בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
צלה של הרוח 

צלה של הרוח

 
 
סאפון רואיס קרלוס

חייו של דניאל מזדעזעים בעקבות ביקור בבית הקברות לספרים נשכחים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לעולם לא אשכח את הבוקר שבו לקח אותי אבי בפעם הראשונה לבקר בבית הקברות לספרים נשכחים. ימי הקיץ הראשונים של שנת 1945 החלו לפזז באוויר, ואנחנו צעדנו ברחובות ברצלונה, הלכודה תחת שמים של אפר ושמש מהבילה, שזלגה על שדרות הרמבלָס במחרוזת נחושת נוזלית.
"את מה שתראה היום, דניאל, אסור לך לספר לאף אחד," הזהיר אותי אבי. "אפילו לא לחבר שלך טומאס. לאף אחד."
"אפילו לא לאמא?" שאלתי בקול קטן.
אבא נאנח, נסתר מאחורי החיוך העצוב שרדף אותו כמו צל כל חייו.
"לאמא כן, כמובן," ענה בראש מורכן. "אין לנו סודות ממנה. לה אתה יכול לספר הכול."

זמן קצר לאחר מלחמת האזרחים פרצה בעירנו מגפת הכולרה וקטפה את אמי. קברנו אותה במונטז´ואיק ביום ההולדת הרביעי שלי. אני זוכר רק שירד גשם כל היום וכל הלילה, וכששאלתי את אבא אם השמים בוכים, הוא לא היה מסוגל לענות לי. שש שנים עברו מאז, וחסרונה של אמי עדיין היה בעיני תעתוע, דממה מצווחת שעוד לא למדתי להשתיקה במילים. אבא ואני גרנו בדירה קטנה ברחוב סנטה אנה, ליד כיכר הכנסייה, בדיוק מעל חנות הספרים שירשנו מסבי, חנות שהתמחתה בספרים משומשים ובמהדורות לאספנים. אבי לא פיקפק לרגע בכך שהבזאר הקסום הזה יעבור בבוא היום לידי. גדלתי בין ספרים, רכשתי לי חברים בלתי נראים בין דפים שהתפוררו עד אבק, אך ריחם עוד נותר על ידי. כילד למדתי להירדם בחדרי החשוך כשאני מספר לאמי את אירועי היום, את מעללי בית הספר שלי, מה למדתי... לא שמעתי את קולה ולא חשתי במגעה, אבל אורה וחומה בערו בכל פינה בבית, ואני האמנתי — באמונה של מי שעדיין סופר את שנותיו על האצבעות — שאם אעצום עיניים ואדבר איתה, היא תוכל לשמוע אותי במקום שבו היא נמצאת. אבא, שישב בחדר האוכל, שמע אותי לפעמים ובכה בסתר.

אני זוכר שבאותו בוקר של חודש יוני התעוררתי בצעקות. הלב שלי נחבט בחזי כאילו ביקשה נפשי לפלס לעצמה דרך ולצאת בריצה במורד המדרגות. אבי המבוהל מיהר לחדרי והחזיק אותי בזרועותיו כדי לנסות להרגיע אותי.
"אני לא מצליח לזכור את הפנים שלה. אני לא מצליח לזכור את הפנים של אמא," מילמלתי, מתנשם כולי.
אבא חיבק אותי חזק.
"אל תדאג, דניאל. אני אזכור בשביל שנינו."
הבטנו זה בזה באפלולית, חיפשנו מילים שלא היו בנמצא. בפעם הראשונה הבחנתי שאבי מזדקן, ושעיניו, עיני ערפל ואובדן, מביטות תמיד לאחור. הוא הזדקף והסיט את הווילונות, להכניס את אור השחר החמים.
"קדימה, דניאל. תתלבש. אני רוצה להראות לך משהו," אמר.
"עכשיו? בחמש בבוקר?"
"יש דברים שאפשר לראות רק באפלולית," רמז אבי וחייך חיוך מסתורי, ששאל מן הסתם מאיזה ספר של אלכסנדר דיומא.

