בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
צלה של הרוח 

צלה של הרוח

 
 
קרלוס רואיס סאפון

פתיחת רב המכר האפל, האירוטי והנוגע ללב מאת קרלוס רואיס סאפון

 
 
 
 
 
 
 
 
 

בית הקברות לספרים נשכחים

עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
לעולם לא אשכח את הבוקר שבו לקח אותי אבי בפעם הראשונה לבקר בבית הקברות לספרים נשכחים. ימי הקיץ הראשונים של שנת 1945 החלו לפזז באוויר, ואנחנו צעדנו ברחובות ברצלונה, הלכודה תחת שמים של אפר ושמש מהבילה, שזלגה על שדרות הרמבלָס במחרוזת נחושת נוזלית.
"את מה שתראה היום, דניאל, אסור לך לספר לאף אחד," הזהיר אותי אבי. "אפילו לא לחבר שלך טומאס. לאף אחד."
"אפילו לא לאמא?" שאלתי בקול קטן.
אבא נאנח, נסתר מאחורי החיוך העצוב שרדף אותו כמו צל כל חייו.
"לאמא כן, כמובן," ענה בראש מורכן. "אין לנו סודות ממנה. לה אתה יכול לספר הכול."

זמן קצר לאחר מלחמת האזרחים פרצה בעירנו מגפת הכולרה וקטפה את אמי. קברנו אותה במונטז´ואיק ביום ההולדת הרביעי שלי. אני זוכר רק שירד גשם כל היום וכל הלילה, וכששאלתי את אבא אם השמים בוכים, הוא לא היה מסוגל לענות לי. שש שנים עברו מאז, וחסרונה של אמי עדיין היה בעיני תעתוע, דממה מצווחת שעוד לא למדתי להשתיקה במילים. אבא ואני גרנו בדירה קטנה ברחוב סנטה אנה, ליד כיכר הכנסייה, בדיוק מעל חנות הספרים שירשנו מסבי, חנות שהתמחתה בספרים משומשים ובמהדורות לאספנים. אבי לא פיקפק לרגע בכך שהבזאר הקסום הזה יעבור בבוא היום לידי. גדלתי בין ספרים, רכשתי לי חברים בלתי נראים בין דפים שהתפוררו עד אבק, אך ריחם עוד נותר על ידי. כילד למדתי להירדם בחדרי החשוך כשאני מספר לאמי את אירועי היום, את מעללי בית הספר שלי, מה למדתי... לא שמעתי את קולה ולא חשתי במגעה, אבל אורה וחומה בערו בכל פינה בבית, ואני האמנתי — באמונה של מי שעדיין סופר את שנותיו על האצבעות — שאם אעצום עיניים ואדבר איתה, היא תוכל לשמוע אותי במקום שבו היא נמצאת. אבא, שישב בחדר האוכל, שמע אותי לפעמים ובכה בסתר.

אני זוכר שבאותו בוקר של חודש יוני התעוררתי בצעקות. הלב שלי נחבט בחזי כאילו ביקשה נפשי לפלס לעצמה דרך ולצאת בריצה במורד המדרגות. אבי המבוהל מיהר לחדרי והחזיק אותי בזרועותיו כדי לנסות להרגיע אותי.
"אני לא מצליח לזכור את הפנים שלה. אני לא מצליח לזכור את הפנים של אמא," מילמלתי, מתנשם כולי.
אבא חיבק אותי חזק.
"אל תדאג, דניאל. אני אזכור בשביל שנינו."
הבטנו זה בזה באפלולית, חיפשנו מילים שלא היו בנמצא. בפעם הראשונה הבחנתי שאבי מזדקן, ושעיניו, עיני ערפל ואובדן, מביטות תמיד לאחור. הוא הזדקף והסיט את הווילונות, להכניס את אור השחר החמים.
"קדימה, דניאל. תתלבש. אני רוצה להראות לך משהו," אמר.
"עכשיו? בחמש בבוקר?"
"יש דברים שאפשר לראות רק באפלולית," רמז אבי וחייך חיוך מסתורי, ששאל מן הסתם מאיזה ספר של אלכסנדר דיומא.

כשיצאנו מפתח הבית, עוד השתרעו הרחובות המעולפים בין ערפיליות וטל. הפנסים המנצנצים ברמבלס שירטטו שדרה של אדים, והעיר החלה להתנער ולהיפרד מתחפושת צבעי המים שלה. כשהגענו לרחוב אַרְקו דל תֵיאָטְרו, פנינו תחת קשת של אובך כחול לכיוון שכונת רָבאל. עקבתי אחר אבי במעבר הצר — שנראה כמו צלקת יותר מאשר רחוב — עד שבוהק הרמבלס נעלם מאחורינו. אור הזריחה הבהיר הסתנן בין מרפסות וכרכובים בהבלחים מלוכסנים שלא הגיעו ארצה. לבסוף עצר אבי מול שער עץ מגולף, שהשחיר מרוב זמן ולחות. מולנו ניצב משהו שנראה כמו שלד נטוש של ארמון או מוזיאון של הדים וצללים.

