בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אני 

אני

 
 
ורבין רנה (עורכת)

ספר בעילום שם בעריכת רנה ורבין המציג עולם הנע בין הפנטזיה למציאות הכואבת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצאתי מפבזנר. היו לי ביד ספרים ועדיין הילכתי בתוכם. בעצם קראתי איזה ספר כשאני כמעט נכשל במדרגות וכמעט מתנגש במישהו. הגעתי לתחנת האוטובוס וישבתי שם לקרוא. היה מאוד נוח וקיוויתי שהאוטובוס לא יגיע. כשזה קרה, עליתי עליו וסגרתי את הספר. אי אפשר לקרוא בנסיעה, זה עושה להקיא. וכשהייתי שם בלי הספר ובלי שום הגנה וידעתי שאני תכף חוזר הביתה, לא יכולתי יותר להחזיק הכול בבטן. לפני שאתה שוקע בספר אתה איכשהו שוכח, איכשהו אתה ממשיך ללכת. כשאתה מרים ממנו את העיניים, הכול חוזר אליך חזק ונותן לך מכה בבטן. אז קיבלתי אותה. ישבתי באוטובוס והדמעות התחילו לבצבץ אצלי. אבל דמעות זה כלום. הן נעלמו מהר והאגרוף בתוך הבטן שלי ממש נקפץ. יכולתי להרגיש איך הבטן שלי נעשית קשה. איך אני תכף נהיה אכזרי ומתכנן כל מיני נקמות בילדים שאיתי בכיתה.

זה היה במושב שמולו היה מושב הפוך. שם ישבתי. והיה איש מולי באלכסון שהביט בי. הוא הביט, וכשהרמתי את העיניים, גיליתי שעשיתי את זה כנראה בגלל שהרגשתי שהוא מביט בי. אז חיכיתי איפשהו למצוא את העיניים שלו וגם הוא חיכה לעיניים שלי. רציתי להתעצבן עליו כי הוא הוציא אותי מתוכנית נקמה, אבל הרגשתי כאילו אני נכנס לתוך מנהרה בעיניים שלו, שמאחוריה יש אולם ששם אני אוכל לנוח. אז הנחתי בצד את ההתעצבנות וגם שכחתי את התוכנית שלי לנקמה. לקח לי שנייה להבין שאני כאילו חוזר עכשיו לַסֵפֶר ויוצא מהחיים שלי שוב. הוא המשיך להביט בי, ואני בטוח שהוא היה שולח יד ללטף לי את הראש למרות שכבר לא הייתי בגיל. כאילו חזרתי אחורה בזמן ושם היה עוד טוב והוא היה יכול ללטף לי באמת את הראש ולא היה אכפת. אני לא אמרתי לו כלום והיה חוט דק מזכוכית שקישר בינינו כאילו אם אני אזוז הוא ייקרע או יישבר, והכול, פשוט הכול ייפול ויישור ואני אצטרך לחזור לתוכנית הנקמה שלי שעכשיו היא היתה נראית לי כאילו היא נמצאת במקום נמוך מאוד, אולי מרתף, בלי חלונות ועם מעט מאוד אוויר. זו שישבה לידי קמה ויצאה, אבל האיש לא קם כדי לשבת לידי אלא נשאר מולי באלכסון. לא ידעתי מה יקרה אם אני אוריד את העיניים שלי. אז הורדתי אותן. ואחר כך הסתכלתי בו שוב. הפנים שלו היו בסדר. הוא לא ראה שהסתכלתי שוב. אבל אז הוא סובב אלי לאט את הפנים שלו ולא רציתי שהוא יתפוס אותי כשאני מסתכל בו, אבל לא יכולתי להזיז את המבט. כשהגיעה התחנה שלי קמתי והלכתי וחשבתי שעכשיו החוט מזכוכית לא נשבר. הוא התפתל, וידעתי שגם כשהדלת של האוטובוס תיסגר, הוא לא יישבר. אבל הייתי לבד. היה חושך. נגמר המשחק. הייתי צריך לחזור למרתף. הוא אמר, "סליחה." נבהלתי כמו שלא נבהלתי בחיים, והסתובבתי. הוא כרע ברך על המדרכה והחזיק לי את הכתפיים בידיים שלו. "אני מצטער שהבהלתי אותך. סליחה." אמרתי, "בסדר," ושמתי את היד על הלב שלי. הוא חיכה. אחר כך הוא פתח את הפה ואמר, "אני פסיכולוג. קוראים לי שמואל." והוא הדגיש את החצי השני של השם שלו: שמואל. הוא אמר, "אני לא נוהג להטריד ילדים באוטובוס וגם לא אחרי שהם יורדים מהאוטובוס, אבל מהמבטים שלך היה נראה שאתה במצוקה." לא אמרתי כלום. ידעתי שהמשחק הזה יעלה לי משהו.

