בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כל הדרכים 

כל הדרכים

 
 
שגיא רווה

סיפור חייו המסתורי של אלברט לנדאו, בלש אומנות ואספן כפייתי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שוב הם דופקים שם למעלה, אפריים רוֹטבֶּרג והאשה שלו. כל הזמן גוררים, מזיזים רהיטים ממקום למקום. מפריעים לקרוא, מפריעים לישון, מפריעים לו לנשום. לפנות-בוקר הוא תמיד שומע אותו קם להשתין- צעדים יחפים, קילוח ארוך והדחת האסלה- לפעמים משתין כל-כך הרבה, כאילו אכל אבטיח שלם. והיא, מה יש לה זאת עם השקיות שלה? שוטפת אותן ותולה לייבוש על חבל-הכביסה. שקיות צבעוניות, עם ידיות, מהירקן, שקיות מהסוּפֶּר עם הלוגו, או סתם שקיות לבנות גדולות מהמכולת של הרוסי בפינה, זה שגר בקומת הכניסה וכל הזמן צועק על הילדה שלו ברוסית, והיא צועקת עליו חזרה בעברית, בלי מבטא. אחר-כך תצא הילדה בטריקת דלת, והוא ישמע אותה עולה במדרגות, ינסה לעצור את הנשימה שתחשוב שהוא לא נמצא, אבל כשתצלצל, בכל-זאת יפתח, והיא תשאל אם אפשר לישון אצלו על הספה, והוא יגיד: "תיכנסי, תיכנסי", יסתכל בחדר-המדרגות לראות שאין אף-אחד, ילך לחדר-השינה ויוציא את המצעים שלה מהפעם שעברה- אין טעם לכבס בכל פעם, והיא גם מאוד נקייה, הילדה וישים לה על הספה. גם יביא לה מאפרה ממתקן הייבוש במטבח. היא עוד לא בת חמש-עשרה ושורפת את עצמה ככה מבפנים. אבל הוא לא יגיד כלום. הרי אליו ברחה.

לפעמים היא גם מתקלחת אצלו, לפני שהיא הולכת לישון. אחרי המקלחת הוא מוצא שערת ערווה בהירה, מסתלסלת, על דופן האמבט. רוצה להרים אותה, אבל מרגיש כמו מציץ שנתפס, ושוטף אותה לביוב. ואולי יֵשב איתה קצת מול הטלוויזיה, יציע את נוכחותו המנחמת, ילך להכין להם שוקו חם, וכשיחזור עם הכוסות יראה אותה מבצעת את הלהטוט הזה, מכניסה את ידיה לתוך החולצה הגדולה שנתן לה ללבוש, ובמיומנות של קוסם שמשתחרר מכתונת-משוגעים מוציאה את החזייה מהשרוול ומשליכה לרצפה, כאילו היא כל פריט לבוש אחר. והוא יבהה בטלוויזיה, ינסה לא להגניב מבטים לשדיים שלה בתוך החולצה הגדולה שלו, ופתאום ירגיש לא נוח, כאילו הוא-עצמו האורח הפולש לדירה לא-שלו. הוא יכול להיות סבא שלה. מה הוא חושב לעצמו. בבקרים, אחרי שהיא מסתלקת, הוא פותח את החלונות, ובכל-זאת אינו יכול לא להריח את הריח שלה שנספג כבר בכל הדברים בדירה. ריח של עשן שנפלט מריאות צעירות כל-כך. ובושם מתוק מדי, שבהתחלה לא אהב. שתמיד נשאר אחריה בחדר-המדרגות. לפחות היא הולכת מוקדם, כמו שביקש, שלא תיתקל באפריים רוֹטבֶּרג שיוצא לעבודה בחמש.

