אמרתי שיזדיינו כולם - אני נוטש את כל מה שהגדיר עבורכם מי אני. זה הרי מצחיק כמה קל לייצר איזה משהו סינתטי להיתלות עליו, לדעת שאתה בסדר, שייך, אחד מכולם. אני, אני קצת יותר מהממוצע הבינוני. ואין מצב שאני מבזבז 10 שעות נפלאות,השעות עם השמש הכי סבבה בים בעבודה בשיווק, בעסקים, בכסף. אין מצב. הרי רבי נחמן מברסלב חזר ואמר

"והעיקר ,לא לפחד כלל!".

אז עזבתי. עזבתי את העבודה המרופדת ובאמת הייתי הרבה בים, חשבתי אני אתפרנס ככה בסבבה, בנעימות, בפשטות, בקטנה. והייתי שזוף, שזוף נורא, וכשפעם בצהריים, דפקתי איזה סטייק איכותי עם פלפל שחור גרוס ומלח ים, סלט ירוק ובקבוק יין אצלי לבד בגינה. תומר הגיע וטען שאני פריץ ובתור מובטל בלי שקל על התחת, אני אוכל לא רע. הוא היה קצת מודאג ממני, אז הסברתי לו שאני, ממש לא מודאג מהמצב הכלכלי שלי, כי חומר הגלם שלי, כמו של הסטייק, הוא חומר גלם פצצה . אמרתי לו "תדע לך, כשהבשר טוב, צריך לתת לו לדבר ולא לבזבז התאמצות על רטבים וכל מיני התחכמויות". הוא הזכיר לי שבלעו לי את כרטיס האשראי ואת השיחה הקשה שהייתה לי עם הוריי, ודרש שאתעורר. אמרתי לו שזה חארטה לא נורמאלית מה שהוא אומר - למה אם הבנאדם לא יודע ליהנות בחיים שלו, כלום לא יעזור לו. אני, איפה שלא תשימו אותי, אני יודע לעשות חיים ..ככה, מכלום! ובכלל אני מרגיש שלגמרי התעוררתי ואני הכי מחובר בעולם.

באיזשהו שלב, ממש נגמר לי הכסף ודי נראיתי מסכן. לכל מי שהתעניין בשלומי, שיננתי מנטרות "רוחניות" לחזק את עצמי. אני אדם חושב אני, לא נכנע לעצב ולרחמים עצמיים. בודהה הבטיח שהכול יתנדף ויתחלף במשהו אחר ולא מוכר, ואני לגמרי מאמין לו. כל הקשיים האדמינסטרטיבים האלו, הם רק מעברים מפרכים בדרך שלי אל עצמי .זו הדרך המעייפת להיות מי שאני. הבטחות מוגזמות שהבטחתי תמיד, ציפיות לא רלוונטיות, דימויים שאספתי, תשוקות ויצרים שחמדתי לי עם השנים.

אריזות מלוטשות של דמותי, FEEL עצבני שתמיד טרחתי להשפריץ סביבי, פוזה מסוגננת שבתוכה מסתתר לו אני, קצת מבוהל כנראה מלהתגלות לעצמי, ושם מאחורה, תכף יוקרן לו האני האמיתי.
גולן פשוט, אמיתי וכנה שמסתפק במועט, מינימליסט, רוחני שחי את הרגע בלבד.

זה קרה באיזו שבת אחת. ההורים של שריקי נסעו לחו"ל, ואנחנו השתלטנו להם על הבית המטורף בכפר שמריהו, וככה, בעודי רובץ על מזרון ים בצורת כורסת טלוויזיה עם חור מיוחד לכוס משקה בו שכנה בבטחה כוס הקמפרי סודה שלי, משתכשך ומתכייף לי בתוך הבריכה המגה יאפית הזו, רולינג סטונס ברקע והכול מפנק וממש במקום, זה קרה. הבנתי.

זה בא פגז! ואני רוצה גם. רוצה כסף, מלא כסף וכוסית ...אני רוצה כסף, כוסית וג'יפ בנזונה, רוצה שיהיה לי ימבה כסף בבנק, רוצה לטוס לחו"ל לגלוש, לאכול במסעדות יוקרה ולקנות את הג'ינסים הכי יקרים שיש, רוצה להזמין כמה דרינקים שבא לי ולפוצץ על כל מה שבזין שלי, בלי רגשות אשם. רוצה לפנק את יקיריי בלי שום הבחנה.

אתה כלום בלי כסף בימינו, ואני, אני רוצה גם. זה בדיוק כמו ששרה אסתר שתמיד הקדימה את זמנה: "We are living in a material world and I’m a material guy". אז יאללה, להסתפר ולמצוא עבודה.

בחזרה לפרויקט אנטי שאנטי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by