בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נטשה  

נטשה

 
 
בזמוזגיס דיוויד

סיפור על אהבה ראשונה, התעוררות מינית ובת דודה בת ארבע-עשרה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גולדפינץ´ היה עטור חבלי כביסה רוטטים, בית מגורים אפוף תשוקות ושאיפות. בטהרסט 6030: נדודי שינה נוסח אודסה. סיידַרקרופט: סירחון חמיצת הסלק בכניסה. הורי, אריסטוקרטים בַלטים, שכרו דירה בפינץ´ 715, מול ערוץ הנחל ובית הספר היסודי, במרחק מכובד של גוש בניינים מההמון הרוסי. אנו גרנו בקומה החמישית. בת דודי, הדודה והדוד גרו בדיוק מתחתינו, בקומה הרביעית. מלבד הנחומובסקים, בני זוג בשנות החמישים לחייהם, לא היו עוד רוסים בבניין. בעבור זכות זו שילמו הורי עשרים דולר נוספים בחודש.

במארס 1980, לקראת תום שנת הלימודים אך רק שלושה שבועות לאחר שהגענו לטורונטו, נרשמתי לבית הספר העממי צ´ארלס ה´ בֶסט. בכל בוקר, כשמפתח הבית תלוי על צווארי בשרוך נעליים חום, הייתי מנשק את הורי, ועם בת הדוד ז´אנה מדלג מעל הערוץ, אני לכיתה א´ והיא לכיתה ב´. בשלוש, נושאים עמנו את נבטי השפה החדשה, דילגנו בחזרה הביתה. יחד היינו מחכים עד שש לשובם של הורינו מהמכללה העירונית ג´ורג´ בראון, שבה למדו בכיתת החובה ללימוד אנגלית.
בערבים היינו נפגשים ובודקים את השלל הלשוני.
"שלום, מה שלום אתם?"
"אדום, צהוב, ירוק, כחול."
"אפשר בבקשה ללכת לחדר הרחצה?"
"שבע-עשרה, שמונה-עשרה, תשע-עשרה, עשרי."
בדרך כלל הצטרפו אלינו הנחומובסקים. הם למדו עם הורי ונסעו איתם באוטובוס. ריטה נחומובסקי היתה קוסמטיקאית ומישה נחומובסקי היה בעל מלאכה. הם הגיעו ממינסק, לא הכירו נפש חיה בקנדה, ובהתלהבות חסרת מעצורים צירפו את עצמם למשפחתנו. הורי שמחו לקבלם. לנו היו חיים קשים, אבל חיי הנחומובסקים היו קשים יותר. הם היו בודדים, מבוגרים, המומים מדרישות השפה. משום היותם חסרי ישע בעצמם מצאו הורי סיפוק במתן עזרה לנחומובסקים, שהיו חסרי ישע עוד יותר.

לאחר ארוחת הערב, כשהתכנסנו על השרפרפים הזולים מסביב לשולחן, היתה אמי חוזרת על חומר הלימודים עבור הנחומובסקים ובמידה פחותה עבור אבי. מאז ומעולם היתה אמא תלמידה מסורה, ואת המסירות הזאת הביאה למכללת ג´ורג´ בראון. אבא והנחומובסקים סמכו על רשימותיה המפורטות ועל הבנתה את תוכנית הלימודים. הם האזינו בתשומת לב וניסו לקלוט ולתפוס ככל יכולתם. כשהתסכול גבר, הרתיח אבא מים בקומקום, ריטה צבעה את ציפורניה של אמא, ומישה סיפר בדיחות סובייטיות.
המורה בכיתה א´ שואלת את תלמידיה למוצאם. "סשה?" וסשה עונה, "רוסי." "יפה מאוד," אומרת המורה. "ארנן?" וארנן עונה, "ארמני." "יפה מאוד," היא אומרת. "לובקה?" "אוקראינית." "יפה מאוד," אומרת המורה. ואז היא פונה לדימא. "יהודי," הוא עונה. "כמה חבל," אומרת המורה. "כל כך צעיר וכבר יהודי."
לנחומובסקים לא היו ילדים, רק כלבת לאסה-אפסו בשם טַפקה. היא היתה איתם שנים, עוד לפני שהיגרו, ונדדה איתם ממינסק לווינה ולרומא, ומרומא לטורונטו. בחודש הראשון שלנו בבניין היתה טפקה בהסגר, וראיתי רק תצלומים שלה. ריטה הקדישה לכלבה אלבום שלם, וכדי להקל את כאב הניתוק, היתה מסתכלת בתמונות מדי יום. היו שם תצלומים של טפקה בדירת הנחומובסקים במינסק, רובצת על כרית ספה בסגנון לואי ה-14, טפקה על מדרגות ארמון בווינה, טפקה בוותיקן, בחזית הקולוסיאום, בקפלה הסיסטינית ולרגלי המגדל הנטוי בפיזה. אמא, אף שגדלה בחברת עזים ותרנגולות בחצר, לא אהבה בעלי חיים והתקשתה להעמיד פני מתעניינת בכלבתה של ריטה. למראה תמונה של טפקה היתה מעקמת את אפה ואומרת "פוי". גם אבי לא התעניין. ללא אנגלית, ללא כסף, ללא עבודה, עם תפיסת עתיד קודרת בלבד, היה לו קשה להעריץ את טפקה בריביירה האיטלקית. רק לי היה אכפת. נקשרתי לטפקה דרך התמונות והשלכתי עליה את המאפיינים האידיאליים של הכלב שמעולם לא היה לי. כמו ריטה, ספרתי את הימים שנותרו עד לשחרורה של טפקה.

