בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ככה זה כשיש שתיים 

ככה זה כשיש שתיים

 
 
עלמה יצחקי

האמנויות אלונה ולימור מפגישות מיתוסים עם המיתולוגיה האישית שלהן כצמד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הוליווד, ג'קסון פולוק, ההתיישבות העובדת, משחקי וידאו, איקונוגרפיה נוצרית ושושנה דמארי, הם רק חלק מהנושאים שמעסיקים את צמד האמניות אלונה פרידברג ולימור אורנשטיין בתערוכתן החדשה "בית אימון" המציגה בגלריה שלוש. מצוידות כמו תמיד בחליפה ותסרוקות תואמות, מפגישות צמד האמניות את כל המיתוסים התרבותיים האלו עם המיתולוגיה האישית שלהן כצמד בלתי נפרד.

התערוכה מורכבת משני חלקים עיקריים - מיצב ועבודת וידאו. את החדר המרכזי של הגלריה הפכו פרידברג ואורנשטיין לסביבה רוויית צבע, תיאטרלית, ספק פנים ספק חוץ. קירות החדר נצבעו בצבע שמן אדום עמוק, ועל הרצפה נפרש שטיח דשא סינתטי בירוק זרחני. על הקיר ניצבת עבודה הבולטת לחלל החדר, ומציגה דימוי של שתי האמניות ישובות במעין ביתן שקוף על רקע צמחיה שופעת, כשלכל אחת מהן רגל נתונה בגבס ומונחת על שרפרף - הרגליים המגובסות, מפוסלות בשעווה, מגיחות מתוך הצילום שעל הקיר ומונחות על שרפרפים אמיתיים בתוך הביתן.

רמקולים שניצבים בתוך הביתן משמיעים את האמניות שרות את "מגדלור", שירה של שושנה דמארי ז"ל. בחדר הסמוך, מוצג וידיאו המשלב קטעי משחק מחשב, סצנות מסרטים הוליוודיים ישנים וקטעים תיעודיים המתארים את שנותיה הראשונות של ההתיישבות הציונית בארץ.

האסתטיקה האקסטרווגנטית, המוזרה ומלאת ההומור שמאפיינת את עבודותיהן של אורנשטיין ופרידברג, מאגדת את כל הדימויים הללו לסביבה שנראית חידתית, ועם זאת, בעלת הגיון פנימי שיטתי ומוקפד, גם אם לא תמיד קל לפענוח. העבודות של אלונה ולימור מתאפיינות בריבוי אלמנטים, ומעוררות את התחושה שכל אלמנט הוא אייקון שאמור לעורר קונוטציות למערך שלם של מיתוסים ותופעות תרבותיות. אלונה פרידברג, בשיחה על התערוכה, מציעה כמה וכמה כיווני מחשבה בעניין.
 
 
 
האם אתן חושבות במושגים של אלגוריה?
"זה לא בדיוק אלגוריה, כי באלגוריה כל דימוי מסמל משהו אחר, ואנחנו משתמשות הרבה פעמים בדימויים עצמם. אבל כן, אנחנו בהחלט חושבות על אייקונים תרבותיים. העבודה שלנו משקפת את המציאות שלנו, שבה כל דבר הופך להיות אייקון או לוגו, וכל סוג של אוונגרד הופך אחרי שבועיים למניירה".

"אנחנו מלקטות דימויים ואייקונים כל הזמן. לפעמים הדימויים שלנו צומחים מתוך המשמעות התרבותית שיש להם, ולפעמים מתוך הפן הוויזואלי שלהם. הרבה פעמים מתוך שני הדברים ביחד. לדוגמה, הסרבלים שאנחנו לובשות בתערוכה - אנחנו קוראות להם 'סרבלי פולוק', והם מסמנים מבחינתנו את המיתוס ההירואי, הגברי של הצייר ג'קסון פולוק, עם השפרצות הצבע והציור האקספרסיבי והכוחני שלו. יחד עם זה, אנחנו פשוט אוהבות את המראה שלהם ואת הצבעוניות שלהם".

