בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ציון אהובתי 

ציון אהובתי

 
 
סטברו דניאל

כדי להפוך שקר לנבואה, מחליט כהן-בוזוקי, צעיר ישראלי שבור לב, לצאת לגלות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לוקח הרף עין לזהות עולם. לזהות את העולם עם הסיפור שהוא חייך, כשאומרים את זה באמונה. עדיין חשוך בחוץ, ואני בחלק הטוב של הסיפור. אני בגלות. גלות אמיתית, פוליטית, מטאפיסית, אני חייל של הנרטיב. וכן, הרחקתי את עצמי ממנה. החימום נדלק בשעה שש. החדר שלי, המפקדה, קטן מאוד, ובשש ורבע כבר חמים. אני יוצא מהמיטה, מחפש תחנה ברדיו, קלאסיק אף-אם, מכין לי קפה שחור ופרוסת לחם ופורס את המפות. אני קורא מדי-גז בצפון-מערב לונדון, ואני צריך לתכנן את המסלול שלי לפני שאני יוצא. אני מקווה למזג אוויר טוב ולשכונה שתהיה טובה אלי.

כשאני מגיע לאזור שלי, אני מחפש שלוש תחנות מילוט. בית קפה להפסקת צהריים, הכרחי שיהיה זול. הכרחי שיגיש ארוחת בוקר אנגלית: ביצים, בייקון, נקניקיות, עגבנייה מטוגנת וטוסט. אני לא אוכל שעועית כי זה מכביד על ההליכה. מחויב המציאות שיֵשבו בקפה הזה פועלים. קל לזהות אותם כי הם לובשים גופיות, בצהוב זרחני, מעל הבגדים. הם אוכלים הרבה וברעש, וסופסוף נוח לי בין אנשים. הם מלוכלכים, ואני חושב שקשה להם כמו שלפעמים קשה לי. תחנה שנייה, ספסל בפינה שקטה כדי לעשן אצלו ממקטרת השלום. הכרחי שיהיה מבודד מספיק כדי לא לחשוש מהפתעות. חיוני שישקיף על נוף סביר, אבל זה קל, כי לרוב אני מתהלך בשכונות של עשירים וסתיו עכשיו, השלכת אדומה והגגות רעפים. תחנה שלישית, בר לשתות בו את כוסית סיום העבודה. אין לי תנאים מוקדמים בעניין הזה.

האנשים שנשארו בציון, ארצי-מולדתי, מאוכזבים לפעמים. אולי זה לא חשוב מספיק בעיניהם העיסוק הזה, קריאת הגז מיטרס. אבל אני, אני גאה לחיות ככה, אם מישהו באמת רוצה לדעת. וזה לא שתגובתם עוברת על פני בלי קושי. אפילו היא, שהרחקתי את עצמי ממנה, שאלה: "בשביל זה נסעת?" אבל כן, היא עוד לא אישה, היא רק ילדה שאני אוהב ואני נאמן לסיפור הגדול ולפרק הגלות. היא רחוקה ממני עכשיו, ורק המחשבות שלי פוגשות אותה, מתבשמות, ויוצאות לשתות ליד הבית שלה. שם מחכים כל החברים שלי, מדברים על חומר החיים. הם מתכוונים לחומר החיים שיושב שתוי במושב האחורי, הזמן והדיאלקטיקה יושבים מלפנים.

2.
אם עמדתְּ אמש מחוץ לחדרי, אולי שמעת את קולות המשתה הבודד. ההידברות שלי עם שאריות האנשים שדבקו בי. זה קורה אחרי ימים של מפגש עם אנשים, אוכל ושתייה. בצהריים התקשר אלי אחד, חבר מתל אביב. הוא קרא את השירים שלי ונמצא עכשיו בלונדון, מופיע עם להקת מחול בבַּרבִּיקַן. ברור שאסע לשם, נועל את נעלי העקב כדי לתופף על הרצפה היקרה שלהם, זה הקצב האפריקני שלי, זו המחאה האנרכיסטית שלי. אני, איש עני מתופף על רצפת הגלריה הלאומית, על מסועים בשדות תעופה, על המדרכה בדרך הביתה אחרי שתייה יפה. אילו רק ניתן היה, הייתי הופך הכול והולך גם על התקרה שלהם המעוגלת מבפנים, על כנפי המטוסים ועל פנסי הרחוב, מתופף את הגלות שלי, את החתרנות.