כשיצאנו מפתח הבית, עוד השתרעו הרחובות המעולפים בין ערפיליות וטל. הפנסים המנצנצים ברמבלס שירטטו שדרה של אדים, והעיר החלה להתנער ולהיפרד מתחפושת צבעי המים שלה. כשהגענו לרחוב אַרְקו דל תֵיאָטְרו, פנינו תחת קשת של אובך כחול לכיוון שכונת רָבאל. עקבתי אחר אבי במעבר הצר — שנראה כמו צלקת יותר מאשר רחוב — עד שבוהק הרמבלס נעלם מאחורינו. אור הזריחה הבהיר הסתנן בין מרפסות וכרכובים בהבלחים מלוכסנים שלא הגיעו ארצה. לבסוף עצר אבי מול שער עץ מגולף, שהשחיר מרוב זמן ולחות. מולנו ניצב משהו שנראה כמו שלד נטוש של ארמון או מוזיאון של הדים וצללים.
"את מה שתראה כאן היום, דניאל, אסור לך לספר לאיש. אפילו לא לחבר שלך טומאס. לאף אחד."
איש קטן, עם פנים של עוף דורס ורעמת שיער כסופה, פתח לנו את הדלת. עיני העיט שלו התמקדו בי, אך אי ֿאפשר היה לפענח את מבטו.
"בוקר טוב, איסאק. תכיר את בני, דניאל," הכריז אבי. "בקרוב ימלאו לו אחת ֿעשרה, ובבוא היום הוא ינהל את החנות. הגיע הזמן שיכיר את המקום."

איסאק הזמין אותנו להיכנס בהנהון קל. המקום כולו היה אפוף אפלולית כחלחלה, ובקושי אפשר היה להבחין במדרגות השיש ובאכסדרה עם ציורי קיר של מלאכים וכל מיני יצורים דמיוניים. הלכנו אחר השומר לאורך האכסדרה המפוארת והגענו לאולם עגול גדול, בזיליקה של ערפילים, ובראשה כיפה, שממנה ניגרו אלומות של אור. מבוך של מסדרונות וכונניות עמוסות ספרים התפתל ועלה מן המסד עד הטפחות, כוורת שהשתרגו בה מנהרות, מדרגות, רציפים וגשרים, ובתוכה נרמזה ספרייה ענקית במבנה הזוי לחלוטין. הבטתי באבי בפה פעור. הוא חייך אלי וקרץ.
"ברוך הבא לבית הקברות לספרים נשכחים, דניאל."
כתריסר דמויות עמדו פה ושם, חלקן הסתובבו ובירכו אותנו לשלום מרחוק, וזיהיתי את פניהם של כמה מעמיתיו של אבי באגודת מוכרי הספרים המשומשים. בעיני, עיני ילד בן עשר, הם נראו כמו אחווה חשאית של אלכימאים. אבי השתופף לידי, הישיר אלי מבט ודיבר אלי בקול רווי הבטחות ותגליות.

"המקום הזה הוא אחד מרזי העולם, דניאל. מקדש. לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו. בכל פעם שספר מחליף ידיים, בכל פעם שמישהו מעביר מבט על דפיו, הנשמה שלו גדלה ומתחזקת. לפני שנים רבות, כשאבי הביא אותי הנה בפעם הראשונה, המקום הזה כבר היה עתיק — אולי כמו העיר עצמה. איש לא יודע בדיוק ממתי הוא קיים ומי ייסד אותו. אומַר לך מה שאמר לי אבי: כאשר ספרייה נעלמת, כאשר חנות ספרים סוגרת את דלתותיה, כאשר ספר אובד בתהום הנשייה, אנו, שמכירים את המקום הזה ושומרים עליו, דואגים שהספרים יגיעו הנה. כאן חיים לעד הספרים שאיש כבר אינו זוכר, הספרים שהלכו לאיבוד במבוכי הזמן — בתקווה שיגיעו בבוא היום לידי קורא חדש, נפש חדשה. אנחנו מוכרים וקונים אותם בחנויות, אבל למעשה אין לספרים בעלים. כל ספר שאתה רואה כאן היה ידידו הטוב ביותר של מישהו. עכשיו הם יכולים לסמוך רק עלינו, דניאל. אתה חושב שתוכל לשמור על הסוד הזה?"
מבטי נשאב אל מרחבי המקום ואל אורו הקסום. הינהנתי, ואבי חייך.
"ואתה יודע מה הדבר הכי נחמד?" שאל.
ניענעתי בראשי.