"בעיקר בסרטים שלנו, כל דימוי מתקשר למשמעויות חברתיות ותרבותיות רחבות יותר. בווידיאו שמוצג בתערוכה, אנחנו מצליבות בין שתי פנטזיות נוסטאלגיות: הסרטים הוליוודיים משנות ה-30 יצרו עולם אחר, עולם של פנטזיה קולנועית וזוהר, שמושך אנשים לברוח אליו מחיי היומיום שלהם. הסרטים התיעודיים מציגים גם הם פנטזיה, אבל פנטזיה שונה לגמרי - את הפנטזיה הציונית שלא התגשמה אף פעם בעצם, לפחות לא כמו שהחלוצים הציונים דימיינו אותה אז".

מה פירוש השם של התערוכה?
"בית אימון" היה השם לבית גידול של אפרוחים. זה שם אנכרוניסטי, וקרוב לוודאי שלא משתמשים בו כבר כמה עשורים. זה מופיע הרבה בעבודות שלנו - ניחוח אנכרוניסטי ונוסטלגיה למשהו שלא הכרנו אף פעם, ושאפשר להטיל ספק אם הוא בכלל התקיים אי-פעם, לפחות בצורה שבה הוא נתפס בעיננו. יש לשם גם משמעות מילולית של אימון. אימון זה מצב שנמצא בין פסיביות לאקטיביות, שבו רק מתכוננים לקראת הפעולה. הרגליים המגובסות שלנו מתקשרות לסרטו היצ'קוק, חלון אחורי. הגיבור בסרט יושב בבית ולא יכול לזוז, והוא רק משקיף דרך החלון על האפשרויות שבחוץ".

"בעבודה שלנו אנחנו שמות את עצמנו בעמדה פסיבית כזו. אנחנו נותנות לאגדות ולמיתוסים להפעיל אותנו- מיתוסים של אמנות, של חינוך או מיתוסים לאומיים. למשל השירים העבריים שמופיעים בעבודות שלנו - אלו שירים שגדלנו עליהם, וכל פעם שאנחנו שומעות אותם אנחנו מתמלאות שמחה. זו התנייה אוטומטית. יחד עם זה, השירים האלו נראים לנו איומים בסופו של דבר. אלו שירים מיליטנטיים שמכילים המון תכנים שאנחנו לא יכולות לקבל. ישנו פער אבסורדי - אנחנו פועלות מתוך הרגשה של שייכות למיתוסים האלו, ויחד עם זה, לא מזדהות עמם כלל ופועלות להשתחרר מהם ולדחות אותם".

ספרי לי קצת על תהליך העבודה המשותף שלך ושל לימור.
"התחלנו לעבוד יחד כבר בתקופת הלימודים במדרשה. זה התחיל בקורס וידאו שלקחנו יחד, ובו התחלנו לעזור אחת לשניה עם תרגילים. היינו מדברות המון אחת עם השניה, על אמנות בכלל ועל האומנות שלנו, ובסופו של דבר היה לנו קשה להבחין בדיוק מה שלי ומה שלה. אז אחרי כמה חריקות שהיו לנו, הגענו להחלטה שמעכשיו כל מה שנעשה יהיה של שתינו, בלי הפרדה".

"התחלנו לעבוד יחד על דברים נוספים, להגיש גם את העבודות העיוניות שלנו ביחד, ועם הזמן נעשינו דומות אחת לשניה - היינו קונות יחד בגדים ומסתפרות ביחד; ואז התחלנו לחשוב על הדימוי של ההכפלה, שהפך דימוי חשוב בכל העבודות שלנו. אהבנו את הרעיון הזה, את הדומות שלנו ואת זה שאנחנו יוצרות הכפלה אחת של השניה. גם היה בזה ויתור על האגו היחידני, ויתור על המיתוסים של האמן המתבודד, האינדיבידואל, הגאון שאף אחד לא מבין".

"אנחנו רצינו ליצור אלטרנטיבה למיתוסים האלו, ליצור זן חדש: כל אחת מאתנו מתעסקת בעצמה אבל גם בשניה, שהיא בעצם מאותו זן כמוה. ברמה של הפרקטיקה האישית של העבודה שלנו, השיתוף הזה נתן לנו המון כוח. מעבר לרעיון, יש כאן גם הרבה מזל בשבילנו. אנחנו אוהבות את העבודה שלנו בשתיים".

התערוכה "בית אימון" מציגה בגלריה שלוש עד ה- 3.7
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by