בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סיפורי דגים 

סיפורי דגים

 
 
דניאל ואלאס

פתיחת הספר ששימש בסיס לסרטו הפנטסטי של טים ברטון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
באחד מטיולינו האחרונים, סמוך למועד שבו סיים אבא את חייו כאדם, עצרנו את המכונית ליד נחל וצעדנו ברגל אל הגדה, ושם התיישבנו בצלו של אלון עתיק.
כעבור כמה דקות הסיר אבא את נעליו ואת גרביו וטבל את כפות רגליו במים השוטפים-צלולים והתבונן בהן. ואז הוא עצם את עיניו וחייך. זמן רב לא ראיתי אותו מחייך כך.
פתאום הוא נשם נשימה עמוקה ואמר, "זה מזכיר לי."

ואז הוא השתתק ושב להרהוריו. באותם ימים עלו בו המחשבות לאט, אם בכלל, ותיארתי לעצמי שהוא מחפש איזו בדיחה לספר, כי תמיד היתה לו איזו בדיחה לספר. ואולי הוא יספר לי סיפור שיפאר את חייו ההרפתקניים והנועזים? ואני חשבתי לעצמי, מה זה מזכיר לו? את הברווז ההוא בחנות לחומרי בניין? את הסוס במסבאה? את הילד בגובה-דשא? ואולי זה הזכיר לו את בֵּיצת הדינוזאור שמצא פעם, ואז איבד, או את הארץ שעליה משל פעם כמעט שבוע שלם?
"זה מזכיר לי," הוא אמר, "את הימים שהייתי ילד."

הסתכלתי באיש הזקן הזה, באיש הזקן שלי ובכפות רגליו הלבנות בזרם השוטף-צלול הזה, באותם רגעים מהאחרונים בחייו, וחשבתי עליו פתאום כילד, כנער, פשוט כילד או נער שכל החיים לפניו, ממש כפי שכל החיים לפני. מעולם לא עשיתי זאת קודם. והמראות האלה — אבא אז ועכשיו — התמזגו, ובאותו רגע הוא הפך ליצור מוזר, פראי, צעיר וזקן בו בזמן, גוסס ונולד בעת ובעונה אחת.
אבי היה לאגדה.

חלק ראשון

היום שבו נולד
הוא נולד בקיץ השחון ביותר זה ארבעים שנה. השמש אפתה את החמרה האדומה של אלבמה לאבק גרגרי, ובשביל מים נאלצו האנשים לנסוע קילומטרים. גם האוכל היה מועט להחריד. שום תירס, שום עגבניות, אפילו לא דלעת באותו הקיץ, כולם קמלו תחת שמי האובך הלבנים. הכול מת, כך נדמה: קודם התרנגולות, ואז החתולים, ואז החזירים, ואז הכלבים. רובם בכל זאת הושלכו לתוך התבשיל, כולל עצמות.

אחד האנשים השתגע, אכל סלעים ומת. עשרה אנשים נדרשו כדי לסחוב אותו לקבר — הוא היה כל כך כבד — ועוד עשרה כדי לחפור את הקבר, בגלל היובש הנורא.
האנשים הביטו מזרחה ואמרו, זוכרים את הנהר הרועם ההוא?
ומערבה, זוכרים את אגם טאלבֶּרט?
היום שבו נולד התחיל כמו סתם עוד יום. השמש טיפסה, הציצה מלמעלה אל בית העץ הקטן, שבו עמדה אישה שבטנה גדולה כמו המדינה כולה והכינה, מהביצה האחרונה שנותרה להם, חביתה לארוחת הבוקר של בעלה. הבעל כבר עבד בשדה, הופך במחרשתו את האבק שמסביב לשורשיו השחורים והמעוותים של ירק מסתורי כלשהו. השמש הלמה באורה הקשה. כשנכנס כדי לאכול את החביתה שלו, מחה את הזיעה ממצחו במטפחת כחולה ומרופטת. לאחר מכן סחט ממנה את הזיעה והניח לה לטפטף לתוך ספל פח ישן. שיהיה משהו לשתות אחר כך.

ביום שבו נולד נדם לבה של האישה, לרגע, והיא מתה. ואז היא חזרה לחיים. היא ראתה את עצמיותה תלויה באוויר מעל עצמה. היא ראתה גם את בנה — סיפרה שהוא קָרן. וכשעצמיותה חזרה לעצמה, אמרה שחשה שם חמימות.
אמרה, "בקרוב. הוא יהיה כאן בקרוב."
היא צדקה.
ביום שבו נולד הבחין מישהו בענן שהתקרב אֵי-משם ובו שמץ של אפלה. אנשים נאספו כדי להתבונן. אחד, שניים, פעמיים שניים, פתאום חמישים איש ויותר, כולם מסתכלים בשמים, באותו ענן קטן למדי שהתקרב לעיירה הסחוטה והשחונה. גם הבעל יצא כדי להסתכל. והנה הוא: ענן, הענן הממשי הראשון זה שבועות.

