בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בתה של יונקת הדבש 

בתה של יונקת הדבש

 
 
אוראה אלברטו לואיס

יצירת מופת המספרת על ילדה אחת ועל לבה שותת הדם של מקסיקו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ספר ראשון
חניכת החולמים
בתה של אמאפוֹלה, בתה של מרסלינה. מרסלינה הולידה את טוּלה, טולה הולידה את חואנה. חואנה הולידה את אנסטסיה, ואנסטסיה הולידה את קמילְדָה. קמילְדָה דה רוסלִיו הולידה את ניקולאסה; ניקולאסה את טוֹלוֹמֵנה; וטולומנה את רוסִיו. רוסיו הולידה את דולורס, ודולורס הולידה את סילביה מריה. סילביה מריה את דומינגה, ודומינגה הולידה את אפיפניה, ואפיפניה הולידה את אגוסטינה. אגוסטינה הולידה את מריה רבקה, ומריה רבקה הולידה את הפּוּטה הזאת קָאיֶטָנָה, וקאיטנה הולידה את טֶרֶסה המכונה "הקדושה מקבוֹרה".

בריאנדה דוֹמק
La ins?lita historia de la Santa de Cabora


1
קָאיֶטָנָה צָ'אבֵס ילדה את בתה בבוקר קריר אחד של חודש אוקטובר. בסינָלוֹאָה אך החלה עונת השנה שבה הלחות המייסרת של הקיץ מפנה סוף-סוף את מקומה למשבי הרוח ולעלים הנושרים, וציפורים אדומות קטנות חוצות ברפרוף את מכלאות הבקר, והכלבים מצמחים פרווה חדשה.
בני העם בחוות סנטאנה הגדולה מעולם לא ראו רחובות סלולים, פנסי רחוב, חשמלית או ספינה. החידוש של מדרגות נתפש בעיניהם כמעשה כשפים. מבחינתם, היו גרמי המדרגות בני הדודים המרושעים של הסולמות, והיה עליהם להימנע מהם ככל האפשר. אפילו רחובות אוֹקוֹרוֹני, שאליהם יצאו בני העם מפעם לפעם – כשעזבו את המחסה הבטוח של האסיינדה בשיירה ארוכה כדי להשתתף במיסה בימי ראשון – היו עשויים מעפר או מרוצפים אך לא סלולים. בני העם חשבו שבכל הערים הגדולות מסתובבים חזירים ברחובות, ונהרות בוציים אדירים של שתן פרדות מושכים אליהם נחילים נרגשים של צרעות, וכל הבתים בנויים מעפר ומקש. הם כינו את קָאיֶטָנָה הקטנה בשפת אמם "סמאלוּ", יונקת הדבש.
באותו היום, חמישה-עשר באוקטובר, כבר החלו האנשים בהכנות ליום כל הנשמות, שעמד לחול בעוד שבועיים בלבד. הם התחילו להכין את המזון האהוב על המתים: דוֹדים מתים שכבר כמעט נשכחו עדיין זכו בטָמָאלֵס הירוקים החביבים עליהם, ואלה בשל החום והזבובים הוריקו עד מהרה אף יותר. בכוסות קטנות נמזגו הסוגים של הטקילה או הרום או הרוֹמְפּוֹפֶּה המועדפים עליהם. טיו פאנצ'ו אהב בירה, כך שכד חומר מלא בשכר גוּאָימאס דליל הלך ואיבד גזים לפני דמותו החקוקה על המזבח המשפחתי. עובדי החווה שמרו למתים בטטות משומרות, ממתקי קקטוס וגויאבה, ריבת מנגו, בשר עזים מיובש, גבינות לבנות לחות, מיני מאכלים שהיו רוצים לאכול בעצמם. אבל הם ידעו שהרוחות חסרות המנוח רעבות מאוד, ושום משפחה לא הייתה מעיזה להשביע את רעבונה על חשבון המתים. חסוס! כל אחד יודע שהמוות עלול להעכיר ביותר את מצב רוחם של המתים.