"נדמה לי שאתה צריך עזרה." הוא אמר.
לא אמרתי כלום. כלום.
"תראה, יכול להיות שאני טועה. כמו שאמרתי לך, אני פסיכולוג, ו…" והוא עצר לרגע כאילו המילים האחרות לא הגיעו אל המוח שלו עדיין, ואחר כך הוציא משהו מהארנק שלו. "אני נותן לך את זה. אלה הפרטים שלי. אם אתה מרגיש שאתה צריך… שאתה במצב… לא משנה. תראה. תגיד להורים שלך שפגשת באוטובוס מישהו שהוא פסיכולוג ושאלה הפרטים שלו. אתה לא חייב לעשות את זה. אם תרגיש שאתה רוצה, תן להם את זה ושייצרו איתי קשר. אני מצטער אם בלבלתי אותך." הוא קם ועמד על הרגליים.
אמרתי לו, "איזו עזרה אתה יכול לתת לי?"
הוא אמר, "פסיכולוגים נפגשים עם… עם ילדים, עם מבוגרים, ומקשיבים להם. שומעים מה מפריע להם ומנסים לעזור."
אמרתי, "אף פעם אף אחד לא הקשיב לי. מעולם."
הוא שם יד על הכתף שלי והתחלתי להרגיש את העיניים שלי וגם את הלב.
אמרתי, "זה עולה כסף?"
הוא אמר, "כן."
אמרתי, "כמה?"
הוא התכופף שוב. "זה יכול לעלות הרבה."
"חבל," אמרתי.
"כן," הוא אמר.
אמרתי, "ואני יכול לפגוש אותך בלי שההורים שלי ידעו?"
הוא אמר, "לא. אתה לא יכול. אסור לי."
הכנסתי את הכרטיס שהוא נתן לי לכיס. אמרתי, "אני אדבר עם ההורים."
הוא אמר, "כן, אין ברירה."
לא יכולתי ללכת. אולי גם הוא לא יכל, כי הוא עמד שם. ואז הוא תפס אותי ונתן לי חיבוק, ואחר כך הלכתי.

