בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פומפיי 

פומפיי

 
 
רוברט האריס (מאנגלית: מרדכי ברקאי)

שבוע לוהט בשלהי אוגוסט. היש מקום טוב יותר ליהנות בו בימי הקיץ מאשר מפרץ נאפולי היפהפה? פרק ראשון מספרו המרתק של רוברט האריס

 
 
 
 
 
 
 
 
 

מרס, 22 באוגוסט, יומיים לפני ההתפרצות

 
Conticinium, [שעה 04:21]

"בדרך כלל קיים מתאם טוב בין עוצמת ההתפרצויות לבין אורך תקופות הרגיעה שקדמו להן. כמעט כל ההתפרצויות ההיסטוריות הגדולות במיוחד התחוללו בהרי געש שהיו רדומים במשך מאות שנים." ז´אקֿמארי ברדינצֶף, אלכסנדר ר´ מק´ברני,וולקנולוגיה (מהדורה שנייה).

הם עזבו את אמת המים שעתיים לפני עלות השחר והעפילו באור הירח אל הגבעות החולשות על הנמל — שישה גברים בטור עורפי, המהנדס בראשם. בעצמו טילטל אותם ממיטותיהם — כל כולם איברים נוקשים, פנים זעופות ומטושטשות — ועתה שמע אותם מלינים עליו מאחורי גבו, קולותיהם נישאים רמים יותר מששיערו באווירו החם והדומם של הלילה.
"שליחות מטופשת," מילמל מישהו.
"ילדים שיתעסקו בספרים," אמר אחר.
הוא הרחיב את צעדיו.
שיפטפטו, חשב.

כבר הרגיש את התהוות חום הבוקר, הבטחה לעוד יום ללא גשם. הוא היה צעיר ממרבית האנשים בצוות העבודה שלו וקומתו נמוכה משל כל אחד מהם: דמות מוצקה ושרירית עם שיער חום גזוז. קתות כלי העבודה שנשא על כתפו — קרדום בעל להב ארד כבד ואֵת של עץ — שיפשפו את עורפו צרוב השמש. עם זאת אילץ את עצמו למתוח את רגליו החשופות ככל שיכול, בטפסו בזריזות ממדרך כף רגל למשנהו. רק כשנמצא גבוה מעל מיסֶנום, במקום שבו התפצלה הדרך, הניח את מטענו והמתין להצטרפות אנשיו.

הוא מחה את הזיעה מעיניו בשרוול כותונתו. אילו שמי לילה זוהרים, לוהטים, יש להם פה בדרום! גם סמוך כל כך לאור היום השתרעה כיפת כוכבים גדולה לעבר האופק. הוא ראה את הקרניים של השור ואת החגורה והחרב של הצייד. גם שבתאי היה שם והדובה והמערך שנקרא הבוצר שתמיד עלה וזהר לקיסר בעשרים ושניים באוגוסט, אחרי חגיגות הווינָליה, ואותת שהגיע הזמן לבצור את ענבי היין. מחר בלילה יהיה הירח במילואו. הוא הרים את ידו אל מול השמים, אצבעותיו קהות הקצוות שחורות וחדות על רקע מערכי הכוכבים הנוצצים — הוא פישק וקמץ ושוב פישק אותן — ולרגע נדמה לו שהוא הצל, הלא-כלום; האור הוא החומר.

מן המפרץ למטה נשמעו מתזי החתירה של משמר הלילה בבצעו את סיוריו בין הטרירֶמות העוגנות בו. הפנסים הצהובים של כמה ספינות דיג הבליחו על פני המפרץ. כלב נבח, שני ענה לו. אחר כך הגיעו אליו קולות הפועלים שהעפילו לאטם בשביל תחתיו: המבטא המקומי הצורם של קורַקְס המשגיח — "הסתכלו, האקווריוס החדש שלנו מנופף בידו לכוכבים!" — והעבדים עם בני החורין, שווים לרגע בכעסם אם לא בשום דבר אחר, פולטים פרצי צחוק תוך כדי התנשמותם הכבדה.
המהנדס שמט את ידו. "עם שמים כאלה," אמר, "לפחות איננו צריכים אבוקות." פתאום שוב נדרך עוז, רכן לאסוף את כלי עבודתו וחזר והכתיף אותם. "חייבים להמשיך לנוע," רטן לתוך החשכה. שביל אחד יביא אותם מערבה, יעקוף את הקצה של אוניית מלחמה רומית בעלת שלוש מערכות משוטים מכל צד.

הבסיס הימי. האחר פונה צפונה לעבר עיר הקיט באַיֵי שלחוף הים. "אני חושב שכאן נפנה."
"הוא חושב," לעג קורקס.

