בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קצת אחרת  

קצת אחרת

 
 
אמיר עמרמי

רשמים מהטקס האלטרנטיבי לשואה. אלטרנטיבה, מסתבר, מעוררת יותר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא רוצים להרגיש רע מדי (צילומים: ליאור גל)
 לא רוצים להרגיש רע מדי (צילומים: ליאור גל)   
20:00, שלושת ערוצי הטלוויזיה. הטקס הממלכתי השנתי שמתקיים ביד ושם יוצא לדרך. אני יושב בחדר השני, פוזל לטלוויזיה ורואה שרה"מ, אהוד אולמרט, עולה לבמה ומקריא את נאומו. אחריו עולים עוד כמה נואמים, מירי מסיקה שרה מספר שירים, אחרי זה קוראים קדיש, קוראים אל מלא רחמים ומדליקים משואות. בדיוק כמו בכל שנה.

בדיוק כמו בכל שנה, אני בוהה במסך ומנסה לתהות על קנקנם של הטקסים הללו. אין ספק שהם חשובים ושיש לקיימם, אך לא פעם גברה בי המחשבה כי חשיבות הטקסים באה על חשבון מה שחשוב באמת. עד מתי יקראו לנו נאומים כתובים חסרי אינטימיות? איך אנחנו מתרגמים את הערך הטקסי של זיכרון יום השואה לחיי היומיום? מה זה בדיוק אומר "לזכור ולא לשכוח"? ומי הם הנמנעים המדויקים של צמד המילים "לא נסלח"?

21:00, רחוב ראשי בגבעתיים. אני ממתין לחבר שיאסוף אותי לקראת טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי בתיאטרון תמונע. כמה דקות לפני שהוא מגיע, רכב משפחתי גדול נעצר מול המכולת השכונתית, ומתוכה יוצא אדם חבוש כיפה ובגדים מכופתרים, לא לפני שהוא מדליק את אורות המצוקה המהבהבים. הפלוני פוסע לכיוון הווידאומט שחנה מחוץ למכולת, מגרד את ראשו ומנסה לבחור. בלי קשר, מישהו צריך כבר להחליף את המושג "אורות מצוקה" ל"אורות אני-יוצא-רגע-מהאוטו-סתם-כי-זה-מה-שאני-עושה-עכשיו-אז-מה-אם-אני-חוסם-מישהו". ישאל הקורא היקר מדוע ציינתי כי אותו אדם הוא איש מאמין, ויצדק בשאלתו. אין לי תשובה חכמה, זה פשוט מה שעבר לי בראש.
 
מחופשים?
 מחופשים?   
21:30, אני מתעדכן בחדשות - מה העניינים עם הפיגועים בסיני. פאדיחה, חשבתי לעצמי, אם יש שם ישראלים. מילא ביום כיפור, אבל ביום השואה? נשארנו ישובים במכונית ללא מידע חדש והמשכנו לכיוון תמונע.

רחוב שונצינו בת"א מעולם לא היה כל כך שוקק חיים. התור לכניסת המועדון כאורך הגלות. כל כמה דקות מישהו מתקדם מספר צעדים. האנשים בחוץ הולכים שלובי ידיים, מדברים ביניהם וצוחקים לא מעט.

22:00, תיאטרון החדר, בסמיכות לתיאטרון תמונע. עשרות מכובדות, אם לא מאות של אנשים, מתגפפים בין השולחנות ומתכוננים לתחילת הטקס. אני עושה אזני כאפרכסת ומנסה ללקט שברי שיחות שעולים. השאלה הרווחת שעולה היא איך כל אחד שמע על קיום הטקס האלטרנטיבי. הרוב שמעו מחברים, חלק קראו בעיתונים, וחלק כלל לא ידעו מה זה אלטרנטיבי. בין ההמון שהגיע מסתובבים שחקני תיאטרון החדר, מחופשים ליהודים אומללים (מחופשים?). בצד אחד של החדר, עומד גבר רם, לבוש בחליפה שחורה, ומולו נעמדת סחבה אנושית שבכל דקה עגולה מקבלת כדור לראש. יש בזה משהו מאוד בריא ורציונאלי שכבר שנים חסר לי בטקסים הרשמיים המוכרים מילדות.
 
 
בצד השני נאבקים שניים מהשחקנים על פת לחם שבידם. נערה צעירה ומאובקת עוברת עם תמונה ישנה ופונה בצנעה למוזמנים. אני לא מסתכל בתמונה. התמונה לא מעניינת אותי. דמותה מעניינת הרבה יותר. זאת חלק מהבעיה, אני חושב לעצמי, שאנחנו תקועים בלרחם על המסכנים על פי עולם הערכים שלנו, ולא תמיד מתעניינים במה שיש להם לומר. העיקר שלא נרגיש רע. אני מצלם אותה וממשיך הלאה. ולא מרגיש רע כלל.

