בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ניחוח היסמין 

ניחוח היסמין

 
 
לוי רוני

ברומן מטפל הסופר רוני לוי בצורה מעמיקה וחודרת ביחסי גבר ואישה תוך ליבון הבעיות של העצמיות והיחיד בחברה ובסביבה המשתנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רואי השחורות צדקו, הזמנים היו קשים. המרוקאים המוסלמים, ימח שמם, הגיעו לעיר, חילקו אותה לשניים, חלק אחד אזרחי והאחר צבאי, והתכוונו למנוע בכל מחיר את בריחת היהודים לעבר ספרד. רעמי המאבק המהפכני התפשטו בעיר השסועה, אנשים מבוהלים נמלטו מפני הכובשים החדשים, ולקראת אותו ערב היו השמים שחורים והשמש כבר הייתה לכתם אדום נטול חיים באופק המערב. קול פסיעות המליציות המוסלמיות נשמע כל הלילה. הם חצו את העיר ברגל, התפרשו לרוחבה והטילו עוצר על כל השכונות. כמעט בכל מקום היו, בעיקר באזור טיילת החוף, באזור הנמל, שם פשטו הגייסות ומנעו בנשק מעבר אניות לכיוון ספרד השכנה.

כולם ידעו שהיה אפשר לעזוב את העיר מיד, לברוח לספרד או לארץ- ישראל, לברוח עם כל הרכוש בלי כל חשש עוד קודם שנכנסו גייסות החיילים המרוקאים. אבל איש מיהודי טנג'יר לא הקשיב; הם היו עיוורים וחירשים גם יחד. במרוקאים ראו אומה תרבותית ובטנג'יר קבורים כל אבות הקהילה, ואיך יעזבו את האדמה שעליה נולדו ואליה נקשרו? הם האמינו שהכול יסתדר. ובכל זאת, כמה משפחות, כמו משפחת לוי, הרגישו את הרע קרב ובא וידעו שעומד לקרות אסון. הן חלמו לברוח לישראל ולהתחיל בה הכול מחדש.

כן, רואי השחורות צדקו. מבעד לאוויר המאובק נראו עננים שחורים כפיח, והם מתאבקים מעל להבות אש אדומות וארוכות. בניין התאטרון הלאומי בעיר בער בלהבות עצומות, והן נישאו למעלה נראות לעין כול.

מנהיגי הקהילה היהודית נמלטו מפני חיילי המלך מן הדרום, נמלטו מפני החשש שייתפסו באשמת סיוע לראשי העיר הנוצריים. באותו הלילה פרץ יהודי אל הרחוב, פניו שוספו ורוסקו בסכין קצבים ורק עין אחת נותרה בראשו, קרועה למחצה. הוא רץ עד פתח ביתו, חיפש מקום להציל את נפשו. בריצתו ביקש רחמים ולא היה יכול להשמיע אף לא זעקת עזרה אחת. רק פרץ אל פתח ביתו, גנח, חרחר וצנח, ונשאר שם מוטל דומם בתוך שלולית של דם.

ובשכונות היהודיות כבר לא היה אלוהים בנמצא, ובמקום שאלוהים נעדר תמיד נשקפת סכנה גדולה, ואם הסתתר באיזשהו מקום הרי הפסיק לדאוג לקהילת נאמניו ולהשגיח עליהם. ברחובות העיר נראו רק חיילי המלך, לא אשה ואיש, אף לא ילד אחד, רק חיילים קשוחים שבאו לנקום עם כלי נשקם והמתינו מתנשפים להוראה מתי לנצור את הנשק. ליד תחנת הרכבת נראו כמה אזרחים מבוהלים, שהתרוצצו נעלמו ואבדו אט אט, כאילו הגיעו למבוי סתום. חלונות רבים היו שבורים בבניין בית הספר היהודי "אליאנס". יהודים רבים שעמדו להפליג לכיוון ספרד מצאו שם מקלט, ומר יעקב יאני המנהל העביר את הילדים לאולם ההתעמלות, שעדיין היו בו חלונות ולכן החליט שזה יהיה מקום בטוח. לקראת שעות הבוקר המוקדמות הייתה טנג'יר כולה שייכת לממלכה הצ'ריפאנית המרוקאית, והדגל האדום ובו הכוכב הירוק התנוסס בכל מקום ובישר ברבים כי טנג'יר עברה לחסות משטר המלך מוחמד החמישי.