בני העם כבר התחילו להכין את הסיגריות החביבות על המתים, עטופות בעלי תירס; ואם לא יכלו להרשות לעצמם טבק, מילאו את הסיגריות במאצ'וּצֶ'ה, הבוער כמו טבק אבל גורם לשיעול קל. האצבעון של סבתא, הקליעים הישנים של סבא, התמונות של אבא ואימא, חבל הטבור של התינוק בשקיק סרוג. הם חסכו כל סנטבו כדי לקנות כיכרות לחם רפאים וגולגולות סוכר שעל מצחיהן כתובים בזיגוג כחול שמות המתים שרצו לכבד. הם לא ידעו לקרוא את השמות שעל הגולגולות ולעתים קרובות גם הקונדיטורים לא ידעו לקרוא אותם, כך שהאיות הלך לעזאזל. טומאס אוּרֵאָה, אדון החווה, והבוקרים השכירים שלו מצאו שעשוע בציון הזוועות הדקדוקיות שעל גולגולות הסוכר: מרטיה במקום מריה, חורסה במקום חורחה, אוקטבליו במקום אוקטביו. הבָקֶרוס צחקו ברשעות, אף-על-פי שרובם לא ידעו לקרוא בעצמם. ובכל זאת לא היו מוכנים שדון טומאס יחשוב אותם לברוּטוֹס או גרוע מזה – לפֶּנְדֵחוֹס.
"שיר!" הכריז טומאס.
"הו, לא", אמר חברו הטוב ביותר, דון לאוּרוֹ אַגירֶה, המהנדס הגדול, שבא לבקר כהרגלו.
"היֹה היה צעיר מגּוּאָמוּצ'יל", דקלם טומאס, "ששמו היה פינצֶ'ה אינוּטיל או אפס דפוק!"
"נו?" אמר דון לאוּרוֹ.
"עוד לא חשבתי על ההמשך".
טומאס רכב על הסוס השחור הנבזי שלו באור הכוכבים הקפוא, ששטף את הנוף בגוונים של כחול ואפור בהיר, כאילו פיזר מישהו אבקת סוכר על החווה וכיסה את עצי המנגו והמסקיט. רוב תושבי סינָלוֹאָה לא הרחיקו יותר ממאה מייל מביתם; הוא נדד רחוק מכולם: מאה ושבעה מיילים. במסע אפי לפני חמישה ימים הובילו הוא ומנהל העבודה שלו, סגוּנדו, חבורה של רוכבים חמושים אל לוס מוֹצ'יס, ומשם הרחיקו אל ים קורטז. כל זאת כדי לאסוף את דון לאוּרוֹ אַגירֶה, שהגיע בספינה ממזטלן ואיתו מטען סחורות בשביל החווה. להעברת הסחורות שכר טומאס שיירת עֶגְלות מטען מלווה בפרשים.
בלוס מוצ'יס ראה טומאס את הדבר האגדי המכונה "ים".
"יותר ירוק מכחול", ציין באוזני מלוויו, וממבט ראשון כבר נעשה מומחה לעניין. "המשוררים טעו".
"לעזאזל עם המשוררים", אמר סגוּנדו, ששנא את כל כותבי החרוזים ומחברי ההמנונים.
הם יצאו לקבל את פניו של המהנדס על הרציף. כשירד מהספינה כמעט ריקד מרוב אושר על שהוא עומד למצוא את עצמו בזרועותיו המסוקסות של הבון אמי שלו, טרה אנשנטה! תחת זרועו, עטוף היטב בבד עמיד למים, נשא אגירֶה עותק מספרו של מקסוול, "מסה על חשמל ומגנטיות", כרוך בעור. לדעתו של אגירֶה, כתב הסקוטי יצירה קלאסית! דון לאוּרוֹ חשד שאפשר להשתמש בחשמל – באותו הכוח המסתורי – ובמגנטיות – שהיא ללא ספק כוח רוחני – כדי לאתר את נשמת האדם ואפילו להשפיע עליה. בכיסו היה חבוי פלא גדול מזה: חבילה של גומי לעיסה בלק ג'ק מתוצרת אדמס בטעם בל יתואר – שוּש! חכו עד שטומאס יטעם ממנו!
