בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ירושלמית 

ירושלמית

 
 
אלחוסייני שהיד סירין

בהומור, באירוניה ובאהבה מספרת סירין אלחוסייני שהיד את זיכרונותיה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זיכרונותי הראשונים מירושלים הם כולם זיכרונות מאבא. את מרבית זמנו בבית הוא בילה איתי, בעוד שאמא, ידיה היו תמיד מלאות תינוקות שנולדו בזה אחר זה. בבקרים היה יוצא איתי לעתים קרובות אל הגן. הייתי מחישה את צעדי כדי להדביק את קצב פסיעותיו, רגלי הקטנות מתאמצות להתחרות ברגליו הארוכות כשהתהלך אנה ואנה, הלוך ושוב. מאז ומעולם אהב את הגן. בעיני רוחי אני רואה עוד את הדשא הירוק הרענן, זרוע אגלי טל מנצנצים, ואת אבא מהלך כשאני לצדו, מחישה את צעדי, אוחזת בידו.

בלילות היה מספר לי סיפורים ושר לי עד שנרדמתי. אהבתי במיוחד להקשיב לו כשסיפר על שלל המשחקים ששיחק בילדותו עם אחיו ואחיותיו. תמיד סיפר איך אחותו הבכורה פַאטְמֶה שלטה ביד רמה בחבורה של שמונה אחים, ואיך את הקטנה אָמִינֶה אהבו כולם לפנק.
במחסן התמונות של ילדותי שמור זיכרון בהיר אחד, שכיום יש לו בחיי משמעות מיוחדת. יום אחד, בשעת צהריים מאוחרת, נכנסתי אל חדר-השינה של הורי. הייתי אז ודאי בת שלוש או בת ארבע. אבא ישב בקצה המיטה, במכנסיים ובלי מקטורן, ונעל את נעליו. נחפזתי לעזור לו לשרוך את הנעליים, מפגינה את מיומנותי ברוב גאווה. הבנתי שהוא בדרכו החוצה, ובעודי שוקדת על השרוכים הפצרתי בו שלא ילך, שיישאר בבית וישחק איתי.
"למה אתה חייב ללכת?" התחננתי, "למה, למה?"
תחילה צחק והתבדח איתי, אבל כשהמשכתי לפטפט, הוא הרים אותי לפתע באוויר והושיב אותי על ברכיו.

"תקשיבי לי", הוא אמר, נותן בי מבט רציני. "מחכה לי עבודה חשובה מאוד".
הוא שאל אם אני זוכרת אותו יום ביריחו, כשראינו את משפחות הפליטים הארמנים. ואכן, מראה הפליטים הנוהרים במורד הדרך מירושלים, נודדים ברחובות יריחו כשמיטלטליהם על גבם והם גוררים את ילדיהם מאחור, היה זכור לי בחיות רבה.
"הם חיפשו מחסה, הרי הסברתי לך. את לא זוכרת איך ריחמנו עליהם כי גירשו אותם מבתיהם ומארצם?" הוא עצר לרגע ואז המשיך, "ואנחנו הפלסטינים, אם לא נעבוד קשה, מהר מאוד גם אנחנו ננדוד ברחבי העולם לבקש לנו מקלט, ו..."
לפתע השתתק. פניו נעוו ברגש עז, וראיתי שבעיניו נקוות דמעות.
נחלצתי ממנו, החלקתי מברכיו ורצתי החוצה. לא יכולתי לראות אותו בכך; לא יכולתי לראות את אבא בוכה.

כששכב בגיל 93 על ערש-דווי בריאד, התקשרתי אליו מביירות. שנינו היינו אז בגלות, לא רק מירושלים, אלא גם זה מזה. "סִירִין", הוא אמר כששמע את קולי, "חברה שלי, חברה יקרה שלי". הוא שוב נשמע צעיר, ואני, מחשבתי נדדה אל אותם שיטוטים בגן שלנו בירושלים, הדשא הירוק זרוע אגלי טל מנצנצים, והוא פוסע בצעדיו הרחבים, חסון, רוחו טובה עליו, ואני לצדו, מנסה כתמיד להדביק את צעדיו.