ביום שבו היתה אמורה להשתחרר מההסגר הכינה ריטה ארוחה מפוארת. בני משפחתי הוזמנו לחגוג את בוא הכלבה. כשריטה בישלה גורש מישה מהדירה, וכדי להעסיק את עצמו התיישב עם חפיסת קלפים ליד השולחן בדירתנו. אמא חזרה על החוקים של מבנה המשפט, ומישה ניהל נגדי עוד ועוד מערכות דוראק בקלפים.
"האישה אוהבת את הכלבה יותר מאשר אותי. מונית לבית המכס תעלה לנו עשרה, אולי חמישה-עשר דולר... אבל מה אני יכול לעשות? היא באמת כלבונת מתוקה."
כשהגיע יום הוצאתה של טפקה מההסגר, נסעה אמא עם מישה וריטה בתפקיד המתרגמת. עקבתי אחריהם כשאפי דבוק לשמשת החלון. לאחר שלוש שעות חזרה המונית לחניית הבניין, וריטה יצאה מהמושב האחורי כשבזרועותיה גוש פרווה מלא חיים. היא הניחה את הפרווה על המדרכה, ושם קיבל הגוש צורת כלב. השיער הארוך כיסה את רגליו, וכשריחף סביב קרסוליה של ריטה, נראָה שלגוש אלפי רגליים זעירות, או שאין לו רגליים כלל. בעוד "טפקה, טפקה, טפקה" מצטלצל במוחי, דהרתי במסדרון לעבר המעלית.
בערב הרים מישה כוסית לחיי הכלבה.

