בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פיקניק 

פיקניק

 
 
קזין ארנה

בקובץ פיקניק עשרים וחמישה סיפורים בהם ניתקל בשלל דמויות ומעשיות מרתקות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סבלנות

אני מנסה ללמוד סבלנות. זו תכונה נרכשת ולא בקלות. אחי דווקא רגוע.
הוא מגלגל לאט סיגריה ומושיט לי אותה. מצית אחת לעצמו. אנחנו יושבים על הטריבונות במגרש בתיכון ושותקים.
לי אין זמן לחכות. אני רוצה לגמור עם זה. אבל אני לא יכולה לזוז בלעדיו והוא לא ממהר. השמש עומדת למעלה והכל בוהק. גם הגופייה של אחי בוהקת, צמודה לגוף בהיר ורזה. אני מושכת מעט בגופייה שלו, והוא פונה אלי ומחייך. "אל תדאגי", הוא אומר.
אני קמה והולכת לאורך הטריבונות. מכבה את הסיגריה. יורדת במדרגות בריצה קלה ועולה בכבדות, שתיים-שתיים. יורדת ועולה ושוב. בברזייה המים מותזים על הפנים, על השפתיים ועל הלשון.
"יש לי רעיון", קורא לי אחי. אני חוזרת אליו ומתיישבת לידו, מנמיכה ציפיות.
"נזמין אותה להצטרף אלינו".
"מצחיק מאוד".
"לא, באמת, אמא בחיים לא חצתה את האטלנטי, היא תשמח. נזמין אותה לבוא איתנו".
"'לא חצתה את האטלנטי'?"
הוא מושך בכתפיו, יצאה לו מליצה.
"זה יהיה צפוף", אני נרתעת. "היא לא תרצה. ומה נגיד לה עלינו?"
"אין חובה להגדיר. כמו שאחותי תמיד אומרת: ההגדרות לחרקים".

אני נעמדת ובו-ברגע קופץ הצלצול מהרמקולים. זה מבהיל אותי וגם נותן לי תחושה של עוצמה. בקצה המגרש יוצאים עשרות נערים ונערות מאולם-ההתעמלות ונכנסים לחדרי-ההלבשה. הם נראים רגועים, כמעט מנומנמים.

אמא היא אשה גבוהה ומלבנית, שערה הקצוץ צמוד לקרקפת, הכתפיים שלה רחבות. היא יכולה להטיל כידון למרחק עשרות מטרים ולקלוע לסל מאמצע המגרש בלי להניד עפעף. היא הספורטאית הכי פחות תחרותית עלי אדמות. כבר עשרים שנה היא מלמדת ספורט כאן בתיכון, ונוח לה. כך היא לפחות אומרת אם מדברים איתה ואם העניין עולה. אני לא מצליחה להיזכר מתי דיברתי איתה בפעם האחרונה.

היא מבחינה בנו, שני ילדים בני שלושים ומשהו, עומדים על הטריבונה ומחזיקים ידיים. היא מחייכת ומנפנפת. במבוכה – או בהומור, אני לא בטוחה – היא מכניסה לפה את המשרוקית ותוקעת בה. היא קוראת לנו לרדת אליה בהינף זרוע. "נו, זו הפתעה", היא אומרת כאשר אנחנו מתקרבים, חוצים את מסלול הריצה המאובק. "שנה אנחנו לא רואים אף-אחד מכם ופתאום שניכם בבת-אחת". אמא מדברת בגוף ראשון רבים.
"מה מביא אתכם אלינו?" היא מחייכת, אבל זה חיוך מאולץ, מתוח, השפה התחתונה רועדת.
"אמא, אנחנו צריכים לדבר", אומר אחי בשקט. הוא חדור ביטחון וזה מעצבן. הטון הרגוע, השלווה. כאילו הוא אבא שלי, שלה, של כולנו. אין רעד של התרגשות, אין עיוות בקול. הוא מנשק את אמא על הלחי. היא נשארת לעמוד. אני לא קרובה אליה מספיק.