יום קודם הגיע המהנדס למסקנה שהדרך היעילה לטפל במשגיח היא התעלמות. בלי מילים הפנה את גבו לים ולכוכבים והחל לעלות במסה השחורה של צלע ההר. מה היא מנהיגות, ככלות הכול, אם לא הבחירה העיוורת של דרך אחת על פני אחרת והיומרה הבוטחת שהבחירה מבוססת על היגיון?
השביל כאן היה תלול יותר. היה עליו לטפס בצדו, נעזר מדי פעם בידו החופשית לקדם את עצמו. רגליו מחליקות, משחררות מטר אבנים מתגלגלות ברעש מטה אל תוך החשכה.

מי שצפו בגבעות החומות האלה, שנחרכו בדלֵקות קוצים של קיץ, סברו שהן צחיחות כמו אדמת מדבר, אבל המהנדס ידע אחרת. עם זאת הביטחון שמילא אותו קודם החל להתרופף, והוא ניסה להיזכר איך נראה השביל באור הבוהק של אחר צהרי יום אתמול, כשסייר בו לראשונה. הנתיב המפותל המאפשר בדוחק מעבר פרד. הקצורות של עשב חרוך. ואז, במקום שהקרקע התיישרה, בהרות של ירוק חיוור באפלה השחורה — סימני חיים שנתגלו כנבטים של קיסוס המתפשטים לעבר סלע.

אחרי שהעפיל עד מחציתו של שיפוע וחזר וירד, נעצר תחתיו וחג לאטו במעגל שלם. בין שעיניו הן שהורגלו ובין שהשחר היה קרוב עתה, בכל מקרה כמעט לא נותר להם זמן. האחרים נעצרו אחריו. הוא שמע את התנשמותם הכבדה. הנה מזדמן להם עוד סיפור לקחת עמם חזרה למיסנום: איך האקווריוס החדש גרר אותם ממיטותיהם והצעיד אותם בגבעות באישון לילה וכל זה בשליחות מטופשת. טעם אפר עמד בפיו.
"איבדנו את הדרך, עלם חמודות?"
שוב קולו המלגלג של קורקס.
הוא עשה את הטעות ובלע את הפיתיון: "אני מחפש סלע."
הפעם הם לא טרחו כלל להסתיר את צחוקם.
"הוא מתרוצץ כמו עכבר בסיר לילה!"
"אני יודע שזה כאן איפה שהוא. סימנתי בגיר."

עוד צחוק ואז הוא נפנה אליהם: קורקס הגוץ רחב הכתפיים; בֶקו ארך-האף שהיה טייח; מוסא השמנמן שמומחיותו הנחת לבנים; ושני העבדים פוליטֶס וקורווינוס. אפילו צלליותיהם המטושטשות נראו מלגלגות עליו. "טוב, תצחקו. אבל אני מבטיח לכם: או שנמצא אותו לפני עלות השחר או שכולנו נצטרך לחזור הנה מחר בלילה. זה כולל גם אותך גַוויוס קורקס. אלא שבפעם הבאה תצטרך להיות פיכח."

דממה. אחר כך רקק קורקס והתקדם חצי צעד. המהנדס נדרך לעימות. המתח נצבר והלך זה שלושה ימים, מאז הגיע למיסנום. לא חלפה שעה בלי שקורקס ינסה לערער את מעמדו בעיני האנשים.
אם נתעמת, חשב המהנדס, הוא ינצח — הם חמישה נגד אחד — הם ישליכו את גווייתי מן הצוק ויגידו שמעדתי בחשכה. אבל איך יתקבל ברומא הדבר — אובדנו של אקווריוס שני באקווה אוגוסטה בפחות משבועיים?

זמן ארוך עמדו פנים אל פנים, לא יותר מפשע ביניהם, קרובים כל כך שהמהנדס חש את ריחו העבש של היין בהבל פי יריבו הקשיש ממנו. אבל אז פלט אחד האנשים — זה היה בֶקו — צעקה נרגשת והצביע.

מעבר לכתפו של קורקס נראתה אבן, מסומנת במרכזה בצלב לבן עבה.
אָטיליוס היה שם המהנדס — מרקוס אטיליוס פרימוס, אם לציינו במלואו, אבל סתם אטיליוס סיפק אותו. כאדם מעשי מעולם לא התפנה לעסוק בכל אותם תארים שבני ארצו היו מתהדרים בהם ("זאב", "פנתר", "יפה" — במי לכל הרוחות הם מנסים לשטות?). מלבד זאת, איזה שם היה מכובד יותר בתולדות מקצועו מזה של בני שבט אטיליה, מהנדסי אמות מים זה הדור הרביעי? אבי סבו גויס על ידי מרקוס אגריפה מחטיבת הבליסטראות של הליגיון השנים-עשר, "פולמינָטָה" ("המנגחת"), וניגש לבניית האקווה יוליה. סבו תיכנן את האניו נובוס. אביו השלים את האקווה קלאודיה והביא אותה לגבעת אסקווילין ברומא על פני שבעה מיל של קמרונים והניח אותה ביום חניכתה כשטיח כסף לרגלי הקיסר. ועתה נשלח הוא, בשנתו העשרים ושבע, דרומה לקמפניה, מופקד על האקווה אוגוסטה.
שושלת שיוסדה על מים!