"את מה שתראה כאן היום, דניאל, אסור לך לספר לאיש. אפילו לא לחבר שלך טומאס. לאף אחד."
איש קטן, עם פנים של עוף דורס ורעמת שיער כסופה, פתח לנו את הדלת. עיני העיט שלו התמקדו בי, אך אי ֿאפשר היה לפענח את מבטו.
"בוקר טוב, איסאק. תכיר את בני, דניאל," הכריז אבי. "בקרוב ימלאו לו אחת ֿעשרה, ובבוא היום הוא ינהל את החנות. הגיע הזמן שיכיר את המקום."
איסאק הזמין אותנו להיכנס בהנהון קל. המקום כולו היה אפוף אפלולית כחלחלה, ובקושי אפשר היה להבחין במדרגות השיש ובאכסדרה עם ציורי קיר של מלאכים וכל מיני יצורים דמיוניים. הלכנו אחר השומר לאורך האכסדרה המפוארת והגענו לאולם עגול גדול, בזיליקה של ערפילים, ובראשה כיפה, שממנה ניגרו אלומות של אור. מבוך של מסדרונות וכונניות עמוסות ספרים התפתל ועלה מן המסד עד הטפחות, כוורת שהשתרגו בה מנהרות, מדרגות, רציפים וגשרים, ובתוכה נרמזה ספרייה ענקית במבנה הזוי לחלוטין. הבטתי באבי בפה פעור. הוא חייך אלי וקרץ.
"ברוך הבא לבית הקברות לספרים נשכחים, דניאל."

כתריסר דמויות עמדו פה ושם, חלקן הסתובבו ובירכו אותנו לשלום מרחוק, וזיהיתי את פניהם של כמה מעמיתיו של אבי באגודת מוכרי הספרים המשומשים. בעיני, עיני ילד בן עשר, הם נראו כמו אחווה חשאית של אלכימאים. אבי השתופף לידי, הישיר אלי מבט ודיבר אלי בקול רווי הבטחות ותגליות.

"המקום הזה הוא אחד מרזי העולם, דניאל. מקדש. לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו. בכל פעם שספר מחליף ידיים, בכל פעם שמישהו מעביר מבט על דפיו, הנשמה שלו גדלה ומתחזקת. לפני שנים רבות, כשאבי הביא אותי הנה בפעם הראשונה, המקום הזה כבר היה עתיק — אולי כמו העיר עצמה. איש לא יודע בדיוק ממתי הוא קיים ומי ייסד אותו. אומַר לך מה שאמר לי אבי: כאשר ספרייה נעלמת, כאשר חנות ספרים סוגרת את דלתותיה, כאשר ספר אובד בתהום הנשייה, אנו, שמכירים את המקום הזה ושומרים עליו, דואגים שהספרים יגיעו הנה. כאן חיים לעד הספרים שאיש כבר אינו זוכר, הספרים שהלכו לאיבוד במבוכי הזמן — בתקווה שיגיעו בבוא היום לידי קורא חדש, נפש חדשה. אנחנו מוכרים וקונים אותם בחנויות, אבל למעשה אין לספרים בעלים. כל ספר שאתה רואה כאן היה ידידו הטוב ביותר של מישהו. עכשיו הם יכולים לסמוך רק עלינו, דניאל. אתה חושב שתוכל לשמור על הסוד הזה?"
מבטי נשאב אל מרחבי המקום ואל אורו הקסום. הינהנתי, ואבי חייך.
"ואתה יודע מה הדבר הכי נחמד?" שאל.
ניענעתי בראשי.