הגעתי שעה וחצי לפני הזמן. השאירו לי כרטיס בקופה. הרגשתי טוב. תופפתי את עצמי ביהירות. כובע צמר משוך על העיניים. סידרתי בבית את הזקן. הרגשתי טוב. הבר של התיאטרון נוצץ אלי והמוזגת תופסת לי את העין. יודעת שאני מרגיש טוב, מוזגת לי ג'יימסון עם סודה וקרח. במשקה השני אני חושב שהיא צדה אותי, ג'ינג'ית יפה, אני מדמיין אותה מתבדרת ברוח על צוק מעל הים האירי. אבל אַת לא ההשראה שלי, זו נשארה בציון והיא עוד לא אוהבת אותי. מפה לשם אני מבחין שיש לי זקפה, אבל זה לא מפריע לי לתופף שוב אל הבר, עוד כּוֹסית, אני כבר קצת שתוי ומרגיש עוד יותר טוב. המופע מעניין אותי, מלא הומור, גם הומור עצמי, ולרגע קט נרטבו הדמעות הנשכחות שלי. החבר שלי מהטברנה היה טוב, כך אני חושב, מחכה לו בחוץ בזמן שהוא מסיר את האיפור.
יוצאים מבניין התיאטרון. אנחנו מדברים ברחוב ואני בריגוש גבוה. רכבת תחתית לקֵיימְדֵן טַאוּן. מצאנו בר בפינת רחוב. וויסקי סודה וקרח. אני דואג לסיבוב הראשון ושמח שהוא אוהב את זה ולא מרצה לי על מהילת הוויסקי. הוא אדם טוב, והאמנות חשובה לו. סיבוב שני. הוא מספר לי רצף אירועים בפריז, חודשיים-שלושה, אבל מאז הזמן עבר בבהילות ושוב הוא בנקודת האפס. עברנו למסעדה איטלקית, ארוחה על חשבון ההפקה. בשבילי פיצה שלמה ויין הבית; בשבילו ג'אז, כתיבה וכסף, הוא רוצה להתרגש שוב מהחיים. אנחנו יוצאים, מנסים למצוא עוד מקום לכוסית לילית, לדפוק את המסמר האחרון. כל הברים נסגרים כבר, לונדון חשוכה. אנחנו נפרדים בחיפזון בתחנת הרכבת, אבל זה בסדר, יש בינינו הבנה. אני טס חזרה למפקדה, קצת קר לי כי החימום כבה בחצות. אני מכניס את מיילס דיוויס לחריץ. אני מדבר:

אם העולם הוא באמת תהום, הנה תחושת הנפילה בתחתית הבטן. לפעמים, בחיי, נפילה היא העדות היחידה לתנועה. אם העולם הוא באמת תהום, לפחות יש לבנאדם הפסקות נפילה לחרטה, לשתייה יפה. אני אכתוב לה מכתב, לאישה שאני אוהב, רק ילדה בעצם, עד שתשיב לי אהבה. הנה, הפסקת נפילה לשתייה ולחרטה, אני מדבר אל מלצר היין במשתה הבודד. אם העולם הוא באמת תהום, אפול אותו בהבל פה כבד ודם יווני רותח בעורקים. עוד מעט אסע לברצלונה. למענך אסע. מחכים לי שם אנרכיסטים והאלכימיה של הנרטיב. היהפוך שקֶר לנבואה. האומנם מילים מגשימות את עצמן. המלצרים שלי שרים בלדה ליורו ליינס, המפקדה הפכה למאהל של הִיפִּים, מברכים עם אוּזוֹ שהביא כהן-בוזוקי, אחר כך כולם נוסעים לבלקן – נסיעה טובה וברכת אלוהים.
אולי עמדתְּ שם מחוץ לחדרי, עיניים-חומות, הרי את רחוקה עד כדי כך. שמעת את קולות המשתה הבודד ושמעת גם שהצחוק שלך חסר לי, את מוכרחה לאהוב אותי, אני פרי, והריקבון שלי יפה לעין.