"לפי המסורת, בפעם הראשונה שמישהו מבקר כאן, הוא צריך לבחור לו ספר, איזה ספר שהוא רוצה, ולאמץ אותו. הוא צריך להבטיח שהספר הזה לא ייעלם לעולם, שהוא תמיד יישאר בחיים. זאת הבטחה חשובה מאוד. לכל החיים," הסביר אבי. "והיום תורך."
חצי שעה כמעט שוטטתי בנפתולי המבוך ההוא, שהדיף ריח נייר ישן, אבק וקסם. נתתי לידי להחליק על שדרות הספרים החשופות ולפתות אותי. בין שמות הספרים, שדהו עם הזמן, גיליתי מילים בשפות מוכרות לי וגם בעשרות שפות שלא יכולתי לזהות. הלכתי לאורכם של מסדרונות ויציעים עקלקלים שאיכלסו מאות ואלפי כרכים. היה נדמה שהם יודעים עלי יותר ממה שאני יודע עליהם. כעבור שעה קלה עלה על דעתי שמאחורי הכריכה של כל אחד מהספרים נפער יקום אינסופי, אבל מעבר לקירות האלה אנשים מעבירים את החיים בכדורגל ובהאזנה לרדיו, ומסתפקים פחות או יותר במה שהם רואים מול קצה אפם. ואולי בגלל המחשבה הזאת, או בגלל המזל (או קרובו המכובד יותר, הגורל), באותו רגע בדיוק ידעתי שכבר בחרתי את הספר שאאמץ. ואולי עלי לומר, הספר שיאמץ אותי. הוא הציץ בביישנות מקצה אחד המדפים, לבוש כריכת עור בצבע יין, ולחש את שמו באותיות זהובות שזהרו באור שהסתנן מבעד לכיפה. התקרבתי אליו, ליטפתי את המילים בקצות אצבעותי וקראתי בלבי:

צלה של הרוח
חוליאן קאראך

מעולם לא שמעתי את שם הספר וגם לא את שם מחברו, אבל זה לא שינה לי. ההחלטה נפלה. משני הצדדים. אחזתי בספר בזהירות רבה ודיפדפתי בו, נתתי לדפים להתאוורר. הספר, שהשתחרר ממאסרו על המדף, העלה עננת אבק זהוב. הייתי מרוצה מהבחירה שלי וצעדתי חזרה במבוך כשהספר תחת זרועי וחיוך על שפתי. ייתכן שהאווירה המכשפת של המקום כבשה אותי, אבל הייתי בטוח שהספר חיכה לי שם שנים, קרוב לוודאי עוד מלפני שנולדתי.
באותו אחר צהריים, כשחזרנו לדירה ברחוב סנטה אנה, הסתגרתי בחדרי והחלטתי לקרוא את השורות הראשונות בחברי החדש. עוד לפני שהבחנתי בכך, צללתי לתוכו באופן סופי ומוחלט. סופר שם על איש שמחפש את אביו האמיתי, שלא זכה להכירו, ואת קיומו גילה רק בזכות המילים האחרונות של אמו על ערש דווי. החיפוש הפך לאודיסיאה הזויה, שבה נאבק הגיבור להשיב לעצמו את הילדות והנעורים שאבדו לו, ובמהלכה התגלה בהדרגה צלה של אהבה מקוללת, שזִכרה רדף אותו עד סוף ימיו. ככל שהתקדם הסיפור הוא הזכיר לי בַבושקה שמכילה בתוכה אינספור עותקים זעירים של עצמה. אטֿ-אט התפרק הסיפור לאלף מעשיות, כאילו נכנס לבית מראות והשתבר לעשרות בבואות שונות, שהיו בו בזמן השתקפות אחת ויחידה. הזמן חלף על פני וחלף כמו תעתוע. כעבור שעות, לכוד לגמרי בסיפור, הבחנתי בקושי, ממרחק, בצלצול החצות של פעמון הקתדרלה. ספון באור הנחושתי של מנורת הקריאה, שקעתי בעולם של דימויים ותחושות שמעולם לא הכרתי. הדמויות נראו לי אמיתיות בדיוק כמו האוויר שנשמתי, והן גררו אותי במנהרת הרפתקאות ומסתורין שלא רציתי לברוח ממנה. נתתי לכישוף של הסיפור ושל עולמו לאפוף אותי, עמוד אחר עמוד, עד שנצנוץ של זריחה ליטף את חלוני, ועיני העייפות החליקו על פני העמוד האחרון. השתרעתי באפלולית השחר הכחולה, כשהספר על חזי, ושמעתי את רחש העיר הרדומה מטפטף על הגגות הסגולים. העייפות והשינה קראו לי, אבל סירבתי להיכנע. לא רציתי להינתק ממקסם הסיפור, וגם לא רציתי להיפרד מדמויותיו.
לקוח קבוע בחנות הספרים של אבי אמר פעם, שמעטים הדברים שמותירים את רישומם על קורא כמו הספר הראשון שבאמת פילס לו דרך אל לבו. הדימויים הראשונים האלה, הד המילים שנדמה לנו שהותרנו מאחורינו, מלווים אותנו כל החיים וחוצבים בזיכרוננו ארמון שאליו נחזור במוקדם או במאוחר, ולא משנה כמה ספרים נקרא, כמה עולמות נגלה, כמה נלמד או נשכח. בשבילי אותם דפים מכושפים יהיו תמיד אלה שמצאתי בין מסדרונות בית הקברות לספרים נשכחים.