"בחודש האחרון, לראשונה זה שנים, נהניתי מתשומת הלב המלאה של אשתי. אבל אני מאמין שאין גבר, אפילו מושלם כמוני, שיכול לשרוד תשומת לב רבה כל כך. אני מודה אפוא לאלוהים על שהחזיר את טפקה הביתה. עוד יום אחד בלעדיה, אני חושש, היה מביא אותי לתביעת גירושים."
לפני ששתה טבל מישה את הזרת בכוסית הוודקה והגיש אותה לכלבה. טפקה ליקקה את האצבע בצייתנות. דודי, שהתרשם עמוקות, הכריז שהיא כלבה רוסייה טובה והציע לה ליקוק וודקה נוסף. אני נתתי לה חתיכה מהעוף, וז´אנה הגישה לה כדור לחם מעוך. מישה לימד אותנו כיצד לטלטל אוכל מחוץ לטווח ההשגה של טפקה ולגרום לה לרקוד ריקוד מקסים קטן. ריטה הביאה את קלונצ´יק, בובת סמרטוטים בדמות ליצן צהוב-אדום. היא זרקה את קלונצ´יק מתחת לשולחן, אל תוך המבואה, לכיוון המטבח. פעם אחר פעם היתה קוראת, "טפקה, תביאי את קלונצ´יק," ובלי לאכזב היתה טפקה מביאה אותו. כולם נהנו מתעלוליה של טפקה למעט אמא, שישבה קפואה בכיסאה כשרגליה מורמות מעט מהרצפה כאילו הכינה את עצמה לספוג זרם חשמלי.
לאחר ארוחת הערב, כשחזרנו הביתה, הודיעה אמא שכף רגלה לא תדרוך שוב בדירת הנחומובסקים. היא חיבבה את ריטה, חיבבה את מישה, אך לא היתה מסוגלת לקבל את הקשר שלהם לכלבה. היא הבינה שמקור הקשר הוא בהיעדר תחכום ובהיותם חשוכי ילדים. הם היו אנשים פשוטים. ריטה מעולם לא למדה באוניברסיטה. היא נהנתה משיחות עם הכלבה, מהברשת פרוותה, מקשירת סרטים לשערה ומן הסתם מזריקת ליצן הסמרטוטים ברחבי הדירה... ומישה, אף שהיה מלא חיים ובעל ידי זהב, לא היה איש רוח. הם היו אנשים טובים, אבל כלבה ניהלה את חייהם.
ריטה ומישה הבחינו ביחסה של אמא לטפקה. בתגובה, שפגעה בהתקדמותה באנגלית, הפסיקה ריטה לבוא לדירתנו. מישה היה מגיע לבדו מדי ערב, וריטה היתה מטפלת בכלבה. טפקה לא ביקרה מעולם בדירתנו. ופירוש הדבר שכדי לראותה, הייתי מבלה יותר ויותר זמן בדירת הנחומובסקים. בכל ערב לאחר הכנת השיעורים נהגתי לשחק עם טפקה. לבי היה הולם בהתרגשות עם פתיחת הדלת, כשהיתה רצה אלי. לכלבה לא היתה שום היררכיה של רגשות. התרגשותה היתה מידבקת. בנוכחות טפקה צהלתי ככלב.

בשל המסירות שלי לכלבה והיעדר חלופה מבחינתם, הוסיפו מישה וריטה את מפתח דירתם לשרוך הנעליים שעל צווארי. בכל יום בהפסקת הצהריים, ופעם נוספת לאחר הלימודים, היינו, ז´אנה ואני, אחראים לטיפול בטפקה. התפקיד היה פשוט. להוביל את טפקה קשורה ברצועה לערוץ הנחל, לשחרר אותה כדי שתרדוף אחר קלונצ´יק ולהחזירה הביתה.
בכל יום, כשישבתי בכיתה בלי להבין הרבה ובעצם ללא חברים, הייתי סופר את הדקות שנותרו עד להפסקת הצהריים. עם הצלצול נהגתי לפגוש את ז´אנה בחצר, ויחד היינו רצים אל מעבר למדשאה, הביתה. צעדינו שנשמעו במסדרון היו מעוררים התנשפויות וקולות שריטה. עם סיבוב המפתח חשתי פרץ אהבה מעבר לדלת. וכשזו נפתחה, היתה טפקה מזנקת עלינו כשכל גופה מתכשכש בהתרגשות. ז´אנה ואני חיבקנו אותה לסירוגין, גיפפנו אותה, מתחרים בחשאי על אהבתה. הרחק ממבטיה הקפדניים של ריטה נהגנו גם להשביע את סקרנותנו האנטומית. בדקנו את אוזניה של טפקה, את כפותיה, את שיניה, את שורשי פרוותה ואת איברי הרבייה הכלביים שלה. היינו דוחפים וממריצים אותה, זורקים אותה באוויר, מגלגלים אותה עוד ועוד ומנדנדים אותה כשאנו אוחזים ברגליה הקדמיות. אהבָתי לטפקה היתה עזה כל כך עד שלעתים, כשחיבקתי אותה, היה עלי לרסן את עצמי מפני לפיתה חזקה מדי שהיתה מרסקת את עצמותיה.