תהליך החלפת השלטון והפסקת מעמדה של העיר כעיר בין-לאומית הסתיימו מהר מאוד, והכול עמד לקרות בכניעה שקטה, גם אם טעונה.


פרק א

יהודי טנג'יר לא יצאו מביתם באותו שבוע. הם שאלו את עצמם מה יהיה, הרי מעולם לא הייתה שנאה של ממש בינם ובין המשחררים החדשים. הם לא מצאו תשובה טובה יותר לספקותיהם, הם רק גנחו חרש, מלמלו מילים לא מובנות, גיששו באפלה כמבקשים ללחוץ יד טובה, למצוא רוח חיים בין הסכנות הקרבות.

משפחת לוי נחלצה מן התנומה ששקעה בה על כורחה. עם שחר יצאו מהבית חולמים על הדרך לירושלים, ובלבם לא מעט בהלה ופחד. לאורך הרחוב נעו צלליות מטושטשות; הם הלכו מהר ומדי פעם הביטו באור היום המפציע מבעד אלפי עננים גדולים ואפורים, כאילו שואלים את השמים מה יעלה בגורלם. הם לא חשו כל צער לנטוש את העיר כדי להציל את עצמם, אלא שהגוף היה ריק מכול והיה נדמה שהנשימה התרחקה והלכה מהם. אולי חשו כולם שמשהו רע עומד לקרות. עיניהם נצצו בציפייה ליום שבו יראו את ירושלים.

אב המשפחה, שלמה הלוי בן לברט, הזיל את דמעותיו האחרונות על כאב החיים, וחש שאלוהים ישמור את משפחתו בשלום ויציל אותה. כשטיפס עם משפחתו במדרגות הרבות ונבלע אל תוך בטן אניית המעפילים "אגוז", נעלמה ממנו תחושת הביטחון וכל ישותו אמרה פתאום אימה. אין עוד לאן ללכת, חשב, וודאות המוות הקרוב הרגיעה אותו.

עשרות יהודים היו באנייה, וכולם עמדו להפליג לעבר המצרים הסוערים. כולם צעדו שלווים, ללא שינה, ללא אוכל, וראשם כבר ריק משאלות וריק גם מתשובות. הם ישבו על קרשים שהונחו על רצפת האנייה, איש איש על הקרש שלו. החלל נמלא גניחות – היו מי שבכו וידיהם רעדו כשהרהרו באותה ארץ רחוקה וטובה וחשו את השפע הרוחני שבה והרגישו התעלות נפשית שהרטיטה את גופם.

לשלמה הלוי היו עיניים גדולות, פניו היו שחומות ולחייו מוארכות. איש גבוה, בחליפת פשתן בהירה. זיכרונות ילדות אפפוהו, לפעמים בכה, אך רוב הזמן עמד וצחק, ובצחוקו השופע אמר לבני משפחתו: "עוד יממה קצרה ונהיה בארץ אבותינו." הוא המשיך לעמוד נרגש, משתדל להסיר כל מבע של ספק לגבי העתיד. ואולם המציאות עמדה להיות אכזרית מכל דמיון; היא תתנפץ אל מול להט תקוותיו.

הם עמדו חבוקים ומחייכים, דיברו ביניהם ספרדית, בעוד רבקה האם מקפידה לדבר צרפתית. היא לימדה מתמטיקה בבית הספר "אליאנס". מנהל המוסד ייעד לה מקום כבוד כגדולת המומחים ברזי המקצוע, והיא אף זכתה להוקרה גם מחוץ לגבולות העיר, בשל חידושיה ובשל שיטות ההוראה שלה.

באותו לילה פרץ אחד המלחים וזעק: "הולך לקרות משהו איום, האנייה עומדת לטבוע." הבהלה הייתה רבה, כולם רצו אל החלונות, חיפשו מקום ודרך להציל את עצמם; ביקשו רחמים, אלא שאיש לא היה יכול להשמיע אפילו זעקת עזרה. אחוזי פלצות נרתעו כולם לאחור, ובהלם הזעזוע לא הספיק איש להעלות על דעתו כי הסוף המר הגיע. מאוחר יותר נודע כי צוות מלחי האנייה הטובעת נמלט בסירת הצלה והותיר את האנייה הטובעת לגורלה.