הספינה דמתה בעיני סגוּנדו לציפור שמנה בעלת כנפיים אפורות, הצפה על פני המים לאחר שזללה דגים. הוא היה מרוצה מאוד
מעצמו, והצביע על הסירה, ואמר לאחד הבוקרים: "ציפור שמנה. זללה דגים. צפה שם". הוא הדליק סיגר וחייך. חניכיו ושיניו היו מכוסות שבבי טבק.
פניו של סגוּנדו דמו לתגליף אצטקי. היו לו עיניים סיניות, מצח מאיה משופע ואף כלהב מעוקל אדיר, התלוי מעל לשפם שודדים משתלשל. הוא חשב שהוא גבר נאה. אבל בעצם אגירֶה חשב שגם הוא עצמו גבר נאה, אף-על-פי שנדמה שירש את הנטייה ללחיים שמנות, שהייתה אמורה לרדוף דווקא את בני אוּרֵאָה. הוא ניסה לזכור שעליו לשאוב את לחייו פנימה, בעיקר בשעה שהשוו אותו לחברו טומאס אוּרֵאָה. להיכן נעלמו לחייו של טומאס? באור בהיר הטילו עצמות לחייו צללים, כאילו היה לוחם אינדיאני. והעיניים האלה! בעיניו של אוּרֵאָה היה ניצוץ פראי – מבט חודר של ממש. את הגברים הטריד המבט הזה, אולם את הנשים נראה שהפנט. טומאס היה האדם היחיד בעל העיניים הירוקות שאגירֶה ראה מעודו.
"יש לך הרבה עבודה, ממזר עצל שכמוך", אמר טומאס.
משפחת אוּרֵאָה שילמה לאגירֶה בעין יפה כדי שישתמש בהשכלתו להכין להם תוכניות מורכבות של בניין וצנרת. הוא תכנן מערכת של פתחים כדי לאוורר את חדר השירותים המהפכני שהוקם בתוך הבית. הוא אפילו הדהים אותם כשתכנן מערכת צינורות כדי להוביל מים במעלה הגבעה.
ענייני נוזלים העסיקו כעת את כולם, וכעבור זמן קצר איתרו את הקנטינה הידועה לשמצה, אל פרוֹליטו. הם אכלו צדפות טריות, שעדיין התכווצו תחת נחשולים של מיץ ליים ושל רוטב חריף וגבישים גדולים של מלח שהתפצחו בין השיניים. נשים עירומות התפתלו לקצב הטוּבה והתוף. הגברים בחנו אותן בהנאה, אף-על-פי שאגירֶה הקפיד להרגיש אשם. סגן אמיליו אנריקס – האחראי לשיירה של עגלות המטען – הצטרף אל שולחנם.
"סגן!" צעק טומאס. "מה החדשות?"
"רבותיי", אמר אנריקס וסידר את חרבו כדי שיוכל לשבת, "אי-שקט במקסיקו סיטי".
אגירֶה נאלץ להודות בפני עצמו שהחייל היה אמנם נציגם של המדכאים, אבל הוא נראה נאה מאוד בשל המדליות ועיטורי הפליז המבריקים שעל חולצתו.
"אילו צרות מתחוללות שם, אדוני?" שאל משום שתמיד חיכה לשמוע על הפלת הממשלה.
אנריקס סלסל את קצות שפמו והנהן לעבר בעל המסבאה, שהניח לפניו כוס בירה מקציפה.
"מפגינים", נאנח, "חפרו והוציאו שוב את הרגל של סנטה אנה".
כולם פרצו בצחוק.
רגלו של הדיקטטור הזקן נכרתה בכדור תותח ונקברה בטקס צבאי מלא בעיר הבירה.
"בכל שנה מישהו מוציא את הרגל ומשחק בה", אמר אנריקס.
טומאס הרים את כוס הבירה שלו.
"לחיי מקסיקו", אמר.