*

בשנת 1924, בהיותי כבת ארבע, נשלחתי למעון הילדים הפרטי באמריקן קולוני שבשכונת בַּאבּ אלזַאהֶרָה, שכונת החוסיינים של ירושלים, המכונה לעתים גם שֵׁיח' גָ'רָאח.
בני המשפחות המייסדות של האמריקן קולוני - הוֶסְטֶרִים, הסְפַּאפוֹרְדִים והלַארְסוֹנִים - הפכו במהלך שנות מגוריהם הארוכות במקום לירושלמים אמיתיים. הם רכשו את הבית הראשון, הבית המרכזי בשכונה, מאחד מסבַי החוסיינים, רָבָּאח אֶפֶנְדִּי, ומאז היו לנו לא רק לשכנים, אלא גם לידידי המשפחה.
אביה של אמא, פַיְדִי אַלְעַלַמִי, ראש העיר ירושלים, היה גם הוא חבר קרוב של בני הקהילה האמריקאית. עם מותו, לאחר מחלה ממושכת, צללו כל בני הבית לתוך קלחת ההכנות לקראת ימי ניחום האבלים. אוהל צבעוני מרהיב הוקם בטראסה העליונה של הגן, כיוון שהיה ברור שבבית עצמו לא יהיה די מקום לקבל את האורחים הרבים. האוהל הושאל משכן וידיד ותיק של המשפחה, הד"ר תַוּפִיק כַּנָעָאן, והובא כנראה ממצרים – הוא היה מעוטר בצורות גיאומטריות בצבעי ירוק, אדום, כחול ושחור בוהקים, האופייניות לעיצוב המצרי.
המבוגרים היו טרודים בהכנות ולא היה להם פנאי לדבר איתנו, הילדים, או להקדיש לנו תשומת-לב. חופשיים לעשות כרצוננו, החלטנו - אני ובן-דודי עַאדֶל - להשתתף בהתרחשות הכללית. ראינו שהטראסה סביב האוהל מכוסה מחטי אורן יבשות, וגמרנו אומר לאסוף אותן משם. עַאדֶל, בן גילי בערך, גרף את האדמה וערם את המחטים בערימות סביב האוהל, ואני נכנסתי פנימה, ובלי שאיש מהמבוגרים העסוקים יבחין בי, חטפתי משם קופסת גפרורים. עַאדֶל ואני הצתנו את הגפרורים והבערנו אש. תחילה צפינו בגאווה בערימות הזעירות של מחטי האורן בוערות לאִטן, אבל אז, לפתע, למרבה האימה, החלה האש להתפשט. בטרם יהיה סיפק בידנו להבין מה קרה, כבר עלה האוהל היפה בלהבות.

בשאון המהומה שפרצה קפץ עַאדֶל, אחוז בהלה, מן הטראסה ונס לביתו להסתתר שם. אותי אספו ומיהרו להכניס פנימה, למקום מבטחים. למרות שציפיתי לעונש חמור מאין כמוהו, והיטב ידעתי שמגיע לי להיענש, המבוגרים אף לא טרחו לנזוף בי. הם הרגישו, מן הסתם, שממילא לא יהיה בזה כדי לפצות על האובדן הכבד.
הוֶסְטֶרִים, ששמעו על עסק-הביש שהסתבכתי בו, וידעו מה גדול צערה של אמא על מות אביה ואיזה עול מוטל על כתפיה בימים אלה של ניחום אבלים, הציעו שאתאכסן אצלם לזמן-מה במעון הילדים באמריקן קולוני.
היום הראשון בקולוני זכור לי היטב.
השכם בבוקר כבר הייתי לבושה ומוכנה לצאת עם אמא. הגענו למקום נעים, חדש לי לגמרי, ושם הציגו אותי בפני גברת שאמי שוחחה איתה בשפה מוזרה. כיוון שלא הצלחתי להבין אף מילה משיחתן של השתיים, נדדה תשומת-לבי אל הסביבה הלא מוכרת. סקרתי בעיני את החדר ובחנתי בעניין את התמונות שניצבו על שולחן קטן באחת הפינות, ואת חפצי הזכוכית הזעירים שהעירו את סקרנותי. אמא והגברת הזרה החליפו חיוכים והמשיכו לשוחח, ואני שוטטתי לי בחדר, מגלה בחדווה את פינותיו הנסתרות.