הדמות היחידה בכל העיירה שלא הצטרפה לתצפית בענן היתה האישה. היא צנחה לרצפה חסרת נשימה בגלל הכאב. חסרת נשימה כל כך, שלא הצליחה לצרוח. היא חשבה שהיא צורחת — היא פערה את פיה כאילו צרחה — אבל דבר לא בקע ממנו. מפיה. אבל במקום אחר התרחשה בה פעילות סואנת. הוא החל לצאת. והיכן בעלה?
בחוץ, מתבונן בענן.
ואיזה ענן זה היה. לא קטן בכלל, לאמיתו של דבר, ענן כהוגן, שנגלה עתה בהדרגה, גדול ואפור, מעל כל אותם מרחבים צחיחים. הבעל הסיר את כובעו וצימצם את עיניו וירד מהמרפסת כדי לתפוס נקודת תצפית משופרת.

הענן הביא עמו גם רוח קלה, נעימה. רוח קלה ריפרפה בעדינות על פניהם, נעימה. ואז שמע הבעל רעם — בום! — זה, מכל מקום, מה שחשב. אבל מקור הרעש היה אשתו, שבעיטותיה הפכו את אחד השולחנות. מה שאכן נשמע כמו רעם. בהחלט, כך בדיוק זה נשמע.
הוא פסע צעד נוסף לתוך השדה.
"בעל!" צרחה אשתו באותו רגע בכל ריאותיה. אבל זה היה מאוחר מדי. הבעל כבר התרחק ולא שמע. לא שמע כלום.

ביום שבו נולד נאספו כל אנשי העיירה בשדה שליד ביתו והתבוננו בענן. שהיה קטן ברגע הראשון, ואז ענן כהוגן, ולבסוף ענן עצום, בגודל לווייתן לכל הפחות, שבתוכו מתערבלים פסים של אור לבן, ולפתע התפרץ והבעיר את ראשיהם של עצי האורן ועורר דאגה בלבותיהם של כמה מהגבוהים שבהם; הם עמדו שמוטי כתפיים והמתינו.
ביום שבו נולד דברים השתנו.
הבעל הפך לאב, והאישה - לאם.
גשם ירד ביום שבו נולד אדוארד בְּלוּם.


שבו הוא מדבר עם חיות

לאבי היתה גישה לבעלי חיים, זה מה שכולם אמרו. כשהיה ילד אכלו דביבונים מכף ידו. ציפורים נחתו על כתפו כשעזר לאביו בשדה. לילה אחד ישן לו דוב על הקרקע מתחת לחלון שלו, ולמה? הוא ידע את שפתם המיוחדת של בעלי החיים. היתה לו הסגולה הזאת.
גם פרות וסוסים גילו חיבה מוזרה כלפיו. צעדו בעקבותיו וכדומה. חיככו בכתפו את אפיהם הגדולים והחומים ונחרו, כאילו אמרו לו משהו אישי.
פעם התיישבה תרנגולת אחת בחיקו של אבי והטילה שם ביצה - קטנה וחומה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. אף אחד לא ראה.



השנה שבה ירד שלג באלבמה

מעולם לא ירד שלג באלבמה, ולמרות זאת ירד שלג בחורף שבו היה אבי בן תשע. השלג ירד ביריעות לבנות ורצופות, נקרש בעת ירידתו, ובסופו של דבר כיסה את הנוף בקרח צָרוּף שלא ניתן לחפור בו. אם נלכדת תחת הסערה המושלגת, נחרץ גורלך; מעליה נותר לך, לכל היותר, הרף עין להגות בגורלך שנחרץ.