"לחיי הרגל של סנטה אנה!" קרא סגן אנריקס.
כולם הרימו כוסות.
"הקנדים", אמר אנריקס ומזג לעצמו כוס בירה נוספת, "הקימו כוח פרשים משטרתי. הם שולטים היטב באינדיאנים שלהם".
"ובשודדים?" שאל טומאס.
אביו של טומאס אוּרֵאָה נלכד בידי שודדים בדרך לפאלו קאגאדו. השודדים – חבורה עלובה שעל-פי השמועה יצאה מגבעות דוּראנגו – היו מעוניינים במטבעות כסף. כולם ידעו שאביו של טומאס, דון חואן פרנסיסקו, נושא עמו דרך קבע את משכורות שלוש מאות הפועלים של האסיינדה הגדולה בת מיליון האקרים, שאחיו החזיק מדרום לקוּלִיאקאן. כשהשודדים לא גילו כסף בכליו של דון חואן פרנסיסקו, השעינו אותו על עץ צפצפה והוציאו אותו להורג במטח של תשעים ושבעה כדורים. טומאס היה בן תשע באותה העת. השנאה שפיתח כלפי שודדים בשנות התבגרותו בחווה רחבת הידיים הייתה חזקה כל-כך, עד שעם השנים החלו להלך עליו קסם של ממש. היו אף שאמרו שטומאס כבר מצטער שאינו בנדידוֹ.
"קַבאיֵרוס, ומן הסתם גם שודדים!" אמר אנריקס. "ומלבד זאת, אנחנו המקסיקנים הקמנו עוד לפניהם כוח משטרה כפרי שילכוד את פורעי החוק שלנו".
"הגרינגוס האלה! הם שוב העתיקו מאיתנו", הכריז טומאס.
"לוֹס רוּראלס", המשיך אנריקס. "כוח הפרשים המשטרתי הכפרי".
"לחיי הרוּראלס", אמר טומאס.
הם הרימו כוסות.
"לחיי השודדים", אמר סגוּנדו.
"והאפאצ'ים", אמר אנריקס, "בזכותם יש לי עבודה".
הם שתו את הבירה החמה והשתינו החוצה מהדלת האחורית והשליכו מטבעות לנשים כדי שיוסיפו לרקוד. טומאס חטף פתאום גיטרה ופצח בבלדה על ילד שאהב את מורתו אך התבייש לספר לה. במקום זאת כתב לה בכל יום מכתב אהבה והחביא אותו בתוך עץ. יום אחד, כשהחביא את המכתב היומי, פגע ברק בעץ. הילד האומלל נהרג, והעץ וכל האיגרות שבו נשרפו כליל. המורה רצה אל עבר העץ והספיקה להיות עדה לאסון. הבלדה הגיעה לסיומה כשהמורה המלנכולית, הבודדה והלא נאהבת, הברישה משערה את אפר המכתבים, כיבתה את המנורה והלכה לישון עוד לילה בגפה. הרקדניות העירומות כיסו את עצמן ופרצו בבכי.
בשעה מוקדמת בבוקר המחרת עזבו הגברים את הפונדקאי והרקדניות – שהיו שקועים בתוצאות הקשות של השתייה, והחלו במסעם הארוך בחזרה לפנים היבשת, למקום שבו כבר מתחילות הגבעות להתנשא מעל לפני הקרקע והאיגואנות ארוכות יותר מהעכסנים. צבעו של הים החל להישכח מזיכרונם.