אחרי שהיא הולכת הוא מדליק את הרדיו כדי לא להרגיש לבד, מכין לעצמו קפה, מקשיב לרעשים המשכימים של הרחוב. לפחות הכלב כבר לא נובח שם למטה. הגור ההוא שהביא הצעיר מקומת הקרקע בשביל לפייס את אשתו. את המריבה שלהם הם שכחו מהר, קשרו את הכלב לעץ בחצר ושכחו גם אותו. וכל הימים הוא נבח, ככה סתם, נבח והפריע כל-כך. בייחוד כשהם לא היו. הם סטודנטים, או משהו כזה. צעירים חסרי-התחשבות בשכנים. איך עשו את עצמם כל-כך עצובים כשמצאו אותו מת. בטח רץ סביב העץ וחנק את עצמו ברצועה. באמת תאונה מצערת. הוא ראה אותם אוספים את השמיכה שלו, את העצם ואת צעצוע הגומי המצפצף. באמת חבל, אמר להם, היה נחמד הכלב. אבל יותר טוב ככה. גם לו, גם להם, גם לכלב. קצת שקט.

הלך הכלב ונשארו הרוסי מלמטה, עם הצעקות, והרוֹטברגים מלמעלה, עם הרהיטים הנגררים והשקיות שמתנפנפות ומתנפצות לכל הרוחות. תמיד זה היה ככה ורק עכשיו שם לב? לא משנה. יש לו דברים אחרים לעשות במקום להקשיב כל היום. הוא צריך לגשת לבֵּית-מרקחת לקנות כדורים. כבר מכירים אותו שם. מעניין מה הם חושבים. בעצם לא ממש מעניין, מה אכפת. אסור להתחיל לחשוב על זה. יש עוד כמה עניינים לסדר. צריך להחליט מה לעשות עם כל הדברים. הוא לא מתכוון לרהיטים, אף-על-פי שגם את זה תיכנן לסדר. הוא מתכוון לכל הדברים האחרים. ניירות, תמונות, מכתבים, זיכרונות, ומה שעוד צריך להגיד. הוא מרגיש כל-כך פחדן עכשיו. אפילו לאסתר שלו לא היה לו אומץ לספר. לגלות מה הוא באמת. לספר מה עשה. באמת חבל עליה. היא אף-פעם לא הבינה אותו. הוא לא יכול להגיד שעזבה אותו. הרי עשה את הכל כדי להביא אותה לזה. שלא יצטרך לעזוב בעצמו, עוד פעם. הוא לא רוצה להתחיל חיים חדשים שוב. רוצה לגמור כבר עם אלה. אבל היא לא טיפשה, לא. בטח יכלה לנחש כל-מיני ניחושים אחרי כל השנים יחד אתו. עם כל הנסיעות האלה שלו בכל העולם בעקבות חפצי אמנות ותמונות שהנאצים גנבו, בחיפושים אחרי קרובי-משפחה שהופרדו ברציפי רכבת. היא בטח מבינה שלא הכל היה עבודה בשבילו. היה חוזר מכונס בתוך עצמו, ואיך נתן לה להתקרב אליו? איך לא הצליח לשמור על מרחק גם אחרי הפרידה? היא גרה שני רחובות מכאן, והוא פוגש אותה לפעמים במכולת של הרוסי. או אצלה בדירה. היא מזמינה אותו תמיד לשחק קלפים עם אֶלסי שטרייכמן ומַנְקָה ואיסֶר רוזנפלד. הוא חושב שאיסֶר כבר זקן, אף-על-פי שהוא בגילו. בזמן האחרון נראה שהוא מקשקש יותר. אבל מה הוא אומר, בעצם.

את הרוזנפלדים הוא מכיר כבר שנים. איסֶר תמיד היה כזה. מאז שהבן שלהם נעדר באוקטובר 3.'7 אפשר להבין אותו. לעומת אפריים רוֹטבֶּרג הוא ממש שתקן. מה יש לאנשים כשהם מזדקנים. נעשים חטטנים ודבּרנים כאלה. מה הוא צריך להתערב בכל דבר, הרוֹטבֶּרג הזה. בשבוע שעבר נתקל בו במכולת של הרוסי. הילדה עמדה בחוץ וניקתה את החלון. הוא ראה את לובן הגוף שלה במִפתַּח החולצה, כשהתכופפה אל הדלי עם המים והסבון. הרוסי עמד ליד המכונה של פריסת הנקניק וסיפר שהדתיים כתבו לו על החלון "חזיר קומוניסט", כי הוא מוכר בשר לא כשר, ורוֹטבֶּרג עמד והקשיב לו. בזמן שהיה במכולת הספיקה הילדה למחוק את האותיות ק', ו' ו-מ'. את המלה "חזיר" מחקה עוד קודם לכן. שכח מה רצה לקנות. צריך דברים שיחזיקו מעמד הרבה זמן. הוא לא רוצה להגיע לכאן יותר מפעם בשבוע. אבל הוא שכח, התנצל והלך.