לבסוף ניגשה אלי הגברת האמריקאית - אחר-כך נודע לי ששמה האחות אנה - ושאלה אם ארצה לרדת אל הטראסה התחתונה של הגן, לראות את החזרזירים. אחזתי בידה, מהנהנת בראשי בהתלהבות, והיא הובילה אותי החוצה. אינני זוכרת אם אכן ראיתי את החזרזירים באותו היום, אבל זכור לי היטב איך בבת-אחת גיליתי שרומיתי: בשובנו לחדר, אמא כבר לא היתה שם!
האחות אנה טיפלה בי במשך כל תקופת שהותי במעון הילדים. ביום השגיחה עלי ובלילה חלקתי איתה את חדרה, שהיה ממוקם, כך זכור לי, במחצית הדרך במסדרון ארוך.
אחד הזיכרונות הבהירים שלי מאותה התקופה באמריקן קולוני קשור במנהג מוזר שאימצתי לי, ובעטיו נאלצו הורי המודאגים לגרור אותי מרופא לרופא, לבקש פתרון: היתה לי תאווה בלתי נשלטת לאכול אדמה. הסיבה לכך, כפי שלימים סופר לי, היתה מחסור בסידן. הרופאים קבעו שהמצב לא חמור, הבטיחו שאני עתידה להיגמל מן ההרגל המשונה, והמליצו להאכיל אותי אחת ליום קליפת ביצה מרוסקת (זה היה, כמובן, בימים שלפני צריכת טבליות הסידן).
אלא שאבחנתם של הרופאים והמלצותיהם לא היה בהם כדי להסיר דאגה מלב הורי, ובמהלך היום תמיד היה מופקד עלי אחד מבני המשפחה. כך למשל, בעת תנומת אחר-הצהריים הופקדתי בדרך כלל בידי סבתי זֻלֵיחָ'ה אַלְאַנְסָארִי אַלְעַלַמִי, שהתגוררה בקומה השנייה של הבית והיתה לוקחת אותי לנוח איתה בחדרה. אני דווקא הפקתי הנאה רבה מהסידור הזה - עד מהרה מצאתי בחדר את מקל ההליכה של סבא, וקשרתי איתו קשרים הדוקים. העניין שגיליתי בזכר בעלה המנוח נגע ללבה של סבתא, שמעולם לא העלתה בדעתה שעל חודו המוכסף של המקל גיליתי שרידי עפר. שעה שהיא נמנמה לה בשלווה, ליקקתי אני את העפר מן החוד החרוטי, ולאחר שבאתי על סיפוקי, הייתי מחזירה את המקל למקומו הקבוע בפינת החדר.
האחות אנה, לעומת זאת, שהוזהרה מבעוד מועד בעניין ההרגל המוזר שלי, השגיחה עלי בשבע עיניים. מבט הנשר שלה, שעקב אחרי בכל אשר אלך, העיק עלי ולא הרפה. אבל עד מהרה מצאתי לי דרך להערים עליה.

