בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הלווייתן מבבל 

הלווייתן מבבל

 
 
הגר ינאי

היכנסו לעולם המופלא של בבל-ממלכה מופלאה שבה כישוף ומדע, שדים ומכונות, מתערבים זה בזה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שוטרים תמיד מפספסים משהו. ותמיד זה הפרט החשוב ביותר. מהמסתור שלו מתחת למדרגות, עטוף בשמיכה ומצויד בכוס שוקו חם, כאילו החליטה המשטרה באופן רשמי שהוא תינוק, עקב יונתן אחר התקדמותם של הבלשים. הם סיימו לסרוק את המטבח ומרפסת הכביסה, רמסו ביסודיות את ערוגות החסה והאפונה הריחנית בגינה, וכעת עלו לקומה השנייה כדי להפוך את חדרי השינה. לו היתה אֵלָה רואה אותו, היא היתה מתעצבנת ואומרת ששוב הוא חושב שהוא גאון הדור וכולם מטומטמים חוץ ממנו: התנהגות שאופיינית בצורה משעממת לזכרים בני שתים-עשרה. אבל אלה לא היתה בסביבה. זה היה יום איום עבור שניהם. אולי היום הקשה ביותר בחייהם, להוציא היום השחור ההוא לפני שנתיים. אז, לפחות, אביהם היה אתם.

כעת היו לבדם. אלה ישבה לה בחוץ, בתוך הבית שבנתה על עץ האזדרכת. לשם תמיד היתה מסתלקת כשרצתה לזעוף ולהרגיש שהיא נמצאת בחברת האדם היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו: היא עצמה. את יונתן השאירו לטיפולה של שוטרת שמנה ועבת גבות שביקשה ממנו לקרוא לה מורן, למרות שבקשר קראו לה "רב-סמל חיון". היא נתנה לו את הטלפון הסלולרי שלה, שיעסיק את עצמו במשחקים, והוא השתעמם כעבור דקה. המכשיר היה פרימיטיבי. זה היה כלום לעומת אוסף המשחקים המעולה שלו. אביו לא היה זקוק לשום חג או יום הולדת, מסוג האירועים המיוחדים שהורים מחכים להם כדי שיוכלו להיות חביבים ונדיבים. אביו פשוט אהב לתת לו דברים, רצוי מסובכים ומתוחכמים, מפני שהאמין שהם מאמנים את מוחו ומרחיבים את אופקיו. יונתן התגעגע אליו להחריד, והיה מודאג כל-כך עד שחש שגוש בטון מועך את חזהו.

האמבולנס שהגיע לפנות בוקר לקח את אביהם. יונתן ואלה לא היו רגילים לראות חובשים בפעולה, אך שניהם הבינו שההבעות על פני הבחורים הן בלתי רגילות.
"ראית פעם דבר כזה?" אמר אחד מהם לחברו. כשהבחינו ביונתן ובאלה השתתקו.
"מתי הוא חוזר הביתה?" שאלה אלה, וליונתן נדמה שהיא עוצרת את דמעותיה.
החובשים החליפו מבטים של חמלה, כביכול היא לא תופסת משהו עקרוני. אחד מהם הניח את ידו על כתפה.
"הוא יבריא, חמודה, הוא יהיה בסדר גמור. את לא תאמיני מה שהרופאים מסוגלים לעשות היום. בבתי-חולים אפשר להחזיר לחיים אפילו אנשים שהלב שלהם הפסיק לפעום, ואבא שלכם לא מתקרב לזה אפילו."
משהו בטון המרגיע והסמכותי שבדבריו גרם לשניהם לחוש זחל של חרדה מחליק במורד עמוד השדרה שלהם.
"גם אבא שלנו רופא," אמר יונתן. "הוא גם מדען. קוראים לו דוקטור עמנואל מרגוליס."
"אני יודע. אני עוקב אחריו בעיתונים. אבא שלכם נתן תקווה להרבה אנשים, אבל כל אחד זקוק לפעמים לעזרה, ועכשיו תורנו לעזור לו."
ליונתן ואלה כבר היה ניסיון חיים מר שלימד אותם לא לסמוך על אף אחד, ובמיוחד לא על אנשים שהכריזו שהם מסוגלים לעזור. הם החליפו מבטים מבוהלים. אך החובשים היו עסוקים מכדי להבחין בכך. הם יצאו מהבית עם האלונקה, בעוד יונתן מנסה להרכיב במוחו את התמונה הבלתי נתפסת של מה שהתחולל מאז אתמול בבוקר.