ובתוך האנייה עדיין טיפלו ההורים בילדים, עטפו אותם בשמיכות וניסו להרגיע אותם. רבים הצטופפו בפרוזדור הצר והביטו בחרדה לעבר הים הסוער, כשאורח התנהגותם הנבהל העיד עליהם כי מה שבאמת רצו לעשות היה ליפול על הארץ ולזעוק מאימה. אימתם הייתה מהולה ברגשי אשם עצמיים, לא פחד הנובע מהבנת האסון המתקרב, אלא פחד שנבע מהסירוב להבין ולהיכנע. קולות ההיסטריה בהמולה היו קולות של תחינה, תחינה לתפוס סירת הצלה, אך לא הייתה כזו בנמצא. הם צעקו, התבוננו זה בזה כאילו כבר ידעו שזהו האירוע האחרון שיזכו לו בחייהם.

והייתה שם אשה קשישה שנחפזה להתהלך דרך ההמון ההיסטרי כשהיא שרה שיר ישן: "יה ויאנה אל סניור דה לה רדנציון הדסיר אתודוס ומונוס הציון". היא התעטפה בצעיפה הבלוי, ואותות של מאבק חיים היו חרותים בקמטי פניה, מבטה השקט העיד על ההשלמה עם הגורל; לא עוד תחינה, כי אם משהו שמקורו ביד אלוהים.

בקצה הרציף עמד איש צעיר ולא מגולח, מרכיב משקפיים במסגרת זהב. הוא עמד על ארגז וצווח למול שאר הנוסעים הנבהלים: "המלחים נטשו אותנו ונמלטו בסירה, רימו אותנו, דאגו שנמות בלב ים." בקצה הצפוני של האנייה הטובעת מישהו העיף מבט בשעונו, אחר כך עצם את עיניו, הרכין ראשו, מלמל שתי שורות של תפילה, פתח את החלון וקפץ למים, היישר לחלל האפל. שאר האנשים הביטו בחרדה בשמים השותקים כמי שמתבונן באל הנסתר שכבר אינו בנמצא. מחוץ לאנייה הטובעת נמשכה סערת המוות. רבים קפצו למים הקפואים ונעלמו בין הגלים. על קרקעית האנייה שכבו מתים ילדים ואמהות. לקראת שלוש בבוקר, בתוך אפלת הים, פסקו הצריחות, נעצרו כל הנשימות. ארבעים ושלוש גופות, צללי אדם, ארבעים ושלוש נשמות, ואת חטאם לא ידעו.

משפחת לוי חלמה לעלות לארץ ישראל ולהתחיל בה חיים חדשים. באותה שנה סוערת הולאם בשם המלך כל הרכוש היהודי, הולאם בית החרושת לסריגי צמר של המשפחה, ובשם העם המרוקאי הוכרזו הבנקים כרכוש האומה החדשה וכמוהם קופות הביטחון והחיסכון של המשפחה אשר נפרצו ונשדדו. הענקים הזוהרים משובצי אבני החן והיהלומים שענדה רבקה אם המשפחה באולמות הנשף של העיר ואשר הקפידה לנעול מאחורי שבעה מנעולים, עברו לידי זרים ולא נתגלו מעולם. כבר אז הייתה המשפחה נחושה בדעתה להישאר בחיים וידעה כי עתיד וגאולה מצויים רק בארץ- ישראל. זמן רב התהלכו אובדי עצות, בעבורם טנג'יר חדלה להתקיים, לא היה עוד איש שיבטיח ביטחון לקהילה, לא היה בעיר עוד כלום. פקידים ציוניים אשר פעלו בתוך העיר עודדו את בני הקהילה להימלט, זה היה אחד הדברים הטובים והבודדים שקרו באותם ימים נוראים, הם הבטיחו לכולם מולדת יהודית חדשה, ביטחון וגאווה. רבים השתכנעו ויצאו בחשכה חסרי כול לעבר הנמל, שם המתינו האניות. יהודים רבים נהגו לצאת במנוסה לנמל לעבר חופי ספרד. רק אניית ה"אגוז" טבעה בלב ים.

משפחת לוי הותירה אחריה בית אבן מפואר, ובו חדרי אורחים ובהם מראות נישאות שנברשות הבדולח נשתקפו בהן, גנים של ירק וסוסי רכיבה גזעיים, חלונות זכוכית צבעוניים ששמשותיהם נשקפו אל הים הפתוח. היא הותירה אחריה את שירה, בתם הקטנה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by