במהלך הפסקת הבוקר, היו מוציאים את כל ילדי הכיתה לשחק בגן, בצל עצי הפלפל. שם חבשו לראשינו כובעי קש, להגנה מפני השמש היוקדת שהסתננה מבעד לתחרת העלווה הירוקה. פיתיתי כמה מחברי לערוך תחרות - מי מאיתנו יצליח לאסוף יותר גרגירי פלפל ורודים. שכנעתי אותם להשתמש בכובעי הקש לאחסון השלל. חברי ניערו בחריצות את העפר מכל חופן גרגירים שליקטו, בעוד אני, בלי שישגיחו בכך, שקדתי לאסוף בגניבה את העפר ולתחוב אותו עמוק בכובעי, כדי שאוכל להתענג אחר-כך בחשאי על הסעודה, הרחק מעין כול.
אבל יום אחד החריד אותי לפתע קולה הרועם והסמכותי של האחות אנה המשגיחה עלינו:
"סִירִין! הסירי את הכובע!"
לרגע קפאתי במקומי, אבל אז צייתתי, באי-רצון, לפקודתה. לאט-לאט הסרתי את הכובע מראשי, וגרגירי הפלפל, יחד עם מטמון העפר היקר שלי, התגלגלו וגלשו במורד פני וצווארי, מכסים אותי במידה שווה של לכלוך ומבוכה.
האחות אנה הוליכה אותי אל חדרה. היא אילצה אותי לשטוף היטב-היטב את הפה בסבון, וטעמו החריף נותר איתי עוד זמן רב אחר-כך. לבסוף העמידה אותי באחת מפינות החדר החשוך, המואפל בווילונות. הרגשתי אשמה, עצובה ומבוישת, אבל נראה לי שמאז לא חזרתי עוד לאכול אדמה.
זיכרון נוסף מאותה תקופה מציף אותי כעת. זה היה, מן הסתם, בחופשת חג המולד, ואנו, כעשרים ילדי המעון, הוזמַנו למסיבה חגיגית. האחות אנה הובילה אותנו לחדר שטרם ראיתי, אך ברגע שנכנסתי אליו אפפה אותי נינוחות של מקום מוכר. הקשתות הגבוהות, והחלונות על אדניהם הרחבים וסורגי הברזל, הזכירו לי את החדרים בבית שלנו. כנראה שהערב החל כבר לרדת, כי בעיני רוחי אני עוד רואה את להט אורה הבוהק של השמש מפנה את מקומו לנועם קרני בין-ערביים רכות.
במרכז החדר ניצב שולחן ארוך, ערוך סביב-סביב, בשביל כל אחד ואחד מאיתנו. סידור השולחן הדהים אותי ביופיו. ברק כלי הכסף היה מוכר לי כמובן מבית הורי, אבל מעודי לא ראיתי חגיגת צורה וצבע מעודנת כמו זו שקישטה את השולחן הזה. התמוגגתי למראה הפרחים האדומים, המפיות האדומות, קערות הזכוכית האדומות - ערוכים כולם בסדר מופתי.

התיישבנו, ולחרדתי גיליתי שבכל אחת מצלוחיות הזכוכית היפות רוטט לו הר אדום, קטן ומבריק. מה זה יכול להיות? מן הסתם, איזה דבר מאכל. אבל מה זה בדיוק? ואיך אוכלים את זה? הוקסמתי מיופיו הזוהר כשרעד על צלחתי, שקוף וצח, אבל ההר הקטן גם עורר בי חשד עמוק - כה חלקלק הוא נראה, עד שדימיתי לי שאם אתקוף אותו בכף שבידי, הוא עלול לזנק ולהתנפץ על הרצפה.
הפתרון הטוב ביותר, כך החלטתי, יהיה לחכות ולראות איך יתמודדו האחרים עם הבעיה. ואז שמעתי את קולה של האחות אנה:
"סִירִין, למה את לא אוכלת את הג'לי שלך?"
ומה יכולתי לומר?! שמימי לא ראיתי דבר כזה? שאין לי שום מושג מה זה או איך לאכול את זה? שאני כל-כך שונה משאר הילדים בשולחן?
המחשבה הזאת היתה בלתי נסבלת.
"אני לא אוהבת את זה", עניתי.
היא לא אילצה אותי לאכול, וחבל שלא עשתה זאת. כך נשאר טעם הג'לי בגדר תעלומה בשבילי עוד זמן רב, וכל אותן שנים נשללה ממני ההנאה מתענוגותיו.
לא זכור לי כמה זמן נשארתי באמריקן קולוני - אולי שישה חודשים; בכל אופן, נשארתי שם די זמן שתישכח ממני הערבית שבפי. לכל שאלה שנשאלתי השבתי באנגלית בלבד. אבל זכורה לי היטב החזרה הביתה, בכרכרה רתומה לשני סוסים, דוד מוּסָא, אחיה של אמא, יושב לידי, והסוסים שועטים קדימה, משקשקים בפרסותיהם ברחובותיה של ירושלים.