3.
המפה של הרכבת התחתית מקופלת לארבע, נייר מצופה ביריעה שקופה מחומר פלסטי. אני קורע אותה לשניים, מגלגל לקונוס את החלק המערבי, מהית'רו לליברפול סטריט, וממלא את בקבוק הכיס שלי בבורבון קנדי שפטושקי הביא לי לפני שבועיים. פטושקי קיבל את שמו לאחר שהציג בפני את מוסקבה פטושקי, תמיד הוא מביא לי ספרים טובים לקרוא. אני זוכר יום אחד במדשאת האוניברסיטה (שתישרף האקדמיה), אני עדיין קשור בחבל, חבל של מחויבות, מחויב למחשבה ולמעשה. שומע מוסיקה באוזניות, ולאט מפשיר. מרגיש יפה ומתפלל שישמיעו מוסיקה, שישמיעו פאנקי עדין בשביל כל הזרגים האלה והזונות הלבושים נכון. לא יודע, פשוט רוצה לחלוק את זה, חולם רמקולים אקולוגיים ענקיים. חולם עולם אחר, מלודי, לא מתחנף. אני יושב שם, לא מתחלף עם האנשים, נשאר עד שהשמש מתיישבת עלי ומשאירה סימנים. ואז פטושקי, כמו גנרל היוצא מחדרה של זונה, יורד במדרגות הספרייה הגדולה. הוא לומד סנסקריט, ונותן תמיד זווית הודית לא רעה כשמדברים על חומר החיים. שתינו בירות קרות, ונשארנו שם עד שהן התיישבו עלינו והשאירו סימנים.
כשטסתי לכאן, קראתי את הפרוזה של הטרנס-סיבירית ושירים אחרים שקיבלתי ממנו. הורדתי לרגע את הספר, התחלף חלון של מטוס, הנה נשאֶרֶת מאחור, קלאסיקה ארץ ישראלית, שורת ברושים ומחשוף עדין במערב השרון. קניתי וויסקי וסיגריות, נפרדתי כמעט מכולם, הרחקתי את עצמי ממנה, נושא את הפרוזה של הטרנס-סיבירית. ואחר כך אוּה, הפוזה הטרנס-יבשתית, אוה, הפרוזה של בריטיש איירווייס. הכופר, מומחה לאיכות חיים ולמשככי כאבים, תמך בכרטיס הטיסה שלי. "סע כמו גדול", אמר לי. אוה, איך שהדברים נראים ממחלקת עסקים. מתחתי אירופה. סלמון מעושן מעל אוסטריה, עוף מעודן עם ברוקולי וסלט עדשים מעל גרמניה. יין לבן כל הדרך, אוה, הפוזה הטרנס-יבשתית. הטרנס-הזייתית. אסור לעשן כאן, כך בפרוזה של בריטיש איירווייס, מותר להמריא.
אני לוקח את בקבוק הכיס ויוצא אל הרחוב. אני אכתוב לה מכתב, לאישה שאני רוצה. גם אם היא לא תקרא מכתב ממני. אגרד מתוכה את השקר שהנחתי בידיה. אציית לאמת הפשוטה. אני שעובד עבודה עירומה. רגליים להשכרה. רגליים רזות של חברת כוח אדם. נשים עשירות מסתכלות עלי מלמעלה. אני לוקח לגימה קצרה מהבקבוק לצד הכביש הראשי, הֵנדוֹן ווּיי, חלקו חסום בגלל עבודות. יש בבקבוק הד רחוק של הג'יימסון שהיה בו קודם.

אישה מבוגרת, יפה, פותחת לי את הדלת ומסתכלת עלי מלמעלה. בפתח דלתה עמדתי אני, שני אריות שיש לצדי הדלת, האוויר פריך ושקט. אבל גברת! בוקר טוב, אני בוזוקי, הייתי שֵׁם דבר בתל אביב, עכשיו אני בלונדון. גולֶה עם לב שבור. הנה, מרחוק, את שומעת? מריחה את זה? צלילי בוזוקי וריח לימון. הפעמון בכניסה לבית מוכסף ומתוחזק היטב. שמעתי אותו מהדהד, לא מעל הדלת, אלא עמוק במעבה המבצר שלך, אז מי את שתסתכלי עלי מלמעלה. אבל אני כבר מכין לך אצבע משולשת, את בכלל לא ההשראה שלי. מצאתי פתרון, זה הנרטיב, הנרטיב שהוא תקווה, הנרטיב שהוא סיבה, יש תכלית לסיפור, הסיפור שהוא חיי, כשאומרים את זה באמונה.
אני קונה בול. כן, אני אשלח לה מכתב. עולה על הגשר מעל לכביש סובב-צפון. הנה הסמל של הרכבת התחתית. עומד אצלו, מצטלם כמו כוכב רוק.

