בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
החצר האחורית 

החצר האחורית

 
 
סטרלין אילנה

בילדותן, לפני עידנים, הן היו החברות הכי טובות. בילו יחד שעות, נשבעו לשתף זו את זו בכל סודותיהן לנצח. כשגדלו התפצלו דרכיהן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
״אני יודעת למה את כזאת,״ את אומרת לי באחד מאותם טיולי לילה בסופו של יום ארוך, כשאני מלווה אותך לביתך ואת מלווה אותי וחוזר חלילה.
״איך כזאת?״ אני שואלת ומשלבת את זרועי בזרועך תוך כדי דילוג. ״כזאת,״ את אומרת, ״אחרת. לא מפחדת מכלום. עולה עם המציל לחסקה, נשארת איתו בים עד הערב.״ אני מביטה בך ורואה את הזיק המוכר נדלק בעינייך כשאת מחייכת ואומרת: ״זה הכול בגלל שיש לך שלוש אמהות.״ ״ומה רע בשלוש אמהות?״ אני עוקפת את עניין המציל ועונה לך את התשובה הישנה, ״שלוש אמהות זה ממש מעולה. הרבה יותר טוב מאמא אחת, אבא אחד ואחות קטנה ומעצבנת!״ אני מתקדמת על המדרכה, והשדים הקטנים שיושבים בתוכי חורצים שוב לשון ארוכה וחדה. אני מדלגת קדימה ונועצת עיניים בריבועי המדרכה, משתדלת שוב שלא לדרוך על הקווים. כך היינו עושות כשהיינו ילדות, זוכרת? ״אבל מי זאת אמא שלך באמת?״ התעקשת אז ודילגת לצידי בצעדים קלילים במורד הרחוב. ״מה זאת אומרת ׳אמא שלך באמת׳?״ התפלאתי, ״הרי שלושתן אמהות שלי באמת. אמא מלה ילדה אותי, ושלוש האמהות שלי גידלו אותי תמיד ביחד. ויש לי אבא אחד,״ הוספתי מייד והקפדתי שלא לדרוך על הקווים, בשום פנים ואופן היה אסור לדרוך על הקווים. הים היה אז מחוץ לתחום, ועל אחת כמה וכמה שיט עם המציל וביקור ארוך בסוכה שלו. מה גרם לכולנו לחיות יחד, לא אמרתי. עדיין לא ידעתי אז. אחר־כך הפסקת לשאול אותי על כך, וזמן מה היה נדמה שאת משלימה עם קיומן של שלוש האמהות שלי. מלבד הדבר הזה לא היה לך במה לקנא בי, וגם הדבר הזה מוטב היה אילו לא התהווה.

רק לקראת סיומה של השיחה הבלתי צפויה שהפתיעה אותי בשעת ערב מאוחרת שמעתי בקולך צליל התלהבות שכבר הספקתי לשכוח. ״אני לא מאמינה שזה באמת קורה!״ אמרת, ״שעות יידרשו לנו לסגור את הפערים!״ ואני הימהמתי ורשמתי ביומני את מועד הפגישה שקבענו. הנחתי את שפופרת הטלפון על כנה ובהיתי בה.

שנים חלפו מאז שמעתי את ה״שרה״ המהוסס שלך. מאותה שעה החל לכרסם בי חוסר שקט, ואף על פי שלא הבנתי מה הטעם בפגישה כזאת, לא ביטלתי אותה. הזמן נקף וביומן התקרב הדף שפיניתי לכבודך, ועדיין לא ידעתי אם יש לי עניין אמיתי בפגישה או שרק נכנעתי לבקשתך. באחד הבקרים, על קפה הבוקר הקבוע שלנו, סיפרתי ליעלי על הפגישה המיועדת. על פניה עלתה הבעה ספקנית, וכעבור רגע עיוותה את שפתיה והפטירה: ״תגידי לי, מה הטעם בפגישה הזו? בסוף הרי רק תתאכזבי. בשביל מה צריך לחזור ולנבור ככה בעבר? עדיף להסתכל קדימה. אם כי״ - המשיכה באותה נשימה, וחיוך מתרחב על פניה - ״כשאני חושבת שוב על העניין, לא שזה לא מפתה להגיד לה סוף־סוף את כל מה שיש לך לומר לה. מה גם שבסוף אולי עוד ייצא מזה משהו. הרי כלום לא עובר לידך סתם כך. ועכשיו אני מה־זה חייבת לזוז.״ היא לגמה לגימה אחרונה מהקפה ושלחה מבט מהיר בשעון היקר שענדה. אחר־כך אספה בתנועה אחת את תיק העור האדום שהניחה לרגליה וקמה מהכיסא, זרקה ״צ׳או״ שרמנטי והותירה בי תחושה כבדה של ריקנות וכעס. בימים הבאים כמעט נשכח ממני כל העניין. יום לפני הפגישה, כשגיליתי את דבר קיומה בפנקס, הופתעתי. באותו ערב זכתה המראה הארוכה בחדר השינה שלי לעדנה. בימים רגילים היא נהפכת לקולב, כולה מכוסה בבגדים ותפקידה המקורי נשכח. בשעת ערב מוקדמת חשפתי אותה ובחנתי שוב ושוב את בבואתי, מגדירה את השינויים שחוללו בגופי השנים. אחרות השמינו יותר, אבל גיליתי למשל פימה קטנה שהופיעה לה בתחתית הסנטר, וגיליתי גם התעבות בירכיים. תהיתי אם גם את עומדת עכשיו כך ובוחנת את עצמך, ומי משתינו מרוצה יותר מבבואתה. ״אין מה לעשות, בנות יקרות,״ הכריזה יעלי בעיצומה של מסיבת הנשים שנערכה לכבוד יום ההולדת החמישים שלה בשבוע שעבר. ״נשים בעשור החמישי של חייהן הרי לא יכולות להיראות כמו הדוגמניות הדקיקות האלה. אז מה אם הפסקנו לבייץ?! גיל הבלות זה המצאה מרושעת של הגברים. רק תסתכלו מסביב ותראו איזה יופי! זאת הנשיות הבשלה האמיתית!״ יעלי לגמה עוד לגימה, וכולנו הרמנו כוס לכבוד כלת יום ההולדת, לכבוד הבשלות שלנו ולכבוד התירוצים והנחמות שהצלחנו למצוא. ברגעים ההם מול המראה ניסיתי לזקוף את החזה, לכווץ את שרירי הבטן ולשנות זווית כך שלא אראה את רפיסות איברי. אמנם לא שמנתי הרבה, אבל גמישותם נעלמה. חזרתי ושיכנעתי את עצמי שהמצב לא נורא, השנים עושות בכולנו שמות ואולי לך הזיקו יותר.