התחלנו לטפל בטפקה באפריל. השלג בערוץ הנחל התמוסס, ולעתים טיפטף גשם. אפריל הפך למאי. עשבים ספגו את השלג שהפשיר, והאדמה שינתה את צבעה לירוק. פרחי שן הארי וניצני בר צצו בצהוב ובכחול. ציפורים וחרקים עופפו, זחלו והשמיעו את הקולות האופייניים להם. ז´אנה ואני המשכנו לטפל בטפקה במסירות ובמהימנות. צעדנו איתה מעבר למגרש החניה וירדנו לערוץ. היינו זורקים את קלונצ´יק, אומרים "טפקה, תביאי את קלונצ´יק", והיא היתה מביאה אותו, תמיד. כולם היו גאים בנו. אמא שלי ודודה שלי היו מוחות דמעה כשסיפרו כמה אנחנו אחראים. ריטה ומישה הרעיפו עלינו שבחים ושוקולד. ז´אנה היתה בת שבע ואני בן שש. הרבה נדרש מאיתנו, אבל עמדנו במשימה.

האמון הרב שכולם נתנו בנו העניק לנו ביטחון עצמי. אם בתחילה נהגנו להתקדם כשלושים צעדים בערוץ לפני ששיחררנו את טפקה, בהמשך צימצמנו את המרחק לעשרה צעדים, לחמישה... עד שבסופו של דבר נהגנו לשחררה על משטח הדשא ששימש גבול בין מגרש החניה לערוץ. לא עשינו זאת מתוך עצלות או חוסר זהירות, אלא משום שרצינו לקבל הוכחה לאהבתה של טפקה. עצם זה שבאה לקראתנו כשקראנו לה היה ראָיה לאהבה, עצם זה שלא השתינה במעלית היה ראיה לאהבה, עצם זה שחשפה את בטנה לליטופים היה ראיה לאהבה. כל אלה היו ראיות, אבל לא הוכחות. יש רק דרך הוכחה אחת. פיתחנו תחושה של אמת חד-משמעית: אהבה אינה זקוקה לקולר.
באותו אביב ראשון, אף שרוב מה שנאמר סביבי נותר בגדר מסתורין, טיפטף לבסיס התודעה שלי זרם דקיק של משמעויות שנאגר לברֵכת ידע קטנה. בסוף מאי כבר יכולתי לזמר את שיר האלף-בית. מהטלוויזיה למדתי לומר "מה נשמע, חבר" ו"יופי-טופי". החצר הפגישה אותי עם מונחים כמו "חתיכת חרא", "דפוק" ו"הומו". ניצלתי כל הזדמנות להפגין את ידיעותי.
אחר צהריים אחד, לאחר שבילינו בערוץ כמעט שעה עם טפקה וזרקנו את קלונצ´יק לאלפי כיוונים שונים, השתרענו ז´אנה ואני רפויים בשמש בין הפרחים עמוסי האבקנים. קראתי לה "חתיכת חרא", "דפוקה" ו"הומואית", ובתשובה היא קראה לי "הומו", "דפוק" ו"חתיכת חרא".
"חתיכת חרא."
"הומואית."
"דפוק."
"טפקה, תביאי את קלונצ´יק."
"חתיכת חרא."
"הומואית."
"בואי, טפקה-לפקה."
"דפוקה."
המשכנו ככה ז´אנה ואני עוד ועוד, ואז זרקה ז´אנה את קלונצ´יק וקראה, "חתיכת חרא, תביאי את קלונצ´יק." בתחילה לא ידעתי אם הדברים נאמרו בכוונה או היו פשוט פליטת פה, אבל כשהבטתי בז´אנה, חיוכה אמר ניצחון.
"דפוקה, תביאי את קלונצ´יק."
כשהסתכלתי על טפקה רצה באושר אחרי קלונצ´יק, קיבלו המילים הגסות האלה לראשונה נופך של תועבה.
"אל תדברי ככה אל הכלבה."
"למה לא?"
"זה לא בסדר."
"אבל היא לא מבינה."
"אסור לך לדבר ככה."
"אל תהיה כזה תינוק. בואי, חתיכת חרא. בואי, מותק שלי."
טפקה שמטה את קלונצ´יק לרגלי כשזנבה מכשכש, אות למילוי המשימה.
"אתה רואה? היא אוהבת את זה."
החזקתי את קלונצ´יק כשטפקה קופצת בטירוף ושורטת את שוקי.
"תקרא לה חתיכת חרא. תזרוק את הבובה."
"אני לא קורא לה חתיכת חרא."
כיוונתי את בובת הליצן לראשה של ז´אנה והחטאתי.
"חתיכת חרא, תביאי את קלונצ´יק."
כשבובת הליצן עזבה את ידי, כבר דהרה טפקה ככתם לבן ובוהק על משטח הדשא בלי להתייחס לעלבון. רציתי להאמין שאת המילים חתיכת חרא כיוונתי לז´אנה בלבד, אבל ידעתי שלא כך היה.
"אמרתי לך, הומו. לא אכפת לה."
לא יכולתי להימנע מהמחשבה על טפקה המסכנה והבטתי סביבי, מחפש סימן כלשהו לאשמתי. על אף זאת המשיך היום להיות בהיר. דרורים ריחפו מעל, דבורים זימזמו סביב פרחים. ליד שיח לילך שמטה טפקה את קלונצ´יק. השתוממתי נוכח היעדר ההשלכות.
ז´אנה אמרה, "אני הולכת הביתה."
כשהחלה ללכת ראיתי שהיא עדיין אוחזת את הרצועה של טפקה. זו השתלשלה לה מידה בשאננות. קראתי לה בדיוק כשטפקה שמטה שוב את קלונצ´יק לרגלי.
"אני צריך את הרצועה."
"למה?"
"אל תהיי טיפשה. אני צריך את הרצועה."
"לא נכון. היא באה כשאנחנו קוראים לה. אפילו בשם חתיכת חרא. היא לא תברח."
ז´אנה הפנתה את גבה והמשיכה ללכת לעבר הבית. קראתי לה שוב, אבל היא סירבה להסתובב. גבה המתרחק הביע התגרות בוטה.
הכעס הדריך אותי יותר מאשר ההיגיון. החלטתי שאם טפקה תהיה קרובה יותר לז´אנה, נטל האחריות ייפול עליה. הרמתי את הבובה וזרקתי אותה חזק ככל שיכולתי אל מגרש החניה.
"טפקה, תביאי את קלונצ´יק."