"לפי המסורת, בפעם הראשונה שמישהו מבקר כאן, הוא צריך לבחור לו ספר, איזה ספר שהוא רוצה, ולאמץ אותו. הוא צריך להבטיח שהספר הזה לא ייעלם לעולם, שהוא תמיד יישאר בחיים. זאת הבטחה חשובה מאוד. לכל החיים," הסביר אבי. "והיום תורך."
חצי שעה כמעט שוטטתי בנפתולי המבוך ההוא, שהדיף ריח נייר ישן, אבק וקסם. נתתי לידי להחליק על שדרות הספרים החשופות ולפתות אותי. בין שמות הספרים, שדהו עם הזמן, גיליתי מילים בשפות מוכרות לי וגם בעשרות שפות שלא יכולתי לזהות. הלכתי לאורכם של מסדרונות ויציעים עקלקלים שאיכלסו מאות ואלפי כרכים. היה נדמה שהם יודעים עלי יותר ממה שאני יודע עליהם. כעבור שעה קלה עלה על דעתי שמאחורי הכריכה של כל אחד מהספרים נפער יקום אינסופי, אבל מעבר לקירות האלה אנשים מעבירים את החיים בכדורגל ובהאזנה לרדיו, ומסתפקים פחות או יותר במה שהם רואים מול קצה אפם. ואולי בגלל המחשבה הזאת, או בגלל המזל (או קרובו המכובד יותר, הגורל), באותו רגע בדיוק ידעתי שכבר בחרתי את הספר שאאמץ. ואולי עלי לומר, הספר שיאמץ אותי. הוא הציץ בביישנות מקצה אחד המדפים, לבוש כריכת עור בצבע יין, ולחש את שמו באותיות זהובות שזהרו באור שהסתנן מבעד לכיפה. התקרבתי אליו, ליטפתי את המילים בקצות אצבעותי וקראתי בלבי:

צלה של הרוח
חוליאן קאראך

מעולם לא שמעתי את שם הספר וגם לא את שם מחברו, אבל זה לא שינה לי. ההחלטה נפלה. משני הצדדים. אחזתי בספר בזהירות רבה ודיפדפתי בו, נתתי לדפים להתאוורר. הספר, שהשתחרר ממאסרו על המדף, העלה עננת אבק זהוב. הייתי מרוצה מהבחירה שלי וצעדתי חזרה במבוך כשהספר תחת זרועי וחיוך על שפתי. ייתכן שהאווירה המכשפת של המקום כבשה אותי, אבל הייתי בטוח שהספר חיכה לי שם שנים, קרוב לוודאי עוד מלפני שנולדתי.

באותו אחר צהריים, כשחזרנו לדירה ברחוב סנטה אנה, הסתגרתי בחדרי והחלטתי לקרוא את השורות הראשונות בחברי החדש. עוד לפני שהבחנתי בכך, צללתי לתוכו באופן סופי ומוחלט. סופר שם על איש שמחפש את אביו האמיתי, שלא זכה להכירו, ואת קיומו גילה רק בזכות המילים האחרונות של אמו על ערש דווי. החיפוש הפך לאודיסיאה הזויה, שבה נאבק הגיבור להשיב לעצמו את הילדות והנעורים שאבדו לו, ובמהלכה התגלה בהדרגה צלה של אהבה מקוללת, שזִכרה רדף אותו עד סוף ימיו. ככל שהתקדם הסיפור הוא הזכיר לי בַבושקה שמכילה בתוכה אינספור עותקים זעירים של עצמה. אטֿ-אט התפרק הסיפור לאלף מעשיות, כאילו נכנס לבית מראות והשתבר לעשרות בבואות שונות, שהיו בו בזמן השתקפות אחת ויחידה. הזמן חלף על פני וחלף כמו תעתוע. כעבור שעות, לכוד לגמרי בסיפור, הבחנתי בקושי, ממרחק, בצלצול החצות של פעמון הקתדרלה. ספון באור הנחושתי של מנורת הקריאה, שקעתי בעולם של דימויים ותחושות שמעולם לא הכרתי. הדמויות נראו לי אמיתיות בדיוק כמו האוויר שנשמתי, והן גררו אותי במנהרת הרפתקאות ומסתורין שלא רציתי לברוח ממנה. נתתי לכישוף של הסיפור ושל עולמו לאפוף אותי, עמוד אחר עמוד, עד שנצנוץ של זריחה ליטף את חלוני, ועיני העייפות החליקו על פני העמוד האחרון. השתרעתי באפלולית השחר הכחולה, כשהספר על חזי, ושמעתי את רחש העיר הרדומה מטפטף על הגגות הסגולים. העייפות והשינה קראו לי, אבל סירבתי להיכנע. לא רציתי להינתק ממקסם הסיפור, וגם לא רציתי להיפרד מדמויותיו.

לקוח קבוע בחנות הספרים של אבי אמר פעם, שמעטים הדברים שמותירים את רישומם על קורא כמו הספר הראשון שבאמת פילס לו דרך אל לבו. הדימויים הראשונים האלה, הד המילים שנדמה לנו שהותרנו מאחורינו, מלווים אותנו כל החיים וחוצבים בזיכרוננו ארמון שאליו נחזור במוקדם או במאוחר, ולא משנה כמה ספרים נקרא, כמה עולמות נגלה, כמה נלמד או נשכח. בשבילי אותם דפים מכושפים יהיו תמיד אלה שמצאתי בין מסדרונות בית הקברות לספרים נשכחים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by