בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עקרות  

עקרות

 
 
לילך וולך

"עקרות בית נואשות" היא מוצר טלוויזיוני עשוי היטב, שתפח יתר על המידה. לילך וולך מאחלת לעצמה מודלים ראויים יותר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך אתר הסדרה
 מתוך אתר הסדרה    
מסוכן לדבר על אמנות במונחים של אחריות. מהרגע שבו הטלתם על אמנות את האחריות לעצב דיעות או לשמר עמדות, הפכתם אותה למגוייסת, וככזאת היא כבר מאבדת ממילא את ערכה האמנותי. אמנות לא צריכה להיות אחראית לקהל צרכניה, אלא להישאר נאמנה לעמדותיו של יוצרה. כך לפחות על הנייר ברמת האידיאל. אך מה קורה כשהאמנות מופקעת והופכת להיות מעצבת חברה, אמצעי תקשורת בין אנשים, מוצר שמצוטט כל כך הרבה, עד שכבר לא חשוב ממש מה היו כוונותיו המקוריות של יוצריה?

זה מה שקרה ל"עקרות בית נואשות" - מוצר טלוויזיוני עשוי לעילא שתפח מעבר למימדיו הפרופורציונאליים כמו בצק שמרים שיצא משליטה. לאף אחד היום כבר לא ממש משנות כוונותיו המקוריות של מארק צ'רי יוצר הסדרה, ויחסי הציבור הרבים ואלפי הפרשנויות המופרכות והפלצניות אשר מנסות בכוח להכתיר את הסדרה כדבר הטוב ביותר מאז המצאת הלחם הפרוס, לאו דווקא עושות לסדרה טוב.

"עקרות בית נואשות" היא סדרה מעניינת לפרקים, עשויה היטב, ללא צל של ספק, ומוקפדת באופן כזה, שברור שאף עקרת בית נואשת אינה נמנית על מעצבי ומצלמי הסט. ובכל זאת, אם להוריד לרגע לקרקע את כל בלון הנפיחות העצמית שלה - מדובר בסדרה על חמש נשים מניפולטיביות למדי, ילדותיות למדי, קטנוניות לפרטים חסרי חשיבות למדי, אשר לכאורה נלחמות בכבלי המשפחה, אך למעשה מגדירות את עצמן לפיהם. וזו לא דמות האישה שהייתי רוצה שתייצג אותי, את חברותיי, את אחותי, או כל אישה אחרת שאני מכירה ואוהבת. וכאן נכנס כנראה עניין האחריות.

ברגע שלורה בוש אמרה על עצמה בחוסר טאקט רב ולא מעט טיפשות ש"גם אני עקרת בית נואשת", היא למעשה גילתה ברבים את חולשתה העיקרית: היא "אישה של" נשיא ארה"ב ולא אדם בפני עצמה. היא מתפקדת רק בין החרכים כאשר איש אינו מביט או שופט אותה. שאיפותיה מתמצות בניסיון קלוש לניהול 'עצמי' בין חובותיה כאישה וכאם, והיא משתמשת באמצעים לא כנים ולא טהורים כדי להגשים את רצונות העכברונת שלה. לא עצוב?

אני בפירוש לא חושבת שמישהו צריך ליצור סדרת טלוויזיה שנועדה להיות פופוליסטית ובידורית מתוך מחשבה על כינון סדר חברתי, אבל מאחר ש"עקרות בית נואשות", כבר איבדה את המקום המוגדר שלה כמוצר בידורי והפכה להיות אבן בוחן בדרכך לנשיות ולמשפחתיות, אולי בכל זאת כדאי לבחון את העניין ולהחזיר הכל לפרופורציות הראויות. כדאי לנו לשאוף ליותר מאשר להיות "עקרת בית נואשת", ולהשאיר את הטלוויזיה במקומה הראוי.

בקטנה
*"ללכת עד הסוף" - א': סוף סוף עינת ארליך סודקת את מסכת הברזל בצחוק בלתי נשלט ומחזירה את האנושיות הישנה והחביבה שלה. ב': קבוצת הטייסים – הכי שלישיית גשר הירקון עם אפיל קרבי, יאמממי. תעשו לי מטס ראווה...
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by