בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מחוץ לתחום השיפוט  

מחוץ לתחום השיפוט

 
 
לילך וולך

שידורי יום השואה מחזקים את ההכרה שסולם הערכים הרגיל לא תקף כשמדובר בנושא שבו הבלתי נתפס הוא כל מה שיש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך הסרט "לזכור את מנגלה"
 מתוך הסרט "לזכור את מנגלה"   
ככל שאנחנו מתרחקים על ציר הזמן מהאירוע שנקרא "השואה", כך ברור שבמובנים מסוימים, אנחנו לא מתרחקים כלל. אם היה נדמה אי פעם שהשואה שייכת לקורבנותיה המיידיים, הרי שזמן קצר אחר כך, כבר הובן שהשואה היא גם שואת הניצולים, ואז שואת ילדיהם, והיום מדברים גם על השואה של הדור השלישי. השואה שייכת גם לאירופה כולה; לאלו שנתנו תפוח, לאלו שנתנו סטירה, לאלו שהורידו בשקט בשקט את התריסים כדי שלא לראות את מה שאי אפשר היה שלא לשמוע.
השואה שייכת ליהודים הסינים, ההודים וכל אלו שהיו רחוקים מן התופת, ובכל זאת האדוות של הזוועה מגיעות גם אליהם. השואה שייכת לכל מי שהוא ישראלי, ולא משנה אם בבית הוריו מדברים תימנית, עירקית או מרוקאית. אל לנו לחפש תעודות הוכחה ויוחסין כשהדברים מגיעים לחלוקת הצער.

השואה היא קרחון ענק שלא חדלים מלהתגלות בו צדדים נוספים, עובדות, עדויות, וזה אולי הנושא היחידי הידוע לאדם, שככל שנדע עליו יותר פרטים, כך נבין אותו פחות. השואה היא המקום בו לא נשאר מקום אלא לכאב, למילים, לסיפורים, לחפצים קטנים ספוגי זכרונות. אין בו מקום לרציונאליזם, לאינטליגנציה ולמילים קשות אחרות. את "לקחי השואה" מסכמים כשמתרחקים מעט. רק קצת, זו כל הבקשה.

ערב שידורי יום השואה, הוא רק ערב אחד בשנה שבו רוב הערוצים שותקים, והצלילים שכן נשמעים הם אחרים - רועדים או מתריסים, חומלים או מתייסרים. זהו המנעד השקט, האחר, שבו אנחנו ממעטים להשתמש ביום יום. כמעט ולא נשמעות האשמות. אולי האשמות נועדו לימים אחרים.

ב"לסלוח למנגלה", הסרט על אווה מוזס, ניצולת הניסויים של דר' מנגלה, מחליטה בערוב ימיה לסלוח. באופן פומבי, חד-משמעי, היא מעניקה חנינה לכל מי שפגע בה או במשפחתה, מנקה אותם מהאשמה, בשבילם ובשבילה. היא לא מתנערת מהעבר, לא מוחקת אף יום, אבל בכל זאת, מוצאת בלבה את המקום לסלוח ולהמשיך. האם זה טוב? האם מי שלא מסוגל לסלוח הוא פחות טוב? כל זה לא משנה - הסולם הרגיל שבו אנחנו משתמשים כדי למדוד, לא תקף כאן. זה המקום שבו הלא נתפס הוא כל מה שיש, ולנו נשאר רק לספר עליו ולתעד אותו.

ב"רחוב הבישוף", סרטו של מיכה שגריר על הרחוב שבו נולד בלינץ, ממנה יצא אדולף אייכמן, חוזר שגריר לבדוק מה נשאר, לראות אם על המרצפות או בסימטאות הרחובות ניתן לראות שרידים או למצוא הוכחות מטרימות למה שעתיד היה להתרחש שם. רחובות הם רק אבנים ואספלט. התרבות האוסטרית המוקפדת, בכל זאת הוציאה מתוכה מפלצת אדם כמו אייכמן. תרבות אינה ערובה לאנושיות, מוסיקה קלאסית ענוגה מושמעת גם בבתיהם של מי שילדם יהיה רוצח. וצעירי לינץ של היום, לא רוצים, כמו כל הצעירים בעולם, לשלם על חטאי העבר של הוריהם. כמה הם יודעים באמת על מה שהתרחש? קשה לדעת.

ואצלנו, בבית, בטקס הממלכתי של יום השואה, אי אפשר היה שלא להתבונן בחיילים העומדים זקופים ויפים ולהשהות את מחשבות היומיום. לחשוב רק על היכולת של המין האנושי להמשיך בכל זאת, לתקן את עצמו, להתרפא.

בקטנה
* ובתוך כל תיעוד העבר, פורצת לפתע מהדורת החדשות שמודיעה על פיגוע נוסף בסיני, והצירוף, מקרי או לא, נהיה בלתי נסבל אפילו יותר מבדרך כלל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by