קלונצ´יק הסתחרר באוויר. את כל הכוח שיש בזרועו של בן שש השקעתי בתנופה, ועל אף זאת הבובה לא הגיעה למרחק רב. מסלול הזריקה הבטיח נחיתה במרחק של לא יותר משישה מטרים משפת הערוץ. טפקה רצה בעקבות בובת הליצן המעופפת כשראשה מופנה לשמים. בשיא הגובה הצטלב מסלולה של הבובה עם זה של דרור מעופף. הציפור פנתה לכיוון שדרות פינץ´, ובובת הליצן צנחה על האספלט. כשקלונצ´יק פגע בקרקע, חלפה טפקה על פניו והמשיכה במרדף אחרי הציפור.
אלף פעמים זרקנו את קלונצ´יק ואלף פעמים החזירה אותו טפקה, אבל מי יודע מה חולף במוחו של כלב? רגע אחד קלונצ´יק הוא קלונצ´יק, וברגע הבא דרור הוא קלונצ´יק.
צעקתי לז´אנה לתפוס את טפקה וראיתי את טפקה מרוכזת כולה בדרור, חומקת וממשיכה בריצה לכיוון המכוניות. ממורד הערוץ לא יכולתי לראות מה קרה. ראיתי רק את ז´אנה רצה בטירוף ושמעתי חריקת צמיגים ולאחריה צווחה חדה שנקטעה.
כשהגעתי לרחוב התמשך טור המכוניות למרחק של גוש בניינים מעבר לגולדפינץ´. בראש הטור עמדו מכונית סטיישן חומה ומכונית נוסעים תכולה מנומרת בכתמי חלודה. כשהתקרבתי ראיתי את אותיות הכרום על חלקה האחורי של מכונית הנוסעים ד-א-ס-טֶ-ר. בקדמת הסטיישן כרעה ז´אנה מכווצת. לידה עמדו גבר צעיר מחוטט פנים ואישה מבוגרת שהרכיבה משקפי שמש ענקיים. במרכז המעגל שכבה טפקה על צדה ונשמה בכבדות. היא הביטה בי, בז´אנה. למעט רגלה האחורית שהצביעה לעבר השמים בזווית בלתי אפשרית, היא נראתה כמו תמיד לאחר ריצה בערוץ, כשהיתה משתרעת על השטיח בדירת הנחומובסקים.