4.
בקומה השנייה, במספר 120, גרים עלִי, מארק ואני. עלי הוא פועל טורקי. בסופי שבוע באות אליו שתי בחורות מזרח אירופאיות ואני שומע קולות שאני מכיר מן העבר. תוכניות טלוויזיה, צחוק של נשים. עלי מטגן להן בשר אדום קצוץ עם בצל ומכין סלט כרוב, ואם לא אכלתי באותו יום אני מזיל ריר כמו כלב, מוכרח לצאת מהבית על אף על פי שקר לי.
מארק הגיע לפני חמש שנים מברמינגהם. אנחנו יושבים בטַבֵרְן בקְרִיקלְווּד בשעה שהוא מקבל טלפון מכריסטינה. היא חזרה למולדובה, ומבקשת שבוא יבוא אליה להתחתן. היא צריכה ויזה כדי לחזור ללונדון. אביה רוצה לארגן חתונה ענקית, מארק ייסע לחודשיים ואביה יזמין אותו לצֵיד חזירים בהרים עם הקלצ'ניקוב שלו. מארק מספר לי על השיחות שהוא מנהל עם עצמו ברחוב, נותן לי חיקוי של עצמו. מהבוקר, מקלל את החיים, "ווט איז דיס פאקינג בולשיט?", אני חוטף התקף צחוק ואנחנו עוברים לקְרַאוּן, שתי תחנות משם, לסגור עם בירה אחרונה.
את רואה אותי עכשיו? עיניים-חומות, אישה שאני אוהב, אולי רק ילדה בעצם, אני אשלח לך מכתב מלונדון, וגם מברצלונה עוד אשלח לך מכתב, מילים אמיתיות. בתל אביב לא יכולתי לאהוב אותך בלי לשתות, לא יכולתי כשלבשת מיתוס כאילו בלי משים. היית צריכה רק לשכב איתי, זה הכול, לשכב איתי לאט, לחייך את בתולייך בנועם.

מארק היה במרידיאן בדמשק, יש שם זונות יפהפיות מלבנון וממרוקו, והוא משוכנע שזו כוורת של אנשי ריגול. ערב אחד הוא הסתבך עם בכיר במפלגה הסורית הלאומית וכמעט ירו בו במונית חזרה למלון. אני מחמיא לו על הסיפור ונזכר בארצי-מולדתי, נאנקת מכאבי המזרח התיכון. חוזר בעיני רוחי לטברנה. הדוקטור נכנס, לבוש סרבל, קיץ-חורף, הוא תמיד מזיע. הדוקטור, לקוח ותיק, אלוף הרציונל, הוא למעשה סטודנט לרפואה ושתיין נלהב. הוא מבין דבר או שניים ומרשה לעצמו להתייחס לכולנו בביטול. מקריא סביב השולחן את תומס הובס, כמו במכללה מזוינת, "במצב הטבע... ישנו פחד מתמשך, סכנת מוות אלים, חיי אדם הנם בודדים, מרושעים, דלים, בהמיים וקצרים". הדוקטור קופץ, מותיר על השולחן כתמי זיעה של כפות ידיים. "חצוצרות רועמות! זה לא נשמע לכם מוכר? תל אביב מתפוצצת ואנחנו לא מוגנים. המדינה מפגעת, עוללוֹת הלאומיות. אם אנחנו במצב הטבע, הרי שהמדינה מיותרת. למה לנו קבינט, ומס הכנסה, ופלוגה מסייעת?"

יש משהו בדברי הדוקטור. הפקרנו את האלימות בידי המדינה כדי למנוע את המוות המוקדם האלים. ומה יצא לנו? כוחותינו תוקפים מכאן ופיגועי התאבדות משם, גורל סוריאליסטי, זה לא עובד. ומה עם החזון הלאומי, הגשמה לאומית, לאומיות, זו תקווה מסוג נחות, התכוונות לגאולה אסתטית. ולמה זה נשמע לי נמוך, נחות כמו החלום להיות עשיר. האסתטיקה, המוּסר של החומר, בה החומר שולט. זו האמא הזונה של הלאומנות האירופית, אלו החזיונות של קריית ארבע.
אני נעמד על רגלי, בחיי דוקטור, אתה צודק. אני לא רוצה חלק בזה. אני רוצה גאולת אמת, התכוונות לטוב. הגאולה תבוא, מפתיעה היא, עלילת חיים. הקפל בנרטיב. כולם הנהנו וחזרו הביתה לישון, אבל אני יצאתי מהטברנה סחרחר. הרגשתי שאני מוכרח לעזוב, הכול נראָה פשוט, הכול נדמָה אקראי. לא עוד כהן, בוזוקי אנוכי! אלמד את הגעגוע המופשט לקפריסין שטופת שמש, לסלוניקי יפת נמל או לכרתים של הומרוס, אי האלוהים, ויֵצא הנרטיב הלאומי המדמם מחיי.
וציון נשארה מאחור, נאנקת מכאבי המזרח התיכון. לילה אחד שתמיד אזכור, אני שותה עם ורה על הבר. כבר ידענו שהיה אסון בטיילת והיא יפה מכולנו, פצועה. הלם כחלחל נופל עלינו לאורך הלילה. נכנס בחור אנגלי שאנחנו מכירים, מוכתם בדם פצעיה. שרוי בהלם קרב. הדברים שהוא אומר ממוטטים. לפנות בוקר הוא סוגר שיחה עם בית חולים, מסתובב לרגע וצועק בעברית. "זהו, היא מתה" ורווח לו, כי הוא ראה אותה בפצעיה. זה לא ייסלח, אני יודע, מעשה נפסד של מחשבה חשוכה, המוות האלים, המוקדם, בהמיות חיינו הלאומיים. איך ייתכן שהרגו אותך, יפה מכולנו, עם חומרים וניצוץ? איך ייתכן שזה בכלל פיסי? יפה מכולנו, בחיי. איזו נפסדות של החשיבה החשוכה.
ומתי יהיה זמן טוב לאסוף את השברים?
זה הזמן הטהור, מספר סיפור שסופו נגלה לאט
ובלי עצב?