הוא נעץ מבט בחשכה. אכן, מפעל אדיר היא האוגוסטה — אחד ממבצעי ההנדסה הגדולים שנעשו מעולם. כבוד יהיה לפקד עליו. איֿשם הרחק, בצדו האחר של המפרץ, גבוה על הגבעות מכוסות האורנים של האָפֶנינוס, לכדה אמת המים את מעיינות הסרינוס והובילה את המים מערבה, תיעלה אותם במעברים תתֿקרקעיים עקלקלים, הסיעה מעל גיאיות על פני שורת קשתות, דחפה לרוחב עמקים בצינורות גדולים — כל הדרך עד מישורי קמפניה, משם דרך צדו המרוחק של הר וזוביוס, אחר כך דרומה לחוף של ניאפוליס ולבסוף לאורך השִדרה של חצי האי מיסנום עד לעיר המאובקת של הבסיס הימי, מרחק שישים מיל בקירוב, בשיפוע ממוצע של שתי אצבעות בכל מאה יארד לכל אורכה.

היתה זו אמת המים הארוכה ביותר בתבל, ארוכה אף מכל אמות המים העצומות של רומא ומורכבת מהן הרבה יותר, כי בעוד שאחיותיה בצפון השקו כל אחת רק עיר אחת, מוביל המים המפותל של האוגוסטה — ה"מטריקס", כפי שכינו אותו, "קו האם" — היניק לא פחות מתשע ערים סביב מפרץ ניאפוליס: ראשית פומפיי בקצה בליטה ארוכה, אחר כך נולה, אָקֶרי, אטֶלה, ניאפוליס, פוטיאולי, קומֵי, באַיֵי ולבסוף מיסנום.

וזאת היתה הבעיה, לדעת המהנדס. האוגוסטה נדרשה לעשות יותר מדי. לרומא היו, ככלות הכול, יותר מחצי תריסר אמות מים: במקרה של תקלה באחת יכלו האחרות למלא את הגירעון. אבל כאן למטה לא היה שום מקור מילואים, בייחוד לא בבצורת הזאת שנכנסה עתה לחודשה השלישי. בארות שסיפקו מים במשך דורות הפכו פירים של אבק. נחלים יבשו. נהרות נעשו דרכים שאיכרים הוליכו בהן את בהמותיהם לשווקים. אפילו האוגוסטה גילתה סימני תשישות, מפלס המאגר העצום שלה ירד מדי שעה, וזה מה שהביא אותו לכאן, אל צלע הגבעה, לפני עלות השחר, בשעה שהיה אמור להיות במיטתו.

מנרתיק העור התלוי על חגורתו העלה אטיליוס גוש מבריק של עץ ארז עם משען סנטר מגולף בצדו האחד. גרעין העץ היה חלק ובהיר מחיכוך סנטרי אבותיו. סופַר שאבי סבו קיבל אותו כקמע מוויטרוביוס, אדריכלו של אוגוסטוס האלוהי, והאיש הזקן טען כי רוחו של נפטון אל המים שוכנת בו. דעתו של אטיליוס לא היתה פנויה לאלים — נערים שכנפיים ברגליהם, נשים רוכבות על דולפינים, קשישים שבהתלקח זעמם מטילים חזיזי ברקים מראשי הרים — כל אלה היו סיפורים לילדים, לא לגברים. במקומם הוא שם את מבטחו באבנים ובמים ובנס היומיומי שהתרחש מעירוב שני חלקי בוץ רווי בחמישה חלקי פוטֶאולָנום — החול האדום המקומי — שיצר חומר שבשקיעתו במים קיבל לכידות קשה מאבן.

עם זאת — שוטה הוא מי ששולל את קיומו של המזל, ואם הנכס המשפחתי הזה עשוי להביא לו אותו... הוא העביר אצבע על קצה העץ. הוא נכון לנסות כל דבר פעם אחת.
את פרקי ויטרוביוס השאיר מאחוריו ברומא. לא שהיתה לכך חשיבות. הוא הוזן בהם מילדות, כפי שנערים אחרים שיננו את וירגיליוס. עדיין ידע לצטט פסקאות שלמות בעל פה.
"בסוגי הקרקעות שתוארו לעיל יימצאו, כסימנים, הצמחים הבאים: סוף, ערבה, אלנוס, שיח אברהם, קנה, קיסוס ושאר צמחים דומים שאינם יכולים לצמוח ללא לחות..."
"קורקס, שם!" פקד אטיליוס. "קורווינוס, שם. בֶקו, קח את המוט וסמן את המקום שאגיד לך. אתם השניים: פִקחו עיניים."
קורקס נעץ בו מבט בעוברו.

רוצים להמשיך לקרוא? לחלק השני לחצו כאן >>

"פומפיי" מאת רוברט האריס, מאנגלית: מרדכי ברקאי. בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

לרכישת הספר לחצו כאן >>
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by