קָאיֶטָנָה קידמה את פני היום החדש באכילת מרקחת מפולי קפה ומגרעיני תירס חרוכים. קרני אור מהים במזרח שטפו את החלונות מחוף אל חוף. בני מקסיקו הקיצו משנתם ויצאו אל מיליון מטבחים ומדורות למזוג לעצמם את מנת הקפה הראשונה של היום. נחשול של קפה שטף את פני היבשת ממזרח למערב, וגאה ממטבח למדורה, ממדורה למערה וממערה למרפסת. היו ששתו קפה מספלים עבים. היו שלגמו אותו מדלועים צבעוניים, מקערות חומר גסות שהתפוררו בעודם שותים או מגביעים עשויים עלי בננה. קפה שחור. קפה בקינמון. קפה בחלב עזים. קפה ובתוכו נמס גוש זהוב של סוכר חום כמו פירמידה מוקפת נחשול שחור. קפה טרופי ובו מעט רום המסתלסל כמו נחש לוהט. קפה מריר מפסגות ההרים המסמיך את הדם. בסינָלוֹאָה שתו קפה בחלב מורתח, שהקרום החרוך צף מעליו כמו בשרה החיוור של אבעבועה מקולפת. טרוטי העיניים לטשו מבט במראות העגולות של כוסותיהם ובחנו את השתקפויותיהם הכהות. גם קָאיֶטָנָה צָ'אבֵס הרימה את כוסה. היא הרתיחה מחדש את שאריות הקפה של אתמול, המתיקה אותו בכפיות של סירופ קנה סוכר והבהירה אותו בחלב כחלחל דליל שנגנב בכמה לחיצות חפוזות מאחת מפרותיו של הפטרון.
באותו הבוקר המתגנב מערבה, עדיין חלמו כל המקסיקנים את אותו החלום. הם חלמו שהם מקסיקנים. לא הייתה תעלומה גדולה מזאת.

רק עשירים, חיילים וכמה אינדיאנים הרחיקו די מביתם ולמדו את האמת הנוראה: מקסיקו גדולה מדי. צבעיה רבים מדי. היא רועשת מכפי שאיש יכול להעלות על הדעת, וקול האוקיינוס האטלנטי שונה מקול האוקיינוס השקט. האטלנטי צורמני, מודאג ותובעני. השקט מלא רהב, נוח להתרגש. העשירים, החיילים והאינדיאנים היו המעטים שידעו כי המזרח הוא מרחב של ירק, עמוס בריחות כבדים של פירות בשלים ובפרחים ובחזירים מתים ובמלח ובזיעה ובבוץ, ואילו המערב מתפרץ כולו בגוני סגול. פירמידות היתמרו בין ערבות האבק ובלב ג'ונגלים אדירים. נחשים ארוכים ככבישים שֹחו ברוגע לצד סירות קאנו. הרי געש חבשו כובעים של שלג. יערות קקטוסים התנשאו גבוהים מעצים. שָׁאמנים אכלו פטריות ועפו. בדרום עדיין התהלכו שבטים אחדים כמעט עירומים. הנשים ענדו פרחים אדומים בשערן ולבשו חצאיות כחולות וחשפו את שדיהן. מחוץ למקסיקו סיטי הגדולה עדיין אכלו אנשים טאקוס ממולאים בנמלים מכונפות חיות, שפרחו ועפו אם לא נלעסו במהירות מספקת.
אם כן, מה היו המקסיקנים? כל מקסיקני היה אינדיאני שדמו דולל, שהחלב פלש אליו כמו הקפה בכוסה של קָאיֶטָנָה. לאחר הכיבוש והאינקוויזיציה נמלאו האינדיאנים פחד מעורם החום, ולכן כיסו את פניהם בפודרה, הסוו את ריח גופם בבשמים, עטו בגדי משי אירופיים וסיגלו לעצמם הרגלים אמריקניים. אולם למרות כל כובעי הבונה וכל רעלות התחרה שלהם ידעו התושבים הגאים של הערים הגדולות שדבר לא ישווה לעולם לקישוטים מהנוצות העתיקות של ציפור הקֵצאל. אף ראש שבט לא עמד על גג מקדש ועטה עורות יגואר. קרינולינות, מותניות. אופרות, מיסות, ספלוני קפה בחלב בבתי הקפה שעל המדרכות. הם ניסו להחניק את האלים במכנסיים מניו יורק, בתחתוניות מפריז. אבל הרוחות המגורשות עדיין ליחשו בפינות ובמרתפים. במקסיקו סיטי – הבנויה על חורבות טֵנוֹשטיטְלאן הגדולה – בין הרחובות והבניינים שנבנו מהלבנים של פירמידת השמש, התהלכו האדונים בראשים מוטים מעט, כאילו הם מאזינים למלמולן התמוה של רוחות רפאים.
