בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
המערב של ערב 

המערב של ערב

 
 
הארון תחאוכו

מוסיקה עכשווית, מרד בהורים השמרנים, ניצניה של תרבות בליינות, ואפילו השתמטות מהצבא. הצעירים במצרים זה לא מה שהיה פעם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, זה שמשוחזר מדי פסח, מצרים היא ארץ שעיקר תרבותה הוא להעביד יהודים בפרך ולזרוק את בניהם הזכרים לנילוס. אולם מה הם עושים בזמנם הפנוי, כשהם לא עובדים את פרעה או קוברים שליחים מיוון בעודם בחיים? מעטים טורחים לברר.

אבל משהו קורה בקרב צעירי מצרים, הסצנה התרבותית שלהם פורחת, ומשיגה בצעדים גדולים את רוב מדינות העולם הערבי. וכפי שזה נראה - לפי כוכבי המוסיקה והקולנוע שעולים, המועדונים שמתרבים וזניחת הנישואים לפי צו המשפחה - הכיוון הוא מערב.

צעירי מצרים של שנות השישים והשבעים גדלו בעיקר על המוסיקה של הזמרת המיתולגית אום כולת'ום, של פריד אל אטרש, ושל זמרים נוספים כמו מוחמד עבד אל ווהאב ועבד אל-חלים חאפז. השפעתם של הזמרים היתה כה רבה, עד שכשמתו, חלה עלייה בשיעור ההתאבדות במצרים. עשרות מעריצים, בעיקר נשים, קפצו מבניינים מרוב דיכאון.

אולם באמצע שנות השמונים משהו החל להשתנות. הזמרים החדשים שעלו לבמות לא היו עוד זמרי נשמה ערביים, ששרו שירי דיכאון בני שבע דקות כשהם מוקפים במקהלה ותזמורת. שנות השמונים הביאו אל במות מצרים להקות צעירות וזמרים שאמנם לא ניגנו רוק מערבי, אבל עשו את המוסיקה שלהם בקצב שונה ומהיר יותר, ובהופעה יותר דינאמית, ובעלת יותר מאפיינים של פופ.
 

הים נחצה לשניים

חתיך וג'נטלמן. הזמר עומרו דיאב (צילום מתוך האתר הרשמי)
 חתיך וג'נטלמן. הזמר עומרו דיאב (צילום מתוך האתר הרשמי)   
אחד מפורצי הדרך במוסיקה החדשה במצרים הוא עמרו דיאב המכונה "נסיך הנילוס". דיאב היה "ילד טוב קאהיר", בוגר האקדמיה למוסיקה, ג'נטלמן נאה, שהצליח לגרום לבני ה-17-28 במצרים להשתולל בהופעותיו, ובכל מקום שהגיע אליו. דיאב הוא גם הזמר הראשון שצילם וידאו קליפ במצרים.

הישאם מחרוס, מהנדס מחשבים בן 22 מאלכסנדריה, בחר לכותרת האתר האישי שלו את המלים "אני אוהב את עמרו דיאב". בבלוגו הוא כותב: "אני מת לשמוע כל פעם את עמרו דיאב. כל מי שרוצה להכיר אותי מוזמן להיכנס לבלוג ואפילו אשמח אם תשלחו לי כל תמונה מצויינת של דיאב". השיר האהוב ביותר על מחרוס הוא "אני חי ולא חי". (רוצים לשלוח מייל להישאם? זו הכתובת). באתר אפשר גם להאזין לאחד מלהיטיו הגדולים של דיאב "נור אל-עיין" (אור העיניים).
 
חולה על דיאב (מתוך הבלוג של הגולש הישאם 'סמוקין')
 חולה על דיאב (מתוך הבלוג של הגולש הישאם 'סמוקין')   
ומחרוס הוא רק מעריץ אחד מרבים.

"מצרים היא ההוליווד של העולם הערבי", כותבות שתי צעירות מצריות אנונימיות בבלוגן "Dumbek Girls". "האמנים המצרים הם היחידים בעולם הערבי שיודעים להביע את אהבתם ואת חייהם האמיתיים באמצעות השירה. המוסיקה והאהבה בעולם הערבי הגיעו ממצרים. מוסיקאי שמוכר בקאהיר - פירושו שהוא מוכר בכל העולם".
 
 

שירה רומנטית בבלוגים וסלבס בקולנוע המקומי

מהשחקנים האהובים במצרים. נור א-שריף (צילום מתוך אתר אילאף)
 מהשחקנים האהובים במצרים. נור א-שריף (צילום מתוך אתר אילאף)   
שתי בנות ה"דומבק" אינן לבד בסצינת הבלוגים ההולכת ומתרחבת במצרים. גם המשוררת המצרית סבאח חוסני היא בלוגרית. בבלוגה היא כותבת על פוליטיקה, תרבות ואמנות, ועל חייה ואהבתה לכתיבה. היא בת 40, חברה בהנהלת משרד התרבות, סגנית עורך של המגזין "דור המחר" היוצא לאור בקהיר ובעלת השפעה גדולה מאוד על הדור הצעיר במצרים.