אדוארד היה ילד שקט וחזק ודעתן, ועם זאת לא ילד שיתחצף לאביו כשעל הפרק מטלה כלשהי, גדר הדורשת תיקון, עגל תועה שיש לפתותו לשוב הביתה. ומאחר שהשלג, שהחל לרדת בשבת בערב, המשיך בשלו למחרת בבוקר, מיהרו אדוארד ואביו לבנות אנשי שלג ועיירות שלג ועוד מבנים שונים ומשונים, ורק אחר כך באותו יום הבינו את עוצמתו של אותו שלג שאינו חדל ואת הסכנה הטמונה בו. אבל אומרים שאיש השלג של אבא היה גבוה: חמישה מטרים. כדי להגיע לגובה הזה הוא תיכֵּן מנגנון עשוי מענפי אורן ומגלגלות, שאיפשר לו לעלות ולרדת כרצונו. גלגלים של עגלה ישנה, שרבצה זנוחה במשך שנים, שימשו לו זוג עיניים; חודו של מגדל החמצה של תבואה הפך לאפו של איש השלג; ופיסת קליפה שהוסרה מעץ אלון שימשה לו פה - שהתעקל בחצי חיוך, כאילו חשב על משהו חמים ומשעשע.

אמו עמדה בפנים ובישלה. עשן הסתלסל מהארובה בסילונים של אפור ולבן, שהיתמרו אל תוך השמים. היא שמעה מחוץ לבית, הרחק, קולות נקישה וקרצוף, אבל היתה עסוקה מכדי להתעמק בהם. אפילו לא הרימה את מבטה כשבעלה ובנה נכנסו חצי שעה לאחר מכן מזיעים בקור.
"הסתבכנו," אמר בעלה.
"טוב," היא אמרה, "הוצאת לי את המילים מהפה."
בינתיים המשיך השלג לרדת, והדלת, שזה עתה פילסו אליה דרך, כמעט נחסמה שוב. אביו לקח את האת ופינה שוב את הכניסה.
אדוארד התבונן — אבא גורף, שלג יורד, אבא גורף, שלג יורד — עד שגג הבקתה עצמו החל לחרוק. אמו גילתה תלולית של שלג שנערם בחדר השינה שלהם. הם הבינו שזה הזמן לעזוב.
אבל לאן? העולם כולו היה לקרח, לבן וקפוא לחלוטין. אמו ארזה את האוכל שהכינה, וצררה יחד כמה שמיכות.
הם בילו את הלילה על העצים.
למחרת בבוקר, יום שני, פסק השלג, השמש זרחה. הטמפרטורות התייצבו מעט מתחת לאפס.
אמא אמרה, "לא הגיע הזמן ללכת לבית הספר, אדוארד?"
"עושה רושם שכן," הוא אמר בלי לשאול שאלות. כזה ילד הוא היה.
אחרי ארוחת הבוקר הוא ירד מהעץ והלך את עשרת הקילומטרים עד בית הספר. ראה איש שקפא בתוך גוש קרח בדרך לשם. כמעט קפא גם בעצמו - אבל לא. הוא עשה את זה. הוא הקדים בכמה דקות אפילו.

ושם מצא את המורה שלו יושב על ערמת עצים, קורא. כל מה שהיה יכול לראות מבניין בית הספר היה השבשבת, כל השאר נקבר תחת השלג בסופה של סוף השבוע.
"בוקר טוב, אדוארד," הוא אמר.
"בוקר טוב," אמר אדוארד.
ואז נזכר: הוא שכח את שיעורי הבית.
חזר הביתה להביא אותם.
סיפור שהיה באמת.


הבטחתו הגדולה

אומרים שמעולם לא שכח שם או פרצוף או את הצבע האהוב עליך, ושבשנתו השתים-עשרה ידע לזהות כל אחד בעיירה שלו על פי הצליל שהשמיעו נעליו כשהלך.
ואז הוא גבה כל כך, מהר כל כך, שלזמן מה - חודשים? מרבית השנה? - היה מרותק למיטתו משום שהקצב שבו הסתיידו עצמותיו פיגר אחר הזינוק השאפתני בגובהו, ולכן כשניסה לעמוד היה מתנדנד כמו ענף גפן מידלדל וצונח לרצפה כמו שק.
אדוארד בלום ניצל בחוכמה את הזמן שעמד לרשותו: הוא קרא. הוא קרא כמעט כל ספר באשלנד. אלף ספרים - ויש הטוענים עשרת אלפים. היסטוריה, אמנות, פילוסופיה, רומנים בפרוטה מאת הורֵיישוֹ אַלגֶר. הכול בא בחשבון. הוא קרא את כולם. אפילו את ספר הטלפונים.
אומרים שבסופו של דבר הוא ידע יותר מכל אחד אחר, אפילו ממר פּינקווֹטֶר, הספרן.
כבר אז הוא היה גדול מהחיים.

"סיפורי דגים: קורותיו של אדם גדול מהחיים", מאת דניאל ואלאס. הוצאת זמורה ביתן. תרגום מאנגלית: יצהר ורדי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by