הם עדיין דיברו באלף לשונות – גם ספרדית כמובן, אך גם באוסף של שירים ושל כללי דקדוק. מקסיקו – קול הרוח בחורבות. מקסיקו – הגלים המתנפצים אל החוף. מקסיקו – דיונות החול, מרחבי השלג, ערוץ פוֹפוֹקאטֶפֶטְל הנָם. מקסיקו – על פני שדות מריחואנה, שיחי עגבנייה, עצי אבוקדו, צמחי האֲגָבֶה בכפר טקילה.
מקסיקו...

בכל מקום: ביערות הקטנים, במערות, בקניונים התלולים של ארץ הנחושת, בביצות ובצמתים – התאספו הכוחות העתיקים, האכזריים: טלאלוֹק – אל הגשם – ששפתיו יבשו כי המקסיקנים חדלו לענות ילדים כדי להזינו דמעות מתוקות; שיפֶּה טוטֶק – פְּשוּט העור – הרועד מקור, שכן הכוהנים לא פשטו עוד את עורם של קורבנות ולא ריקדו לבושים בעורות כדי לעודד את צמיחת היבול; טוננטסין – אלת טֶפֶּיאק – שגורשה מפסגתה על-ידי אם האלוהים, הבתולה מגוּאדָלוּפֶּה; והאל הלוחם הפראי ומעורר היראה, וויצילוֹפּוֹשְלי – יונק הדבש משמאל. אפילו צ'אק מוּל – ידידם של המקסיקנים, הממתין לשאת בקערתו את תקוותיהם ואת חלומותיהם אל ארץ האלים – נשאר לבדו. צ'אק מוּל – השליח בעל האוזניים הגדולות – נותר לשכב על גבו ולהמתין לשווא לשובם של הכוהנים עטויי הנוצות. כוחות עתיקים אחרים הסתתרו מאחורי פסלים בקתדרלות שהספרדים בנו מאבני מקדשיהם המנותצים. ריח דם הקורבן וריח השרף הסתננו מבין האבנים והתערבבו בריחות הקטורת והנרות. המוות עדיין חי, לחשו. המוות חי בלב החיים, כפי שעצמות מרקדות בתוך הגוף. היום טומן בחובו את האתמול. האתמול לעולם אינו מת.
מקסיקו. מקסיקו.

קָאיֶטָנָה התפתלה מכאב. היא שמטה את הכוס מידה. מפל של נוזלים שטף את קרביה עם התעוררות עוברה. הבטן שלה!
הבטן התכווצה. הבטן היטלטלה. הבטן התכווצה.
בתחילה חשבה שהדובדבנים גרמו לכך. מעולם לא אכלה דובדבנים קודם לכן. לו הייתה יודעת שיגרמו להתקף של צ'וֹרוֹ...
"איי", אמרה, "דיוֹס".
נראה לה שתיאלץ לרוץ לשיחים.
ביום הקודם באו לביתה. כולם הכירו את בנות צָ'אבֵס. אף-על-פי שחוות סנטנה הייתה מחולקת לשני שטחים גדולים – יבולים בדרום ובקר בצפון, היו בה רק חמישים משפחות פועלים, ועם הילדים והסבים היה מספרם פחות מ150- איש. כולם ידעו שמוטב שלא להטריד את אחותה הגדולה של קָאיֶטָנָה, טִיה. בחיי אלוהים: בני העם העדיפו להתמודד עם נחש פעמונים בעריסת בנם ולא להקיש על דלתה של טיה. ולכן כשהגיעו מהקצה הצפוני של החווה ובפיהם החדשות שאחד מדודניהן של האחיות צָ'אבֵס התאבד, ביקשו את לָה סמאלוּ.