כשראיתי אותה כך, כמעט ללא פגע, התחלתי לשכנע את עצמי שהעניינים אינם גרועים כפי שחששתי והתכופפתי ללטפה. הגברת במשקפי השמש אמרה בקול חמור משהו שלא הבנתי וגם לא התייחסתי אליו. הנחתי את ידי על ראשה של טפקה. היא הגיבה בהטיית פניה, וזרזיף דם זרם לאספלט. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי דם של כלב. צבעו העמוק הותיר אותי המום. לא ציפיתי לראות דם אדום, אף שלא ציפיתי שיהיה לא-אדום. לעומת האספלט האפור והפרווה הלבנה היה דמה של טפקה בצבע שראיתי בדמיוני כשעצמתי עיניים וחשבתי: אדום.
ישבתי ליד טפקה עד שעשרות צופרים דרשו מאיתנו לפנות את הדרך. האישה במשקפי השמש הגדולים רצה למכוניתה, חזרה עם שמיכה והרימה את טפקה מהכביש. הצעיר המחוטט גימגם כמה משפטים שלא הבנתי מהם דבר, לבד מהמילה "מצטער". אחר כך ישבנו במושב האחורי של המכונית המשפחתית, כשטפקה שוכבת בזרועותיה של ז´אנה. האישה המשיכה לדבר, עד שקלטה שאיננו מבינים אותה כלל. כשהתחלנו לנסוע נזכרה ז´אנה במשהו. סימנתי לאישה לעצור ויצאתי. מעל לצלילי הרחוב ולצופרי המכוניות שמעתי:
"מארק, תביא את קלונצ´יק."
רצתי להביא את קלונצ´יק.

במשך שעתיים ישבנו, ז´אנה ואני, בחדר הקבלה של מרפאה וטרינרית קטנה ברובע לא מוכר של העיר. בחדר אחר, עם ביבר של יצורים חולים וסובלים, שכבה טפקה, מחוברת בסדרת צינורות למכשיר מהבהב. ז´אנה ואני הורשינו לראותה פעם אחת, אבל הוצאנו מהחדר כשפרצנו בבכי. הרופאה של טפקה, אישה בחלוק לבן ובנעלי בית שעירות שהזכירו כפות דוב, ניסתה להרגיע אותנו. אבל גם כאן לא יכולנו להסביר את עצמנו או להבין את דבריה. הצלחנו להבהיר רק שטפקה אינה הכלבה שלנו. הרופאה נתנה לנו חוברות ציור, מדבקות וגישה לטלפון. התקשרנו הביתה בכל רבע שעה. בין חיוג לחיוג הצצנו בדפי החוברות וייבבנו בגלל טפקה ובגללנו. לא היה לנו מושג מה יקרה לטפקה. ידענו רק שהיא לא מתה. באשר אלינו, חשנו שכבר נענשנו, וידענו שעונשים נוספים עוד יבואו.
"למה זרקת את קלונצ´יק?"
"למה לא נתת לי את הרצועה?"
"יכולת להחזיק בצוואר שלה."
"לא היית צריכה לקרוא לה חתיכת חרא."
בשש וחצי ענתה אמא לטלפון. שמעתי את החרדה בקולה. עשר הדקות שבילתה בבית בלי לדעת היכן אני עלו ביוקר. במשך עשר דקות היא היתה אמו של ילד מת. סיפרתי לה מה קרה לכלבה וחשתי צביטת כאב מכעיסה כשאמרה, "אז זו רק הכלבה?" מעֵבר לקולה שמעתי קולות אחרים. זה נשמע כאילו כולם דיברו יחד, ממשיכים בענייניהם, מתרגמים את שיחת הטלפון מרוסית לרוסית, עד שקול מיוסר אחד נשמע בנפרד. "אלוהים, מה קרה?" ריטה.
לאחר שקיבלה את הכתובת מהווטרינרית ניתקה אמא את הטלפון והזמינה שוב מונית יקרה. בתוך חצי שעה הגיעו הורי, דודתי, מישה וריטה למרפאה. ז´אנה ואני חיכינו להם על המדרכה. ברגע שנפתחו דלתות המונית התחלנו לייבב. במידה מסוימת בהקלה, אבל בעיקר מתוך תקווה שנזכה באהדה. כשרצתי לאמי ראיתי לשנייה את פניה של ריטה. הבעתה גרמה לי להצטער על שלא אני נפגעתי ממכת מכונית.