הזמן לא מרפא כלום, עכשיו אני כבר יודעת את זה היטב. לקראת הבוקר התעורר בתוכי הזעם הישן, והביא עימו החלטה נחושה לתבוע את עלבוני. אני נזכרת במילים וגם בשתיקות ורוצה להטיח בך סוף־סוף את הבגידה שלך שאין עליה מחילה. הנה אשב מולך היום, וסוף־סוף אומר את מה שלא אמרתי לך אף פעם. ככל שעוברות השעות כן מתגבר בי הדחף לסגור את מה שנשאר פתוח ולדבר על הכול.

אינני זוכרת מתי בדיוק החל הקשר בינינו להתרופף, אבל אין ספק שהוא ניתק לגמרי באותו יום שנשארת לשבת לבטח בבית החמים שלך בגליל והנחת ליובל לבוא עד אלי ולדרוש ממני, בלי הינד עפעף, להיעלם מחייכם. פשוט כך. כל האמצעים היו כשרים אז בעיניו, ואת הפקרת אותי. היום, כשניפגש על שפת הים אחרי כל השנים האלה, אדרוש להוציא את הצדק לאור, למחוק את ההשפלה ההיא. וגם את זה אני יודעת, שהיום אתייצב מולך במערומי. עריריותי תהיה חשופה לפנייך, ואענה לך על כל שאלה מכאיבה. את כל השאלות האלה כבר שאלתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים. את תספרי לי על חייך, תתארי לי את הבית שלכם בשכונה החדשה, את פסגת החרמון שרואים מהכניסה לחדר האוכל, את מרחבי הדשא, את עצי הפקאן שמשמאל למגרש החנייה. ודאי תפרשי לפני את כל הישגייך המשפחתיים, תגלגלי עוד תלתל על אצבעך ותתלי בי את העיניים הכחולות שלך. אבל זה לא יעזור לך. היום אתן סוף־סוף דרור ללשוני. אמש הגעתי לכאן מאוחר, קרוב לחצות. אף פעם לא הגעתי לכאן בשעות כאלה ומצאתי בית חשוך. כשהייתי חוזרת בלילה היה דולק תמיד בסלון אור קטן ואבא היה מחכה לי בחלון. רק צלליתו נראתה שם והבהוב הסיגריה. התלבטתי אם לנסוע הביתה אחרי ישיבת המערכת, ובסופו של דבר החלטתי ללון בדירת הורי, שכבר זמן רב עומדת ריקה מדיירים. לאות פשטה באיברי מייד עם פתיחת דלת הכניסה. אולי גרם לכך היום הארוך והמתיש, ואולי האוויר הדחוס שקידם את פני. גם אחרי שפתחתי את כל החלונות עמדו ריחותיו עוד זמן רב בחלל הדירה. כמו בכל ערב בחודשים האחרונים טילפנתי לבית־החולים הסיעודי ודיברתי עם אחות הלילה ווידאתי שלא שכחה לתת לאמי את סמי ההרגעה שרשם לה הרופא. אחר־כך הוצאתי את המצעים המגוהצים שהונחו בקפידה לפני זמן רב על המדף העליון בארון הבגדים. פרשתי אותם ברישול ושכבתי על מיטת נעורי, בוהה בתמונת החמניות התלויה על הקיר שמול המיטה. לא ידעתי אם הצהיבו יותר או שכך רק נדמה לי.