איי, דיוֹס. קָאיֶטָנָה הייתה רק בת ארבע-עשרה, אבל כבר למדה שהחיים אינם אלא רצף ממושך של צרות. ולכן עטפה את ראשה ברֵבוֹסו, נעלה את סנדלי האוּאראצֶ'ס השטוחים והחלה לעשות את דרכה באטיות באפלה שלפני עלות השחר.
כשצעדה תהתה מדוע בני העם קוראים לה "יונקת הדבש". האם בגלל גודלה? אבל הרי כולם קטנים. הכול ידעו שהסמאלוּס הן ציפורים קדושות הנושאות תפילות אל האלוהים. היא ידעה גם שיצא לה שם רע. אם כן, הכינוי סמאלוּ היה בוודאי בדיחה כלשהי. הם אהבו להתבדח. קָאיֶטָנָה ירקה: דבר לא נראה לה מצחיק. בייחוד לא עכשיו. דודנה האומלל. הוא ירה לעצמו בראש. אמה ואביה מתו לאחר שנורו בפשיטה של הצבא על אדמות טֵאוּאֶקו. דודתה ודודה נתלו בחלקת עצי מנגו בקרבת אל חופָּרֶה, משום שהחיילים חשבו אותם בטעות לבני שבט יאקי שנמלטו. הגברים נקשרו כשמכנסיהם משתלשלים סביב קרסוליהם. הן הגברים הן הנשים נתלו עירומים לחלוטין, ומקסיקנים אחדים אספו גם קרקפות. היא נאנחה. מלבד אחותה לא נותר לה איש בעולם. היא הניחה את ידיה על כרסה והוסיפה לצעוד בדרך המובילה צפונה. המרחק למכלאות הבקר היה שלושה מיילים. התינוקת בעטה.
עוד לא, עוד לא.
לא היה אכפת לה שמכנים אותה "יונקת הדבש".
שעות רבות לאחר מכן נדחקה ועברה בשער הרעוע של בקתת העץ של דודנה. מישהו כיסה את פניו בבנדנה, אבל הוא עדיין שכב על גבו בעפר, רגליו הנעולות אוּאראצֶ'ס פשוקות ובהונותיו אפורות. שלולית הדם על האדמה נעשתה שחורה. הוא עדיין לא הסריח, אבל זבובים גדולים התרוצצו לכל אורכו, והשתהו רק כדי לשפשף את ידיהם. אקדח חלוד נח בעפר במרחק כמה אינצ'ים מידו.
השכנים כבר פשטו על בקתת בן דודה ולקחו את כל המזון שהיה ברשותו. קָאיֶטָנָה מצאה מישהו שהסכים לחפור בור תמורת האקדח. הוא חפר אותו ליד צמח אֲגָבֶה בקרבת הגדר, והם גלגלו את הגופה לתוכו. הם שפכו עליה את האדמה וכיסו את הקבר בסלעים כדי שהכלבים לא יוציאו ממנו את הגופה.
בתוך הבקתה מצאה קָאיֶטָנָה כיסא ומיטה עשויים מעץ ומחבלים. מתחת למיטה מצאה מאצ'טה. נערה הרה מאֶסְקוּאינַפָּה הרחוקה המתינה בבקתה. קָאיֶטָנָה לא הכירה אותה, אבל הניחה לה לעבור לגור בבקתה, שכן הנערה חששה שזאבי ערבות יטרפו את תינוקה אם תלד בחוץ. הנערה בירכה את קָאיֶטָנָה, והיא הניפה את המאצ'טה כמה פעמים. הלהב הגדול מצא חן בעיניה. היא התחילה לצעוד בחזרה הביתה.
השמש כבר התחילה לשקוע. הדבר לא מצא חן בעיניה. החשכה הטילה עליה אימה. גם הדרך עצמה הייתה מפחידה: היא התפתלה בין עצי צפצפה שחורים לעצי ערבה אפורים. צרצרים, צפרדעים, ציפורי לילה, עטלפים, זאבי ערבות וכלבי חווה – קולותיהם ליוו אותה בדרכה בחשכה. כשקָאיֶטָנָה נאלצה להשתין – ומאז החלה התינוקת לצמוח בתוכה, נאלצה להשתין כל הזמן – השתופפה באמצע הדרך ואחזה במאצ'טה מעל לראשה. היא הייתה מוכנה להרוג כל שד או שודד שיעזו לזנק לעברה. ינשוף קרא על העץ מאחוריה, והצליל החיש את צעדיה.