"זה נשמע רציני", אומרת אמא ומוליכה אותנו אל ספסל מוצל בירכתי המגרש. היא מתיישבת בקצה ואחי לצדה.
"ובכן, במה מדובר? אוזנינו כרויות". אמא מביטה לפנים, אל המגרש. היא לא פונה אלינו. אחי מניח את ידו על הכתף שלה בסמכותיות.
אני נאנחת.
אחי מכאיב לי בתקיעת מרפק.
"אמא", הוא אומר, "אנחנו נוסעים לגור בניו-יורק – ביחד. את רוצה לבוא איתנו? אנחנו יוצאים בסוף החודש, אבל את יכולה להצטרף מתי שנוח לך. נשמור לך חדר".
אמא יושבת ולא זזה.
אנחנו יושבים ומחכים.

אמא קמה מהספסל, עולה על המגרש ומתקרבת לנער שחרחר וגבוה שעומד ומקפיץ כדורסל. היא מדברת אתו בשקט, קשה לשמוע, והוא משאיר לה את הכדור והולך אל האולם. הוא נראה נחוש לרצות אותה.

אמא לא חוזרת אל הספסל. היא מקפיצה את הכדור במיומנות. מעבירה בין הרגליים, מאחורי הגב, קולעת לסל, רצה אחרי הכדור, מנתרת, קולעת, רצה, אוספת. היא שוכחת אותנו. היא כבדה וקלה, יציבה וגמישה. היא מתמסרת לחישוק ולכדור ולרגליים ולאבני המגרש.
אחי קם ומושך אותי אתו. אני מתמהמהת לרגע. אנחנו עולים על המגרש. אני חוששת להתקרב, אבל אמא עוצרת, פונה אלי ומוסרת לי את הכדור, מסירה חזקה לחזה, חמה וישירה כמו חיבוק.

במקום לבכות אני קולעת בזווית נוחה – בעזרת הקרש – ואחי מקבל את הכדור מתחת לסל.
היא משחקת נהדר, התנועה שלה קולחת, מהירה ומדויקת והיא לא מתנשפת. אנחנו שניים אבל היא חזקה יותר. מוטת הזרועות שלה רחבה והיא חוסמת אותנו פעם ועוד פעם. המסירות בינינו נקטפות. הזריקות לסל נחסמות.
לרגע הכדור בידי ואני משטה בה. תנועת מסירה שמאלה לאחי מסיטה את שיווי-המשקל שלה ואני עוברת אותה מימין וקולעת. היא מפטירה קללה מתוקה וחוזרת לשמור. היא אלימה אך חוקית, תוקפנית אך מאופקת.
אני מחזיקה בכדור והיא קרובה אלי, כמעט נצמדת, עומדת מעלי ומסביבי. אני מריחה את הזיעה שלה, שומעת אותה נושמת. אני לא מצליחה להוציא את הכדור אל אחי. היא חוטפת אותו ורצה וקולעת.

אין לי אוויר ואני יוצאת להתנשף, מתיישבת על הספסל, רגלי שלוחות קדימה בפישוק. המשחק נמשך בעצלתיים, מאליו, בלי להט, עד שנקטע עם הצלצול. ההפסקה הגדולה נגמרה.

אמא אומרת שהיא מצטערת, היא צריכה ללכת. "אולי תקפצו אלינו. אתם יודעים איפה אנחנו גרים", היא אומרת.
עשרות ילדים נכנסים לאולם והיא מצטרפת אליהם. גבה זקוף.

אחי אומר שהמפגש הצליח מעל למשוער. במכונית הוא מניח יד על העורף שלי ואנחנו מתנשקים. אני לא בטוחה שאני רוצה לחיות אתו. אני לא בטוחה שהבנתי מה קרה עכשיו. "היא לא תבוא איתנו, אל תדאגי", אומר אחי. אני לא עונה. "ראית איך היא מסרה לך את הכדור?" הוא מנסה. הוא מסיט שערה מהמצח שלי. אני לא עונה. אנחנו שותקים. הוא מתניע. אני משעינה את הראש שלי על הכתף שלו. אנחנו נושמים. הוא מעביר הילוך ואנחנו נוסעים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by