הבוקר הקודם התחיל ברגל שמאל. זה היה אחד ביולי, היום הראשון של החופש הגדול, ובשעה שילדים ונערים אחרים הלכו לים ולקולנוע, או לפחות יצאו להסתובב בקניון, ידעו יונתן ואלה שהגיע הזמן לבקר את אמם. הם אהבו אותה, והיא חסרה להם מאוד. אולם לקראת הביקורים, שהתקיימו ארבע פעמים בשנה, התפשט בבית שברחוב הרקפת מצב רוח עכור. אביהם, שבדרך כלל התנהג באופן מפוזר והשתדל להפגין עליזות, נעשה עגום ללא סיבה. הוא הפסיק לנסות להצחיק אותם באמצעות פנקייקס שרופים עם פרצופים מחייכים מסירופ מייפל בארוחת הבוקר של שבת.
"אתם כבר גדולים מדי בשביל זה," אמר. "אני מושך את הטריק העלוב כבר שנים."
כשביקשו שיזיז את אוזניו סירב באותו נימוק, למרות שבדרך כלל היה זה כישרון שהתגאה בו. הם ידעו שלפעמים הוא נוסע לבקר את אמם בלעדיהם, ושגם הנסיעות האלה מדכדכות אותו. אבל נדמה שהצורך להפגיש את כל בני משפחתו דיכא אותו במיוחד. במכונית, בדרכם צפונה, בהו בשתיקה בשדות החרושים שפינו את מקומם ליערות אורנים סלעיים, מוצפים בזיכרונות מהתקופה הטובה של משפחתם, שעכשיו נראתה מרוחקת כמו אגדה. יונתן נזכר במגעה העדין של אמו ובניחוח של סבון לַבֶנדֶר וריכוז נינוח שאפף אותה. בשבתות גשומות היתה מספרת לו ולאלה סיפורים מתוך ספרי המחקר הענקיים שלה, שהיו הרבה יותר מרתקים מספרי הילדים שלהם. אבל הכול הסתיים באופן פתאומי לפני שנתיים, בדיוק ביום הולדתו העשירי.

מה יהיה מצב רוחה היום? תהו כולם בזמן שהמכונית נכנסה בשער הברזל החשמלי החורק, שואפים את האוויר, שנעשה צלול וחמור. יונתן קיווה שהיא לא תיראה מוטרדת כל-כך, כאילו היא שקועה במים אפלים שהם אינם מסוגלים לראות. ובעיקר קיווה שלא תבכה, דבר שגרם לו לחוש אשֵם וחסר אונים. כשהביט בגנים ובמדשאות שהקיפו את הבניין של שלוש הקומות, שפעם התאמץ לעשות רושם מסויד וחייכני וכעת היה דהוי, סחוף גשמים ושטוף רוחות, התפלא כיצד מישהו יכול להחלים כאן בכלל. שורת החלונות הצרים והארוכים היתה קפדנית ובלתי נעימה, וגרמה לו לחשוב על בונקר שהאויב התבצר בתוכו.