כשנצמדנו לאימהות שלנו ריטה תקפה אותנו.
"ילדים, מה עשיתם, בשם אלוהים?"
היא צבטה בכפייתיות את העור הנפול של צווארה, מותירה עליו כתמים ורודים.
בעוד מישה מנהל את החשבונות עם נהג המונית, נשבענו בחיינו שטפקה פשוט ברחה לנו, ששמרנו עליה כמו תמיד, אבל באופן שאין להסבירו היא ראתה ציפור וזינקה מהערוץ ישר לכביש. עשינו ככל יכולתנו כדי לתפוס אותה, אבל היא הפתיעה אותנו, חמקה מידינו, היתה מהירה מדי.
ריטה חשבה על הסיפור שלנו.
"אתם שקרנים. שקרנים!"
המילים הושמעו בשנאה עמוקה כל כך, עד ששוב פרצנו בבכי.
אבי יצא להגנתנו.
"ריטה בוריסובנה. איך את יכולה לומר דבר כזה? הם ילדים."
"הם שקרנים. אני מכירה את טפקה. טפקה לא רודפת אחר ציפורים. טפקה אף פעם לא ברחה מהערוץ."
"אולי היום היא עשתה את זה?"
"שקרנים."
לאחר שקבעה את פסק הדין, לא נותר לה עוד מה לומר. היא המתינה במתח למישה, שיסיים לשלם לנהג המונית.
"מישה, די כבר. גם אם תספור מאה פעמים, זה יישאר אותו הסכום."
איש לא ישב כעת ליד שולחן הקבלה במרפאה. בזמן ששהינו כאן ראינו, ז´אנה ואני, את החתולים הסובלים מבעיות עיכול ואת התוכים המנומנמים נעלמים בתהלוכה בחדרים האחוריים לבדיקה ולאבחון. בזה אחר זה הם נכנסו ויצאו, ועם בוא הורינו היה אזור ההמתנה ריק לחלוטין והמרפאה נסגרה רשמית. היחידים שנשארו היו אחות הלילה והרופאה בנעלי הבית דמויות כפות הדוב, שנשארה במיוחד בשבילנו.
ריטה סקרה נואשות את החדר וצרחה, "דוקטור! דוקטור!" אבל לא הצליחה לומר דבר כשהרופאה הגיעה. במקוטע ובעזרת אמי הובהר לרופאה שריטה רוצה לראות את הכלבה שלה.
ריטה הצביעה על עצמה נחרצות והכריזה: "טפקה, כלב של אני."
הרופאה הובילה את ריטה ומישה למחלקת הטיפול הנמרץ הווטרינרי. טפקה שכבה על מיטתה הקטנה וקלונצ´יק מונח לצדה. למראה ריטה ומישה כישכשה חלושות בזנבה. חלפה קצת יותר משעה מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה, אבל משום מה במשך הזמן הזה הצטמקה טפקה מאוד. היא תמיד היתה כלבה קטנה, אבל כעת נראתה מיובשת. ריטה בכתה ואיפור העיניים שלה נמרח על פניה. בידיים רועדות ובעדינות עילאית ליטפה את ראשה של טפקה.
"אלוהים, אלוהים, מה קרה לך, טפקצ´קה שלי?"
באמצעות אמי ובעזרת עט ונייר סיפקה הרופאה את התשובה. טפקה זקוקה לשני ניתוחים. אחד ברגלה, והשני כדי לעצור את הדימום הפנימי. אחד האיברים הפנימיים נפגע. נכון לרגע זה מכונה מסייעת לה, אבל בלעדיה היא תמות. הרופאה ציירה על הנייר אזמל, כלב, רגל ואיבר. היא ציירה חץ שהורה על האיבר והוסיפה דמעה, שאותה צבעה כסימן לדם. כמו כן רשמה מספר ולידו את הסימן דולר. המספר היה 1,500.