התעוררתי שטופת זיעה. חלום הצוענים שליווה את לילות ילדותי שב אלי בחושך כאילו ארב לי כל השנים מתחת לכרית של מיטת נעורי. שוב חטפו ילדים, דחפו אותם לתוך שקים עבשים והעמיסו אותם על עגלות, וסוסיהן דהרו ברחובות חשוכים עד אל אוהל הקרקס בפאתי העיר. ובעוד אני מנערת מעלי את האימה, שמעתי את המיית התור שנחת על אדן החלון, אולי צאצאו של התור שהיה עומד שם בילדותי.

הלילה כבר אוסף עכשיו את שאריותיו בדרכו הלאה. החדר עדיין חשוך והשעה מוקדמת מאוד. אני מסיטה את הווילונות וצללי העלים נושרים מהם. אני פותחת את החלון לרווחה ומניחה לאוויר הבוקר הצונן לחדור פנימה. תחתַי החצר האחורית שלנו ואותם שיחי היביסקוס נשענים על הגדר. היה זמן שהחצר היתה גדולה הרבה יותר, אבל אותם זיפי עשבים מבצבצים מסדקי המרצפות, ושני חתולי רחוב, אחד מנומר ואחד בצבעי פלפל־מלח, מתפרקדים על אדמת החמרה החשופה. הם מלקקים את פרוותם ומתמכרים לקרני השמש הראשונות. צל הגדר של הבניין השכן נופל על האדמה ומכהה אותה. אני שומעת צלילי רדיו בוקעים מאחת הדירות. רדיו ולא טלוויזיה. לרגע נדמה שאולי אשמע עוד מעט את התעמלות הבוקר של מיכאל בן־חנן.

לפני שנים, כשסוף־סוף הגיע נמרוד לביקור, ראיתי לראשונה את עליבותה של החצר. אני זוכרת את הרגע הזה במדויק. עמדנו שם יחד וראינו את המרפסות האחוריות של דירות השיכון עם הבגדים שנתלו לייבוש על חבלי הכביסה, את אדמת החמרה היבשה שנראתה כבר אז נטושה. גומות הגוגואים נסתמו באדמה, והיטשטשו כל סימני החיים שרחשו בחצר שנים אחדות קודם לכן. הסתיו כבר כבש את הקיץ, והרוח סיחררה על הארץ עלי אזדרכת נשורים.
״המחטים של עץ האורן הן העלים שלו,״ אמרת לי פעם כשישבנו זו מול זו ברגליים משוכלות בצל העצים. ״אפשר לעשות מהן שרשרת ארוכה כמו נחש. תראי,״ שירבבת לשון בריכוז, השחלת בסבלנות את קצה המחט אל תוך הקרום הדקיק שבקצה האחר ויצרת לולאה ואחריה עוד לולאה. אחר־כך רכנת לעברי, ענדת לצווארי את המחרוזת וחייכת.
עמדנו שם נמרוד ואני ושתקנו. ידו הגדולה ליטפה את שערי ומבטו חלף בחוסר עניין על החצר. אני מנסה למנות את השנים שחלפו מאז אותו ביקור ראשון, ואינני מצליחה לדייק. אני מנסה שוב ונכשלת שוב ומותשת. מול מיטת נעורי ממשיך השעון המעורר לתקתק. בלילות של נדודי שינה הייתי מכניסה אותו למגירה בארון.

אנחנו אמורות להיפגש בעוד שעות אחדות בבת־ים בבית־קפה על החוף, מול הצוק המזדקר מעל לגלים ולסלעים שסביבו. היה זמן שהיינו שוחות לשם, מתחרות מי תגיע ראשונה. היום נראה אותו רק מרחוק. נשב מולו שתינו ממרחק של עשרים וחמש שנים. הוא כנראה היחיד שלא השתנה וגם לא ישתנה.

״כולם באו משם,״ הייתי מספרת לך, ״׳שם׳ זה רחוק מאוד, מעבר לים.״ כל פעם הייתי צריכה להסביר לך מחדש. ״פעם היתה שם מלחמה. המלחמה הגדולה של הגרמנים־טפו נגד כל העולם ונגד היהודים. הגרמנים־טפו רצו לתפוס את היהודים ולהרוג את כולם. אצלנו בבית אומרים שהגרמנים היו מפלצות ולא באמת בני־אדם, והם הרגו את סבא וסבתא שלי. אבל אבא שלי יחד עם אמא מלה ושתי האמהות האחרות שלי הסתתרו ביערות של רוסיה וניצלו. מאז הם לא נפרדו כל החיים.״
היה לי גם אח קטן שלא נהרג אלא נעלם. עליו לא דיברו. רק כשפרצו ביניהם ויכוחים הוזכר שמו, ואם הבחינו בי, מייד השתתקו. עם הזמן גיליתי את הקסם שהסיפורים האלה מהלכים עלייך. ״אחר־כך נולדתי אני, וכו־לנו משפחה אחת,״ הסברתי לך בסבלנות, ״ולא, הן לא דודות שלי. אמא לילי ואמא פניה הן שתי האמהות האחרות שלי.״
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by