הם בירכו את האחות בדלפק הקבלה ועלו לקומה השנייה, שם מצאו את תמי מכורבלת בכיסא הנדנדה שלה, יושבת מול החלון אך לא מביטה בו. "הבאנו לך עוגיות גרנולה שכולנו אפינו ביחד," אמר עמנואל בעליצות מתוגברת, ונשמע לכולם - ובעיקר לעצמו - כמו קריין בפרסומת. תמי מרגוליס הרימה את מבטה, ויונתן הבחין שהיא נראית כאילו בכתה כל הבוקר. עיניה היו נפוחות, פניה היפים חיוורים ועגומים, שׂערה הכהה שהתגאתה בו היה סבוך ודהוי כקן ציפורים ספוג גשם, וקצות אצבעותיה אכולות הציפורניים רעדו. היא נראתה יותר גרוע מאשר בכל הפעמים הקודמות. יותר גרוע אפילו מאשר בקיץ ההוא, לפני שנתיים, כשהאמבולנס לקח אותה מרחוב הרקפת.
"עמנואל," אמרה, "זה חוזר."
"לא יכול להיות, תמי. לא הגיוני. הטיפולים אמורים לעזור."
"אבל זה רק מתחזק. אני יכולה להרגיש את זה בא."
יונתן ואלה הצטרכו לעשות את עצמם מתעניינים בספרי המחקר שלה - שסודרו בקפידה על המדפים, למרות שהיה ברור שהיא אינה מתעניינת בהם עוד - בשעה שאביהם מדד את הדופק של אמם והציץ בלשונה ובעיניה.
"מבחינה גופנית את מאה אחוז, מתוקה. בואי לטייל אתנו בשמש. האוויר יעשה לך טוב."
"אני לא יכולה. אני מפחדת."
"ממנו?"
"כן."
"אבל הוא לא אמיתי, תמי. את המצאת אותו. הוא רק סיוט, חלום בלהות."
"זה לא נכון, עמנואל. הוא אמיתי. עמוק בתוכי אני יכולה להרגיש אותו מתנועע."
"מה שאמיתי הם הילדים שלך. הנה, תסתכלי עליהם, עומדים כאן בחדר מולך. הם זקוקים לך."
אמם פרצה בבכי. "אתם תוכלו אי פעם בחיים שלכם לסלוח לי? הייתי רוצה להיות אתכם, אבל אני לא מסוגלת. אני חוששת שלעולם לא אהיה מסוגלת לכך שוב."
"אל תגידי דברים כאלה." אביהם מולל כמעט באלימות את קצה הווילון. "את רק עייפה. בקרוב תרגישי הרבה יותר טוב. אני מבטיח לך, תמי. את תרגישי מצוין. אני עובד על זה, ואני יכול להגיד לך בוודאות שהנוסחה הסופית יושבת יופי. חסר לי עוד ליטוש אחרון קטן."
"בבקשה, עמנואל, לא עוד תרופה. הן רק עושות שאני ארגיש יותר גרוע."
"אבל זאת לא עוד תרופה, אהובתי. זאת תהיה התרופה הסופית."
תמי נעצה מבט שותק בברכיה, ועמנואל קם ממקומו בעצבנות. "אני במשרד של מר שפירו," אמר ויצא מהחדר.

יונתן ואלה נותרו לבדם עם אמם. מכל בני המשפחה הקטנה, ליונתן תמיד היה קשר מיוחד עם אמו. כשהיה פעוט היה בטוח שהיא מסוגלת לקרוא את מחשבותיו, וגם כעת חשד בה שהיא עדיין יכולה, ורק מסתירה זאת כדי שלא לגרום לו מבוכה. הוא מצדו היה מסוגל לחוש כל גוון של מצבי הרוח הקודרים שלה, ולעתים אפילו הצליח לִצפות את צעדיה. הקרבה הנדירה הזאת לא הקלה עליו עכשיו. להפך. יותר מאחותו, ואפילו יותר מאביו, חש שנכשל. הופקד בידיו יהלום נדיר, והוא הניח לו להישמט ארצה ולהתנפץ. הוא נשך
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by