*
עם תום שהותי באמריקן קולוני נשלחתי למעון ילדים איטלקי - קרוב מאוד לביתנו – שנוסד בידי קהילה של נזירות איטלקיות מן המסדר הסילֶזיאני, שישבה בירושלים מזה ימים רבים. את הבניין הראשי במוסד רכשו מסבי אַלְעַלַמִי, שבנה אותו כשעבר להתגורר מחוץ לחומות, בשנים הראשונות של המאה. כשמכר להן את הבית, בנה לו בית אחר בסמוך לו. גם אמי נשלחה אל מעון הילדים האיטלקי. האיטלקית בפיה היתה רהוטה - כמו האנגלית, הצרפתית, וכמובן הערבית. אין לי זיכרונות רבים מן המקום, ולמיטב ידיעתי, שהיתי שם זמן קצר בלבד.
הייתי כבת שמונה כשנשלחתי לבית-הספר לבנות אַלְאִסְלָאמִיָּה, שנפתח באותם הימים מטעם המועצה האסלאמית העליונה. כיוון שבית-הספר שׂם לו למטרה להקנות לתלמידותיו השכלה כללית ומדעים יותר מאשר שפות, מוזיקה ומלאכת-יד – תחומים שבימיה של אמא נחשבו ראויים לבנות – עד מהרה יצא לו שם של מוסד מצטיין.
המורות כאן היו בנות דתות ועדות שונות: נוצריות, דרוזיות, מוסלמיות. רבות מהן הגיעו מלבנון, ובייחוד זכורות לי וָדַאד ואִחְסַאן אַלְמַחְמָסַאנִי וזַהִיָּה מַקְסָד. מקום מיוחד שמור בזיכרוני למֶלְיָה אַלסַכָּאכִּינִי, ידידת המשפחה מירושלים.
בית-הספר שכן בין החומות, לא הרחק מביתנו. אחרי שצעדתי עשרים דקות במורד הדרך מביתנו במֻסְרַארָה, בצל חומותיה העתיקות של ירושלים, הייתי מגיעה אל בַּאבּ אלְעָמוּד, שער הכניסה אל העיר העתיקה. כשצעדו תחת הקשת הקדומה, הגבוהה, נדמו העוברים ושבים כיוצאים ובאים בין שני עולמות.
המבוגרים המלומדים יכלו אולי לדמות בנפשם שבעוברם בשערים השׂגיאים הם נכנסים אל תחומה של ההיסטוריה, אבל בשבילי היה זה שער אל עולם של מסתורין וכל מיני סיפורים מוזרים. כשנכנסתי בשער נפרש לפני חלל רחב, שמדרגות מוליכות ממנו למטה, אל לב העיר העתיקה. כאן, חלוקי האבנים המרצפים את הרחובות כבר נשחקו ונתמרקו תחת רגלי הדורות, הצועדים עליהן זה מאות בשנים.