הטקס מתחיל. שהרה בלאו, עיתונאית חרוצה ובחורה מבריקה, עולה לבמה ופותחת את הערב. למרות שכל הכרזות דיברו על "טקס אלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה", היא מברכת את הקהל "ברוכים הבאים לטקס יום הזיכרון". גם זאת אלטרנטיבה, ללא ספק.

בלאו מדברת על יום השואה הבינלאומי המצוין מדי שנה בעולם ב-27 לינואר, ומשווה אותו ליום השואה הלאומי שלנו, שמצוין בכ"ז בניסן. אחריה עולה אמיר אוריין מתיאטרון החדר, וטוען שלמדינת ישראל כבר אין את הזכות לטעון בשם קורבנות השואה, בשעה שהיא עצמה איננה מוסרית. אוריין מעלה כמה עובדות שמציגות את ישראל כמדינה חשוכה, כובשת. שלא מתייחסת לאמנת ז'נבה שהיא בעצמה אימצה. מעניין, אני חושב, אבל הוא באותה מידה היה יכול לבחור עובדות אחרות לגמרי, שהיו מציגות את ישראל כמדינה הנאורה ביותר בעולם. אבל זאת האמת שלו.

רננה רז, כוריאוגרפית ושחקנית מתוקה, עולה אחריו ומשתפת בחוויותיה האישיות מהעברת שיעורי מחול בגרמניה. כשהיה צריך לשיר "היי הופה", היא מספרת, היא שמעה "הייל היטלר". שאול ביבי עולה אחריה ומספק את השיא של הערב. הוא מבקש להפסיק לעסוק בשאלה מדוע הגרמנים עשו לנו את מה שעשו. אותו מעניינים הקורבנות.

שאול ביבי מעלה את השאלה מדוע האדם היהודי, לפחות עד המחצית הראשונה של המאה העשרים, יושב ומחכה שמישהו יהרוג אותו? הוא אפילו משחרר נימה לא קטנה של כעס כלפי המיליונים שנספו. מדוע, לעזאזל, הרגו אותם מבלי שקמו?, הוא שואל בהתרסה.
 
 
סחבה אנושית אחת
 סחבה אנושית אחת   
השחקנית שרון מייבסקי מדברת פעמיים בשם מכחישי השואה. היא משחקת מצוין, עד כדי כך, שאפשר להאמין לה. איפה תשמעו קולות של הכחשת שואה בטקסים ממלכתיים? יתרה מזאת, תשאלו את עצמכם, מדוע אין מקום לכל השאלות הללו בטקסים ממלכתיים? מה עושה את הטקס הממלכתי לכזה קדוש, שאין בו מקום לשאלות רחבות יותר ולאמירות גדולות יותר מאשר "לא נשכח ולא נסלח"?

לינוי בר גפן מדברת על בני הדור השלישי בגרמניה שהחלו מתנערים מההיסטוריה שלהם, אגב כמעט הכחשה של ממש. שי גולדן משווה את היחסים בין אלוהים לעם ישראל כאל יחסים רומנטיים, כשהראשון פשוט לא יודע איך לומר לנו שזה נגמר, ואנחנו פשוט לא תופסים. זה נשמע כמו טקסט שיהונתן גפן היה נוהג לומר לפני 30 שנה.

עוד כמה נואמים עולים, ובינהם אחד מרגש, גילי דנון, שקבר בשנה שעברה את אחיו הגדול ואת אביו. דנון מדבר על השואה הפרטית שלו, בלי להזכיר את יהודי אירופה. מבחוץ זה היה יוכל להיראות לא קשור, אבל האנשים בפנים הבינו את הקשר.

כל האנשים בפנים דרוכים, לפעמים מוחאים כפיים, לפעמים לא יודעים אם זה מותר או מקובל. לפעמים צוחקים וגם לרגעים מרגישים טוב.

24:00, חזרה הביתה. ידידי הטוב מוריד אותי בביתי, ואני קולט ארבעה צעירים מתגודדים סביב הווידאומט, מעשנים סיגריה ומבקשים לבחור סרט שיקלע לטעם כולם. איש מהם לא היה דתי.

האלטרנטיבה היא חלק בלתי נפרד מהחיים. הגדרתה כאופציה אחרת, גורעת לעתים מהקיום החשוב והלא מבוטל שלה. כולנו בוחרים אלטרנטיבות בחיים והן מהר מאוד הופכות לקו המרכזי של חיינו. הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, לא יתקדם מהמשבצת ה"אופציה האחרת", בשעה שיש לו חלק אינטגראלי וחשוב בזיכרון השואה, כל עוד הוא נאחז בשם "אלטרנטיבה" כבסיס להצדקה קיומית.

הטקס האלטרנטיבי השמיני ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, התקיים ב-24 לאפריל 2006 בתיאטרון תמונע

הפקה, עריכה, בימוי והגשה: שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by