בגינה הציבורית הבחין שאפריים רוֹטבֶּרג ממהר אחריו. שניהם נעצרו ליד הספסל והסתכלו משם איך הבת של הרוסי מנקה את החלון. "אז מה אתה אומר עליהם?" שאל אפריים רוֹטבֶּרג.
"על מי? על הדתיים?"
"לא, על הרוסים. רק הגיעו לכאן וכבר חושבים שהכל מגיע להם. כל הזמן מתלוננים כמה רע להם כאן וכמה חסרה תרבות. אני אומר: בשביל מה הביאו אותם? שיחזרו לשם, אם לא מוצא חן בעיניהם. אפילו בעברית לא נאה להם לדבר. מקשקשים לנו ברוסית מול הפנים. אני אומר: מי שרוצה לחיות כאן, שידבר עברית. שלא יגיד דברים שאף-אחד חוץ מהם לא מבין. נו, טוב, ממילא אחר-כך הם נוסעים לאמריקה או לקנדה. כאן זה רק תחנת-מעבר בשבילם, לאסוף כסף, לגנוב מאיתנו קצת לפני שהם נוסעים. אתה צריך לראות את התור שלהם על-יד השגרירות.
"ותראה את הזונה הקטנה שלו, קסֶניה. רק בת חמש-עשרה ותראה איך היא מתלבשת. זונה כמו אמא שלה. אתה יודע שהאשה שלו, שאפילו לא היתה יהודייה, ניצלה אותו כדי לצאת משם ואחרי חודש ברחה עם איזה ערבי מטייבֶּה? וככה הוא נותן לבת שלו להסתובב. עוד מעט היא תעמוד בבורסה בלילה, ומהר מאוד יהיה להם כסף לנסוע מכאן". כמו זונה, חשב בלבו.

אחר-כך חזר הביתה, ומיד כשנכנס נזכר בדברים שרצה לקנות, אבל התבייש לחזור למכולת, אולי אפריים רוֹטבֶּרג עוד אורב שם בחוץ. התיישב במטבח והביט בקן הסיסים בחור שבקיר של הבית ממול. עפים מהר כל-כך שקשה לראות. בשנה שעברה נתפס שם אחד, הסתבך באיזה חוט ולא הצליח לצאת. פירפר עד שמת ונשאר תקוע בחור. הוא זוכר שקרא באיזה מקום שהם לא יכולים פשוט להמריא. שהם חייבים להפיל את עצמם קודם ממקום גבוה. הרגליים שלהם קצרות. בגלל זה. חיים באוויר את כל החיים שלהם. גם הוא ככה. חי באוויר, כבר עייף לדְאוֹת. נזכר שרצה לבנות להם מִתקן לקינון בחלון. אולי גם ישים איזה מִתקן לאוכל, כמו שהיה עושה ביער מאחורי הבית של הוריו בברלין. ביער ההוא היה מבלה שעות באיסוף חרקים. אבל הרי החליט שלא ייקח על עצמו משימות חדשות. לעבוד כבר הפסיק מזמן. עייף לרדוף אחרי חפצים ואנשים אבודים. רובם כבר מתו ממילא. מזקנה. אלה ששרדו את המלחמה. "המלחמה" הוא קורא לה. כאילו כל המלחמות לפנֵי ואחרי לא נחשבות. לא הרוויחו אצלו את הזכות. הרי היתה רק אחת באמת. הרוזנפלדים לא היו שותקים לו על זלזול כזה. הם הלוא איבדו את הבן ב-73'. רק לפני כמה שבתות שיחק איתם ברידג' ונכנס לאחת השיחות המייגעות שלהם. דיברו על המצב של ילצין, ועל התוכנית 'חיים שכאלה' שעשו לזמר ההוא משנות השישים. "כמה רזה וחולה הוא נראה עכשיו", אמרה אסתר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by