ימים של אפר
1945—1949

1

ערכו של סוד תלוי בערכם של אלה שמפניהם אנו שומרים אותו. כשהתעוררתי, הדחף הראשון שלי היה לספר לחברי הטוב ביותר על בית הקברות לספרים נשכחים. טומאס אגילאר, שלמד איתי באותה הכיתה, הקדיש את כישרונו ואת זמנו הפנוי להמצאת מכשירים מתוחכמים ביותר אך בעלי ערך מעשי מועט, כמו חץ אווירודינמי וסביבון עם דינמו. טומאס היה האדם המתאים ביותר לחלוק איתו את הסוד. בדמיוני ראיתי אותי ואת חברי, מצוידים בפנסים ובמצפן, יוצאים לחשוף את סודות מאורת הספרים ההיא. אחר כך, כשנזכרתי בהבטחה שלי, החלטתי שבתוקף הנסיבות רצוי לנקוט את מה שספרי מתח בלשיים מכנים שיטת פעולה חלופית. בצהריים פניתי לאבי ושאלתי אותו על הספר ועל חוליאן קאראך. ברוב התלהבותי, חשבתי שהם מפורסמים בעולם כולו. התוכנית שלי היתה להשיג את כל יצירותיו של קאראך ולקרוא אותן במלואן בתוך פחות משבוע. הופתעתי מאוד לגלות שאבי, מוכר ספרים מלידה שהכיר היטב את הקטלוגים של כל הוצאות הספרים, לא שמע מעולם על "צלה של הרוח" וגם לא על חוליאן קאראך. הוא בחן בסקרנות את העמוד שעליו הופיעו פרטי ההוצאה לאור.

"לפי מה שכתוב כאן, הספר ראה אור בברצלונה בדצמבר 1935, בהוצאת קבֶסטאני, במהדורה של אלפיים וחמש מאות עותקים."
"אתה מכיר את ההוצאה הזאת?"
"היא נסגרה לפני שנים. אבל זאת לא המהדורה הראשונה. הראשונה הודפסה בנובמבר של אותה שנה, בפריז... הוצאת גאיָאנו ונֵבאל. זה לא נשמע לי מוכר."
"אז הספר מתורגם?" שאלתי, מבולבל לגמרי.
"לא כתוב שזה תרגום. לפי מה שמופיע כאן, זה הטקסט המקורי."
"ספר בספרדית שיצא לאור קודם בצרפת?"

"זאת לא תהיה הפעם הראשונה," ציין אבי. "אולי בַרְסֶלו יוכל לעזור לנו..."
גוסטאבו ברסלו היה עמית ותיק של אבי, בעל חנות ספרים אפלה ברחוב פֶרנָנדו, האיש שהנהיג את אגודת מוכרי הספרים המשומשים. ברסלו הגדיר את עצמו כאחרון הרומנטיקנים, ואף פעם לא נפרד ממקטרת כבויה שהפיצה ניחוחות של שוק פרסי. הוא טען שיש באילן היוחסין שלו איזה קשר עקיף ללורד ביירון, והתלבש כמו גבר מהודר מהמאה התשע ֿעשרה — אולי כדי להחצין את הקשר הזה. הוא הקפיד להסתובב עם מטפחת משי, נעלי לכה לבנות ומונוקל עם עדשת זכוכית רגילה, שלטענת הלשונות הרעות לא נפרד ממנו גם בצנעת בית השימוש. בפועל, הייחוס היותר משמעותי שלו היה לאביו התעשיין שהתעשר באמצעים פחות או יותר אפלים בשלהי המאה התשע ֿעשרה. לפי מה שהסביר לי אבי, גוסטאבו ברסלו היה בעל אמצעים, ואת החנות החזיק מתוך חיבה לעניין יותר מאשר כעסק. אהבתו לספרים לא ידעה גבול, ולמרות שהכחיש זאת בתוקף, מי שנכנס לחנות והתאהב בספר שלא היה יכול להרשות לעצמו, קיבל הנחה ככל הנדרש, ולפעמים גם קיבל את הספר במתנה, בתנאי שבעל הבית ראה בו קורא רציני, ולא איזה ארחי פרחי. נוסף על הגחמות האלה היה לברסלו זיכרון של פיל, והוא היה איש דקדקן ונוקדן, עם קול רם וגינונים בהתאם. אבל איש לא הבין בספרים נדירים כמו ברסלו.