למראה המספר השמיעה ריטה נהמה חייתית חלשה ונשענה על מיטתה הקטנה של טפקה. הורי החליפו מבטים. אני הבטתי ברצפה. מישה אמר, "אלוהים ישמור." הנחומובסקים והורי הרוויחו פחות מחמש מאות דולר בחודש. הגענו לקנדה בידיים ריקות כמעט. כמה מאות דולרים ששולמו עבור רהיטים. לא היו לנו חסכונות. אלף וחמש מאות דולר... הרופאה היתה יכולה באותה המידה לרשום מיליון.
במרכז המחלקה לטיפול נמרץ החליקה ריטה לרצפה. בראש מוטה לאחור היא קראה לעבר אורות הניאון: "נו, טפקצ´קה, מה יקרה לנו עכשיו?"
הרמתי את עיני וראיתי את החלחלה והמבוכה בפניה של הרופאה. היא ניסתה להניח יד על כתפה של ריטה, אבל ריטה ניערה את היד.
אבי ניסה להתערב.
"נו, ריטה בוריסובנה, אני מבין שזה כואב, אבל זה לא סוף העולם."
"ומה אתה יודע על זה?"
"אני יודע שזה קשה, אבל בקרוב תראי... אפילו מחר נוכל ללכת לקנות לך כלב חדש."
אבי הסתכל על אמא כדי לקבל את אישורה, כדי להבטיח שלא הציע יותר מדי.
"חדש? מה הכוונה בחדש? אני לא רוצה חדש. למה שלא תקנה לעצמך בן חדש? שקרן קטן חדש? מה דעתך על זה? חדש! כל מה שיש לנו היום חדש."
ריטה קוננה על רצפת הלינוליאום, מתנועעת קדימה ואחורה. היא שיהקה כאילו סבלה מנשימת יתר. ברגע של אתנחתא הביטה אל אמי וביקשה ממנה לתרגם את דבריה לרופאה. לומר לה שלא תניח לטפקה למות.
"אני אשב כאן על הרצפה לנצח. אם יבואו שוטרים לגרור אותי מפה, אנשוך אותם."
"ריטצ´קה, זה טירוף."
"למה טירוף? החיים של טפקה שלי שווים יותר מאלף וחמש מאות דולר. היא צריכה למות כאן כי אין לנו כסף? זאת לא אשמתה."
בחיפוש אחר ההיגיון פנתה אמא למישה. מישה, שבמשך כל הזמן הזה לא אמר דבר מלבד "אלוהים".
"מישה, תרצה שאגיד לרופאה מה שריטה אמרה?"
מישה משך בכתפיו בהבעה פילוסופית.
"תגידי לה או לא תגידי לה... את רואה שאשתי כבר החליטה. הרופאה תבין את זה במוקדם או במאוחר."
"ואתה חושב שזה הגיוני?"
"בהחלט. למה לא? גם אני אשב על הרצפה. השוטרים יוכלו לקחת את שנינו לכלא. מלבד טפקה, מה עוד יש לנו?"
מישה התיישב על הרצפה לצד אשתו.
הבטתי באמי שניסתה להסביר לרופאה את המתרחש. בתערובת של מילים ותנועות המסר הועבר. לאחר ששקלה את האפשרויות, התיישבה הרופאה על הרצפה ליד ריטה ומישה. שוב ניסתה להניח את ידה על כתפה של ריטה. הפעם ריטה, שעדיין התנועעה קדימה ואחורה, לא התנגדה. מישה התנועע בקצב עם אשתו, וכמוהו הרופאה. השלושה ישבו בשורה כמו במחנה ליד המדורה. איש לא אמר דבר. הבטנו זה בזה. הבטתי בריטה, במישה וברופאה שהמשיכו להתנדנד. התנועה היפנטה אותי. רציתי לדעת מה יקרה לטפקה. התנועה העניקה לי את התשובה.
התנועה אמרה: תשמע, חתיכת חרא, טפקה תחיה. הרופאה תנתח אותה. או שנשיג את הכסף, או שלא יהיה צורך בכסף.

אמרתי לתנועה: זה טוב. אני אוהב את טפקה. לא התכוונתי לפגוע בה. אני רוצה מחילה.
התנועה ענתה: יש מציאות ויש אמת. המציאות היא שטפקה תחיה. אבל בוא נהיה כנים, האמת היא שאתה הרגת את טפקה. הבט בריטה. הבט במישה. על מי אתה עובד? אתה הרגת את טפקה, ולעולם לא תהיה לך מחילה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by