נכנסתי הביתה. בהתחלה עמדתי שם בפתח, מחכה לצעקות. למה איחרת? מה אתה חושב שאתה? אבל אף אחד לא כעס ואף אחד לא צעק. היה שקט. אמא עברה לידי ושאלה למה אני עומד ככה בפתח. עשיתי כאילו לא חשבתי על זה בעצם, והלכתי אל החדר שלי עם הספרים. אחותי נכנסה מיד ושאלה אם הבאתי לה את הספר שהיא ביקשה שאני אביא מהספרייה. לא זכרתי כלום בקשר לזה וכבר חיכיתי לחטוף משהו, אבל היא פתחה את השקית, מצאה את הספר ופשוט יצאה. אז כנראה שזכרתי בכל זאת. אמא נכנסה לחדר ואמרה לי לשטוף ידיים, תכף ארוחת ערב. הלכתי לשטוף כאילו אני עדיין באיזה סיפור ולא בבית שלי, והלכתי למטבח. אמא התחילה לסדר את השולחן ועזרתי לה. האחיות שלי גם כן נכנסו אחרי כמה זמן, אחותי הגדולה חטפה לי כוס מהיד ואמרה לי, "אתה לא רואה שהיא מטונפת? אין לך עיניים?" אז כנראה שלא היו לי עיניים. אחר כך ישבנו לאכול ולא היה אבא. אמא אמרה שהוא תכף יגיע. הוא מאחר. ובאמת לפני סוף הארוחה הוא נכנס, הלך לשטוף ידיים והתיישב לאכול. מיד, אבל מיד הורדתי את המרפקים שלי מהשולחן, הצטמקתי במקום שלי וניסיתי לאכול בנימוס. הוא הסתכל עלי בכל זאת. לא ידעתי למה. "שב ישר, למה אתה כפוף? שב זקוף, יש לך כיסא גדול." והוא לא אמר את זה בלשון רעה. הוא רק אמר. אז התיישבתי יותר זקוף, והוא אמר, "זהו, עכשיו תקרב את הכיסא לשולחן ותאכל כמו בן אדם." קירבתי, והכיסא עשה רעש של גרירה. לא טוב. תכף הוא יכעס עלי גם על זה, אבל הוא לא כעס אלא דיבר עם אמא שלי. הארוחה הסתיימה באיזשהו שלב. אני חושב ששבעתי. חיכיתי שהוא יקום, אבל הוא אמר שאנחנו יכולים ללכת, וגם האחיות שלי וגם אני קמנו. היה יום טוב. לא יודע איך. אבל אז הכנסתי את היד לכיס ונתקלתי בכרטיס הקטן הזה. הבטן שלי קפאה. עכשיו יהיה בלגן. רציתי ללכת לחדר אבל לא הצלחתי. עמדתי שם. אבא שלי שם לב אלי אחרי כמה משפטים עם אמא שלי ופנה אלי. הוא אפילו לא אמר כלום אלא פשוט פנה אלי. אז הוצאתי את הכרטיס מהכיס. "מה זה?" הוא שאל והסתכל. התיישבתי. הוא העביר את הכרטיס לאמא שלי והסתכל בי. גם היא. אמרתי שבדרך חזרה מפבזנר דיברתי עם מישהו מבוגר. לא ידעתי איך להמשיך. פשוט ישבתי שם. אבא הסתכל אלי. אמא הסתכלה. היא אמרה, "אתה רוצה להיפגש עם פסיכולוג?"
אמרתי, "הוא אמר שהוא יקשיב לי." אבא ואמא הסתכלו אחד על השני.

"והוא אמר לך עוד משהו?" אבא שאל.
אמרתי, "הוא אמר שאני לא יכול לפגוש אותו אם אתם לא מסכימים. שאלתי אותו אם זה עולה כסף והוא אמר שכן." אמא נאנחה.
אבא אמר, "אתה יודע מה זה פסיכולוג בכלל?"
אמרתי, "הוא אמר לי…"
אבא אמר, "לא, לא מה שהוא אמר לך."
אמרתי, "לא שמעתי על זה קודם כמעט."
אבא שתק. הוא הסתכל שוב על אמא. היא עשתה לו כנראה סימן עם הראש שלה, כי הוא אמר לי, "טוב, אנחנו נבדוק את זה." לא קמתי. אבא אמר שוב, "אתה יכול ללכת. אנחנו נבדוק את זה." המשכתי לשבת. ראיתי את אבא מתחיל להתעצבן. אמרתי, "אני רוצה לדעת מתי תגידו לי."
אבא אמר, "מה?"
אמרתי, "מה יקרה."
אבא אמר, "אנחנו נודיע לך."
אמא אמרה, "אני אברר מחר ואודיע לך."
עדיין לא קמתי. אמרתי, "אני רוצה להיפגש איתו. אני מבקש מכם…" ולא הצלחתי להמשיך.
אבא אמר, "אתה לא תכריח אותנו."

קמתי והלכתי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by