באותו אחר צהריים, לאחר שסגר את החנות, הציע אבי שניגש לבית הקפה אֶלס קואָטֶר גאטס, שבו ניהלו ברסלו וחבריו מפגש ספרותי שעסק במשוררים מקוללים, שפות מתות ויצירות מופת שהופקרו לחסדי העש.
בית הקפה עמד קרוב מאוד לביתנו, והיה אחת הפינות האהובות עלי בכל ברצלונה. שם הכירו הורי בשנת 32´, ואני חשבתי תמיד שקסמו של בית הקפה אחראי באופן חלקי לכרטיס הכניסה שלי לחיים. דרקוני אבן שמרו על החזית שהסתתרה מאחורי צלב של צללים, מוארת בפנסי גז שלאורם קפאו הזמן והזיכרונות. מרגע שנכנסו פנימה, שקעו המבקרים בין הדי ימים אחרים. רואי חשבון, חולמי חלומות ושוליות גאונים ישבו שם אל השולחן עם רוחותיהם של פאבלו פיקאסו, איסאק אַלבֵניס, פדריקו גרסיה לורקה וסלוודור דאלי. שם, במחיר מקיאטו אחד, כל תפרן היה יכול להרגיש במשך כמה רגעים כמו אישיות היסטורית.
"סֶמפֶרֶה, ידידי," הכריז ברסלו כשראה את אבי בפתח. "הבן האובד. על שום מה זכינו בכבוד?"
"את הכבוד הזה, דון גוסטאבו, אתה חייב לבני דניאל, שגילה זה עתה תגלית."
"אם כן, בואו לשבת איתנו. יום חג שכזה צריך לציין," הכריז ברסלו.
"יום חג?" לחשתי לאבי.
"ברסלו מדבר רק במליצות..." השיב אבי בשקט. "אל תגיד כלום, זה רק יעודד אותו להמשיך."
יושבי השולחן פינו לנו מקום, וברסלו, שאהב להתהלך בגדולות, התעקש להזמין אותנו.
"בן כמה העלם?" דרש ברסלו לדעת והביט בי מזווית עינו.
"כמעט אחת ֿעשרה," הצהרתי.
הוא חייך אלי בערמומיות.
"כלומר עשר. אל תוסיף לעצמך שנים, פוחח קטן שכמותך, החיים כבר יוסיפו לך אותן."
אחדים מיושבי השולחן מילמלו בהסכמה. ברסלו קרא למלצר, שנראה כמו אחד שבכל רגע עומדים להכריז עליו כעל אנדרטה היסטורית.

"קוניאק לידידי סמפרה, מהסוג הטוב. וחלב מוקצף לצאצא שלו, שצריך לגדול. אה, והבא גם כמה פיסות של קותל חזיר, אבל לא כמו אלה שהבאת קודם, ברור? אם היינו רוצים גומי, היינו קונים צמיגים," רעם מוכר הספרים.
המלצר הינהן והתרחק משם ברגליים כבדות ונשמה כבדה לא פחות.
"הוא שאמרתי," העיר ברסלו. "איך באמת יהיו מקומות עבודה? הרי בארץ שלנו אנשים לא פורשים גם אחרי שהם כבר מתים. אין מה לעשות."
ברסלו ינק מהמקטרת הכבויה שלו ובחן בעיני הנשר שלו את הספר שבידי. למרות כל המלל והרהב הוא ידע להריח טרף טוב כמו שזאב מריח דם.
"בוא נראה," אמר ברסלו באדישות מדומה. "מה הבאתם לי?"
הבטתי באבי. הוא הינהן. בלי שהיות הושטתי לברסלו את הספר. הוא אחז בו ביד אמונה. אצבעות הפסנתרן שלו בדקו במהירות את מצב הספר, את מגע הכריכה והדפים. הוא פנה לעמוד השער ובחן אותו במשך דקה בדקדקנות בלשית, כשעל פניו חיוך חידתי. האחרים הביטו בו בדממה, כמי שמחכים לאיזה נס, או פשוט מקווים שירשו להם לחזור ולנשום.
"קאראך. מעניין," מילמל בנימה שאי ֿאפשר היה לרדת לסופה.
הושטתי את ידי לקבל חזרה את הספר. גבותיו של ברסלו הזדקרו, אבל הוא החזיר לי אותו בחיוך צונן.

