בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עשו מוסיקה לא מלחמה 

עשו מוסיקה לא מלחמה

 
 
עידו אורן

החדש של פרל ג'אם לוחמני בגזרה הטקסטואלית אך לוקה בזו המוסיקלית

 
 
 
 
 
 
 
 
 

פרל ג'אם / Pearl Jam / הד ארצי

עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
לאחר בצורת ארוכה, אדי וודר ושאר חברי להקת פרל ג'אם בקריז. הם מלאים במוטיבציה ואנרגיה, ובעיקר בלהיטות יתר לחבוט במשהו - ורצוי שיהיה בעל שישה מיתרים ומחובר לחשמל.

חמש עשרה שנה מאז שפרצו לתודעתנו עם Ten, וארבע שנים מצאת אלבומם האחרון, מגיעים אלינו פרל ג'אם עם דיסק חדש הקרוי על שמם. מתוך ים של סקרנות וסימני שאלה, מגיח Pearl Jam הטרי אל אוזנינו, מתובל בארומה של לגלוג, קמצוץ של חוצפה, ויאמבה אדי וודר.

הרבה כבוד והערכה צריך לגלות כלפי כתיבתו הרגישה והלוחמנית כאחד של אדי וודר. את World Wide Suicide הפוליטי הוא פותח בסיטואציה טראגית שבה הדובר נתקל תוך כדי עיון בעיתון הבוקר, בתמונה של חבר שנהרג במלחמה. ב- Army Reserve הדכאוני הוא מפגיש אותנו פנים אל פנים עם מי שלטענתו הם הקורבנות האמיתיים של כל המלחמות: הנשים והילדים שנשארים בעורף. גם ב- Gone ו- Come Back הדרמטיים אין רחמים, והקורא נאלץ להתעמת עם הפראדוקס שנוצר עקב הדחף לעזוב ולזרוק את הכל מצד אחד, והכמיהה הטבעית לשוב הביתה מצד שני.

וודר שואף לארוז את חבילת המציאות בשלמותה, על כל מכאוביה ומחסומיה. באמצעות טקסטים המשלבים בתוכם אירוניה צולפת ורגש עז, הוא משליך אותנו לתוך סיטואציות קשות מנשוא (לרוב מלחמתיות) שלעולם לא היינו רוצים להיקלע אליהן.

בעידן הנוכחי, בו התחום הוורבאלי נמצא בתחתית סדר העדיפויות של רוב המוסיקאים, צריך רק להוקיר אמנים כמו וודר, הרואים בכתיבה חלק בלתי נפרד ממכלול היצירה. ואמנם, תוך שהוא נוגע בנושאי מהות מרכזיים כמו מוות ומלחמה, וודר מעמיד במרכז העשייה של האלבום את הטקסט. אולם נראה שבריבה האחרונה שרקחה פרל, המינונים קצת השתבשו ונוצר מצב מאכזב למדי בו הטקסט איננו רק חלק מהאמירה, אלא נשאר לבד במערכה.

הקשבה לדיסק עם חוברת המלל ביד חושפת לפעמים אי התאמה מרגיזה בין המילים למוסיקה. קשה להבין איך משפט כמו “And in all the madness/ Thought becomes numb and naive" יכול להיות מלווה במהלומות תופים והצלפות גיטרה כל כך לא אילמות וכל כך לא נאיביות; או איך ביקורת מפולפלת ומאשימה כמו “Now you got both sides claiming killing in god’s name/ But god is nowhere to be found, conveniently” עטופה בקצב חד גוני וכל כך לא חד?

למרות שהדחף לכסח בולט באלבום, יש גם הפתעות: Parachutes מפליא בייחודיות ובנועם שלו (לרגע נדמה שבַּק קפץ להופעת אורח); Gone מביע טוב את איכויותיו של וודר כמבצע, ומביא את הלהקה לצליל המקורי שלה מתקופת Ten; ו- Wasted Reprise נשמע כמו B-side מעניין ל- Life Wasted.

Pearl Jam איננו אלבום רע. אך הוא מוכיח ומחזק עובדה ידועה - אין תחליף לפתיחה טובה, ואחת כזו ממש דרושה כאן. לא Life Wasted הסתמי, לא World Wide Suicide המסחרי ולא Comatose הכסחני מתאימים לפתוח אלבום. אמנם הווליום והאמביציות המרקיעות שבשירים אלו מביאים עימם פורקן מבוקש ומיידי ללהקה ולמעריציה צמאי הדיסטורשן, אך בהיעדר צליל ייחודי ורגיש בשלושת השירים הפותחים את האלבום, נראה שזה כבר לא יכול לעזור, ושאת המנגינה הזאת אי אפשר להציל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by