5.
צריך לצלצל לבוס. חייב לצלצל לבוס. אני אשבור את לבו, אני רוצה החוצה. חושש להישאר בלי כסף? לא, בנאדם, לא. פוחד להישאר בלי השראה. אישה שאני אוהב, ילדה שעדיין לא אוהבת אותי, בבקשה, תחשבי שאני מפסידן. היזכרי בי בנחרת בוז בבוקר כשאת קמה, היזכרי בי במילים הראשונות בכל יום, לשון כְּבִידָה. מצאתי בית קפה מוצלח בהמפסטד וילג'. קפה איטלקי, העובדים מגלגלים משפטים במבטא כבד, אני חושב שהם קצת מגזימים עם זה. סופסוף קפה טוב בארץ התה בחלב, ארץ הֵר מג'סטי, ארץ הגז מיטרס והגז מֶן השפוף. אני מוכרח לצאת מזה. מוכרח. שתיתי אתמול יותר מדי. לא התגלחתי ימים. העשירים לא ייתנו לי להיכנס, לקרוא את הפאקינג גז מיטר. אחרי שאני מוריד אותו מעלי, זה יהיה ימינה לדיסטריקט או שמאלה לחדר שלי שניקיתי יפה, התפטרות קלאסית של שני בבוקר. אני, אני פוחד להישאר בלי כסף? לא, אני פוחד להישאר בלי השראה. הטלפון מצלצל, "היי, איטס גראהם."
"גוד מורנינג בוס, בוזוקי איז גואינג טו ברייק יור הארט."
"מה קורה בנאדם?"
"איי וונט אאוט. הספיק לי."
"עכשיו בוזוקי? מנדיי מורנינג?"
"סורי, בוס."
"אוקיי, אבל גְמור את השבוע."
"ביי, בוס."

אני מרים ראש בפליאה, פריטה נוגה על בוזוקי, למה זה עדיין מפתיע אותי. עוד שבוע אחד. רק עד יום שישי. אולי אתגעגע למנהגים שלי, למבטא האירי שאני מאמץ, לארוחות הבוקר הארוכות. רק עוד שבוע. אף כי היום הזה עצמו קשה עלי. הגוף מפמפם תנועות שאיבה פנימה, זו הבחילה של העשור. ברוך הבא למעגל הבחילה, ניטשה הולך נגד הרוח. בניין דירות ענקי, 109 דירות מחכות לגז מן. מסדרונות ארוכים כמו בבלינסון. אני חולה. אני מחופף. גוד מורנינג סר, אני לגז מיטר. מוֹעד בכניסה. מתכופף מתחת לכיור. 3-6-4-8. תודה רבה, הֵאב אה גוד ווּאַן. אתה לא רואה, סר, שאני מחופף? שאני אבוד? רוצה הביתה, קו 268, קו 102, רכבת תחתית, רכבת עילית, מונית שירות קו 5, קו 24, הביתה, אל תְּאבד שליטה על הסוֹגָרים. ברוך הבא למעגל הבחילה. ריח לימון, זיכרון רחוק. ריצה עד מספר 120. יושב במקלחון, משוגע. מוריד את החולצות. קודח. אני משאיר עלי את תג הזיהוי, תלוי על דסקית, כמו בצבא הגנה לישראל. בתצלום אני מסופר ומגולח, אבל במקלחון שקיות העיניים כבדות מאוד. יש לומר את זה באמונה, הסיפור שהוא חיי, כמו אלוהים מוסרי, מתקדם דיאלקטית, מבקש להניח את דעתי. יש תנועה ויש תכלית ואפשר לצלול בעיניים פקוחות לטבעת הקטנה, לעין המערבולת, לאמצע מעגל הבחילה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by