"היכן מצאת אותו, בחור?"
"זה סוד," השבתי וידעתי שאבי בוודאי מחייך בלבו.
ברסלו הזעיף פנים והסב את מבטו אל אבי.
"ידידי סמפרה, כיוון שמדובר בך, ובשל ההערכה הרבה שאני רוחש לך מתוקף הידידות הממושכת והעמוקה הקושרת בינינו כמו בין אחים, בוא נסכים על ארבעים פֶסֶטות ונסגור עניין."
"על זה תצטרך לדון עם בני," אמר אבי. "הספר שלו."
ברסלו פנה אלי בחיוך של זאב.
"מה אתה אומר, בחורצ´יק? ארבעים זה מחיר לא רע בשביל מכירה ראשונה... סמפרה, הבן הזה שלך עוד יעשה קריירה בתחום."
יושבי השולחן צחקו. ברסלו הביט בי בשביעות רצון ושלף את ארנק העור שלו. הוא ספר שטרות, בסך ארבעים פסטות שבאותה תקופה היו ממש הון, והושיט לי אותם. אני סירבתי בלי לומר מילה. ברסלו קימט את גבותיו.

"אל תשכח שהחמדנות היא חטא שדינו מיתה, אה?" הדגיש. "קדימה, שישים פסטות ואתה פותח לך איזו קופת חיסכון. בגילך כבר צריך לחשוב על העתיד."
שוב סירבתי. ברסלו העיף באבי מבט נרגז מבעד למונוקל שלו.
"אל תסתכל עלי," אמר אבי. "אני כאן רק בתור מְלווה."
ברסלו נאנח והביט בי בעין בוחנת.
"בסדר, ילד. מה בעצם אתה רוצה?"
"אני רוצה לדעת מיהו חוליאן קאראך ואיפה אני יכול למצוא עוד ספרים שלו."
ברסלו צחק חרש, החזיר את הארנק שלו לכיס ובחן מחדש את יריבו.
"בחיי, תלמיד חכם. תגיד, סמפרה, מה אתה נותן לילד הזה לאכול?" התלוצץ.
מוכר הספרים רכן אלי כממתיק סוד, ולרגע דימיתי לראות במבטו מידה של כבוד שלא היתה שם כמה דקות קודם לכן.
"נעשה עסק," אמר לי. "מחר יום ראשון. אחר הצהריים תסור לספריית האָתֵנֵיאו ותבקש שיקראו לי. תביא את הספר שלך איתך, כדי שאוכל לבחון אותו היטב, ואני אספר לך מה שידוע לי על חוליאן קאראך. קְוִויד פְרו קְוו."
"קוויד פרו מה?"
"לטינית, בחור. אין שפות מתות, רק מוחות רדומים. במילים אחרות, הכוונה היא שלכל דבר יש מחיר, אבל אתה מצאת חן בעיני, ואני אעשה לך טובה."
פיו של האיש הפיק מרגליות שהיו יכולות לרגום זבובים במעופם, אבל היתה לי תחושה שאם אני רוצה לגלות משהו על חוליאן קאראך, מוטב לשמור איתו על יחסים טובים. חייכתי אליו חיוך קורן, להראות לו עד כמה אני מוקסם מהביטויים הלטיניים ומזריזות הלשון שלו.
"זכור, מחר בספרייה," פסק ברסלו. "אבל תביא את הספר, אחרת אין עסק."
"בסדר גמור."

השיחה התמוססה אט ֿאט במלמול של יושבי השולחן האחרים, ועברה לדיון במסמכים שנמצאו במרתפי אֶל אֶסקוריאל, שרמזו על האפשרות שדון מיגל דה סרוונטס לא היה אלא שם העט של גבירה שעירה מטולדו. דעתו של ברסלו היתה פזורה עליו. הוא לא השתתף בוויכוח הפתלתול והסתפק בכך שבחן אותי במונוקל שלו וחייך אלי כמי שמסתיר דבר מה. ואולי רק הביט בספר שאחזתי בידי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by