היא עברה את אחד העיקולים וראתה מדורה קטנה לצד הדרך. המדורה הוקמה מדרום לה, וזה היה סימן טוב – צפון היה כיוון המוות. ואולי מערב? אבל דרום היה בסדר.
גבר עמד לצד המדורה ובידו קערת עץ. הוא לעס וצפה בה בהתקרבה. סוס הציץ מעבר לכתפו, אבל התעניין בקערה יותר מאשר בה. בטנה קרקרה, ופיה נמלא רוק. היא לא אכלה יום שלם. היה מוטב שתתחבא בין השיחים, אבל הוא כבר הבחין בה.
"בואנס נוצ'ס", קראה.
"בואנס".
"חשוך".
הוא הרים את מבטו כאילו הבחין בחשכה בפעם הראשונה.
"בהחלט", אישר. ואז: "אל תכי אותי במאצ'טה שלך".
"בסדר".
"גרסיאס".
"היא נגד בנדידוס".
"אה!"
"סון קַבְרוֹנֶס", הסבירה. "ואני אהרוג את הראשון שינסה משהו".
"מצוין", אמר.
"ורוחות רפאים".
הוא הכניס מזון לפיו.
"אני לא חושב שאפשר להרוג רוח", אמר.
"עוד נראה", אמרה ונופפה בלהב.
המדורה הקטנה השמיעה קולות פצפוץ.
"מה אתה אוכל?" שאלה.
"דובדבנים".
"דובדבנים? מה זה דובדבנים?"
הוא הרים אחד מהם. באור המדורה העמום נראה הפרי כמו לב קטן מלא בדם.
"הם גדלים על העצים", אמר.
"סוֹן מאלוֹס?" שאלה. "הם נראים מרושעים".
הוא צחק.
"הם מרושעים מאוד", הוא אמר.
"אני הולכת הביתה", היא אמרה.
"גם אני".
"זה הסוס שלך?"
"כן, אבל אני אוהב ללכת ברגל".
"יש לך כנראה נעליים טובות".
"יש לי רגליים טובות".
הוא ירק גלעין והכניס דובדבן נוסף לפיו. היא צפתה בלחייו המתנפחות עם תנועת הלסת. הוא ירק. אכל עוד דובדבן.
"הם מתוקים?" שאלה.
"סי".
הוא ירק גלעין.
הוא שמע את בטנה מקרקרת.
"בקרוב תלדי", אמר.
"כן".
"בת".
"אני לא יודעת", השיבה.
"בת".
הוא הושיט לה את הקערה.
"תאכלי", אמר.
מיץ הדובדבנים בפיה של קָאיֶטָנָה היה כהה ואדום ולא דמה לדבר שטעמה מימיה.
היא ירקה את הגלעין.
"אני צריכה ללכת עכשיו", אמרה. "מאוחר".
"אדיוס", אמר.
קָאיֶטָנָה השיבה בשפת אמם: "לְיוֹס אֵמאק וְיֶה". אלוהים ילווה אותך בדרכך. היא צעדה אל החשכה. איש מצחיק. אבל דבר אחד ידעה
מניסיון – כל הגברים מצחיקים.
שנתה הייתה טרופה בגלל כאב הבטן שתלתה בַּפרי מתנת הזר. הבוקר שעלה רק החריף את מצוקתה. קָאיֶטָנָה חשבה שתצליח להגיע אל שורת בתי השירותים, שטומאס בנה בין כפר הפועלים לבית הגדול שבו ישנו האדונים. אבל הילדה שבתוכה החליטה שהגיע הזמן לצאת, ובישרה זאת במחצית הדרך לבתי השירותים. הכאב גרם לקָאיֶטָנָה לצנוח על ברכיה, והמים המשונים נשפכו ממנה על האדמה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by