אחד הפוסטים בבלוג המשפיע שלה נקרא "למד אותי": "אתה רוקד בין שבילי חיי, ומתהלך בין הרוחות ונחילי המים. אני שומעת את קולך, מגיע מעמקי לבי. למדתי ממך כמקול שעלה מגלי הים, מנשמתי וממני".

חוגי הקולנוע התרחבו באוניברסיטאות של מצרים בשנות השמונים. השינוי בא בעקבות התרחבות החשיפה לטלוויזיה, ובלחץ הסטודנטים. שחקנים החלו להפוך לכוכבים נערצים. בין השמות הגדולים היו עאדל אימאם, סועאד חוסני, מחמוד יאסין, חוסיין פהמי, אחמד זכי, ונור א-שריף. כיום צצים עשרות שחקנים חדשים. כמה מהם: סעיד סאלח, מוחמד מרסי, ג'ורג' אלבהג'ורי, סמיר זריף, מוחסן עטייה, ניקול סאבה, יוסרא, רובי, סאמיה אל-אלפי, מנאל סלאמה, רוג'ינה ועוד רבים.

הצעירים שמתגוררים בערים הגדולות במצרים גם מתחילים בתקופה האחרונה להתחתן ללא רשות ההורים, דבר שבעבר היה בלתי נתפס. צעירים אוהבים קובעים יום, מזמינים שני עדים, וחותמים על "ברית חיים" שהופכת אותם לנשואים, באופן שמתיישב עם חוקי ההלכה האיסלאמית.

"צעירי מצרים מבזים בהתנהגותם את התרבות הנקייה והשלווה שהיתה מאז ועד היום, ורומסים ברגל גסה את כבוד משפחתם" אמר לפני מספר חודשים ד"ר משהור, מומחה לתרבות מצרית, בראיון ששודר באחת מתחנות הטלויזיה במדינה. "זה מנהג שנולד בהשפעת התרבות המערבית".
 

הדברים קורים בעיר

הצעירים המצרים מאופקים יותר. ד"ר יורם מיטל (צילום באדיבות אוניברסיטת בן גוריון)
 הצעירים המצרים מאופקים יותר. ד"ר יורם מיטל (צילום באדיבות אוניברסיטת בן גוריון)   
"התרבות של צעירי מצרים שונה לגמרי מהתרבות של הצעירים בישראל", אומר ד"ר יורם מיטל, ראש מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון. לדבריו "מדובר בתרבות מאופקת משלנו, אך כבר אפשר למצוא הבדלים בין הצעירים המתגוררים בכפר, לבין אלו שגרים בערים. בערים הגדולות יש לצעירים אפשרויות בילוי רבות יותר כמו בתי קפה, מועדונים, בתי קולנוע ומוסדות להשכלה גבוהה. לעומתם, הצעירים בכפרים, בשל האפשרויות המוגבלות שמוצבות בפניהם, נוהגים יותר לשמור על המסורת".

"גם בערים לא נהוג לראות זוגות מתנשקים או מתגפפים" אומר ד"ר מיטל, "אבל צורות הבילוי וההתנהגות דומות יותר לתרבות המערב. למרות שצעירים בגילאי 23-30 ביקורתיים מאוד כלפי מדיניות המערב, כמו למשל המלחמה בעיראק או היחס לפלסטינים, התרבות של אותם צעירים מנסה להיות יותר ויותר דומה לתרבות אמריקנית. הם אוהבים את זה".

ד"ר מיטל מדגיש כי גם ערוצי הלוויין והטלוויזיה תורמים להתפתחות התרבות המצרית. "הנוער המצרי, שיש לו תרבות של 'נוער בית', אוהב מאוד לקבל השפעה מזמרים וערוצי מוסיקה. הדבר בא לידי ביטוי גם בצורת הלבוש של אותם צעירים, שמתלבשים לפי המודלים האחרונים של האופנה במערב, ובא לידי ביטוי גם בגידול במספר מקומות הבילוי, בעיקר המועדונים".

על הגיוס לצבא מספר ד"ר מיטל כי השירות בן השנתיים הוא חובה, אך רבים מהצעירים במצרים, העירוניים בעיקר, נוהגים להשתמש בדרכים שונות בהן כדי לא להתגייס, ובמקום זה ללכת וללמוד. לדבריו, רוב המתגייסים מגיעים מהכפרים.

"במצרים אין את השיגעון של טיולי תרמילאים אחרי השירות, גם לא למדינות ערביות כמו אלג'יר, לוב או אינדונזיה" אומר מיטל. "עם השחרור, מתחילים הצעירים במצרים לחפש עבודה. רובם" הוא מוסיף "מנסים למצוא עבודה מחוץ לתחומי המדינה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by