העיר העתיקה היתה תמיד שוקקת וצפופה. שיח'ים, כמרים, רבנים עוטי שחורים, איש איש בכיסוי-הראש המיוחד לו – כולם אצים רצים, טרודים בעסקיהם. כפריות מכפרי הסביבה, שהגיעו לשוק למכור את מרכולתן, נשאו על ראשיהן ירקות ופירות בסלים קלועים, ידן האחת על מותנן, השנייה על הסל - מפגן מופלא של יכולת איזון. שמלותיהן השחורות הארוכות רקומות מלאכת מחשבת בשלל דוגמאות אופייניות באדום, ורוד, ירוק, והצעיף הלבן הרקום גולש לו מראשן ומתנופף בחן בעודן צועדות, זוקפות את ראשן הנושא במשא. תלמידים במדי בית-ספר כחולים, גברים עטויי כאפיות, נשים מוסלמיות בגלימות שחורות ואחרות בלבוש מערבי, פקידים וסוחרים – גלים-גלים התנחשלו כולם, נטמעים בקהל הרבגוני. מוכרי משקאות קרים, שוּש, ועסיס צימוקים הכריזו על סחורתם וקרקשו בקסטנייטות הנחושת, למשוך את תשומת-לבם של הקונים, ז'יג-א-ז'יג, ז'יג-א-ז'יג, ז'יג-א-ז'יג.
אמצעי התחבורה היחיד בסמטאות האבן הקטנות של העיר העתיקה היו החמורים, ואני אהבתי להתבונן בהם. לפעמים הייתי עוצרת ומקשיבה כמהופנטת לקול נעירת חמור בהתמזגה להפליא עם צלצולי המתכת של רוכלי המשקאות.
כמה דקות הליכה מן השער הובילו אותי אל בית-הספר, ששכן ברחוב צר וחשוך שבקצהו נשקף מסגד אַלְאַקְצָא, טובל באור השמש. המבנים מסביב לאַלְאַקְצָא, ובית-הספר בכללם, היו ישנים מאוד, רובם מתקופת הממלוכים.

ביומי הראשון בבית-הספר עצרתי מול דלת עץ ענקית, משובצת מסמרי פליז גדולים. הדלת היתה מוגפת דרך קבע, וכדי להיכנס היה עלי להקיש בטבעת הנחושת הגדולה שהשתלשלה ממנה. פתח צר נגלה אז בתוך הכנף הגדולה של הדלת, כה צר שרק אדם אחד יכול לעבור בו. תחושת ענווה אחזה בי על כורחי כשעברתי בעד הפשפש הזעיר הקבוע בדלת המפוארת עצומת-הממדים. נכנסתי היישר אל החצר הפנימית, לב לבו של בית-הספר, שהיתה מלאה מפה לפה בנות בכל הגילים.
שאון הבנות המפטפטות ומצחקקות נקטע עם צלצול הפעמון. התלמידות הסתדרו בשורה, ממתינות לביקורת הסדר-והניקיון שערכה המורה התורנית. עמדנו זקופות, ידינו מתוחות לפנים, מחכות לאישורה של המורה, ואז טיפסנו במעלה מדרגות האבן התלולות, נעזרות במעקה הברזל, בדרכנו לכיתות.

התמזל מזלי, ובשנתיים שפקדתי את בית-הספר צפתה הכיתה שלי אל החלל הפתוח שסביב מסגד אַלְאַקְצָא. לא ידעתי אז שמולי מתנוסס אחד מהיכלי הקודש היפים בעולם, אבל עיני הלכו שבי אחר תפארתו, ומה שהתרחש בכיתה זכה רק למעט מתשומת-לבי.
את שנתי השנייה בבית-הספר עשיתי כתלמידת פנימייה. הבית ששוכנו בו התלמידות נמצא מחוץ לעיר העתיקה, בשכונה של אמריקן קולוני. הוא היה מהבניינים היפים באזור, והשתייך אף הוא לאחד מבני משפחת אלחוסייני, סָעִיד אֶפֶנְדִּי, שנהג להשכיר אותו בפרקי הזמן שנעדר מהעיר. בדרכי אל בית-הספר וממנו חלפתי על פני בתיהם של דודים ודודות וקרובי משפחה, שהיו פזורים כאן בכל מקום. בשיירה הארוכה עם חברותי לפנימייה הייתי נעה אפוא הלוך ושוב בין שני עולמות.
בשכונה הזאת שכן גם בית-הספר סנט ג'ורג', או כפי שכונה בפינו – בית-הספר של הבישוף, אותו מוסד יוקרתי שנערים מכל רחבי הארץ נשלחו ללמוד בין כתליו. מגרש הכדורגל כאן היה מקור הנאה וגאווה לנערים. כשבגרתי קצת, הייתי מלכסנת לעברם מבטים חטופים, בתקווה למשוך את תשומת-לבם. על הקיר, ברשימת הכבוד, נחקקו שמותיהם של כמה מדודי ודודני, שהיו כדורגלנים מצטיינים. על אותו קיר עצמו חרות גם שמו של אבי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by