בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שקט, מצלמת 

שקט, מצלמת

 
 
איתן בוגנים

קרין מנדלוביץ' מפחדת מחוסר תזוזה, מפספוס ומאנשים שחושבים שהם יודעים הכל, ועושה סדר בים הדימויים שמציפים אותה בעזרת מצלמה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פעם, לפני שרעיון המונוגמיה השתלט על העולם, היה את המנהג הנפוץ של שבירת כלי או צלחת בשעת אירוסין. כל אחד מהנוכחים בחתונה היה נוטל לו שבר משברי הכלי, ובכך היה נותן ביטוי סמלי לויתור על זכויותיו על הכלה. עכשיו דמיינו, חמש מאות מוזמנים לבושים במיטב מחלצותיהם - כולם בדמותה של קרין מנדלוביץ', וכולם רוכנים ומלקטים שברי צלחות מתחת לחופה. הריקודים כבר התחילו אבל חמש מאות קרין מנדלוביץ', עדיין מוותרים על זכויותיהם ומיד דורשים אותם בחזרה.
 
 
 
מה מעשייך בימים לוהטים אלו?
"אני עכשיו באופן רשמי בתקופת מנוחה, לאחר שעבדתי כמה חודשים באופן אינטנסיבי על התערוכה שמוצגת כרגע בעין הוד. גם התערוכה עצמה מאוד אינטנסיבית ובכלל עברתי מין אינטנסיביות נפשית כזאת. אבל אולי זו לא רק התקופה האחרונה, אלא החיים שלי בדרך כלל. עכשיו חשוב לי לחוות את המנוחה. אני תמיד מדברת עליה אבל אף פעם לא מגיעה אליה.”

מה זאת אומרת מנוחה?
"אני לוקחת פסק זמן של שלושה חודשים ונוסעת לטייל במזרח - משהו שאף פעם לא עשיתי. כמובן שנסעתי פה ושם, אבל זה היה אחרת, כי הראש שלי תמיד עובד במטרה למשהו. גם עכשיו ברור שהוא ימשיך לעבוד, אבל אולי בווליום אחר. יש לי כמיהה לשחרר את כל האינטנסביות מהזמן האחרון. אני בעצם נוסעת עכשיו ללמוד, על החיים. אני מרגישה שהרבה זמן הייתי במסגרות, גם אם לא באופן רשמי, ומאוד טוב לי לא להיות באחת כרגע.”
 
 
ומה אם תגלי ששם טוב לך מפה?
"אני לא שוללת אופציות, אבל יש לי הרגשה שאני צריכה את החיים שלי פה. זה משהו שאני רוצה בחיים – לראות מקומות חדשים, אנשים שונים, לטייל, ובכלל לזוז ולשנות. גם באמנות שלי, אני כל הזמן מחפשת את המקום הזה של התזוזה, אולי בגלל זה אני מתעסקת כל הזמן בריבוי ולא במשהו בודד אחד - בדברים שמשתנים, שאולי לפעמים גם חוזרים לאחור אבל בכל זאת נמצאים בתנועה.”

יכול להיות שיש לך פחד מחוסר תזוזה, אנקילופוביה?
"אפשר להגיד שיש לי פחד מלהיתקע, פחד שאני חווה גם ביומיום ושמחלחל לכל התחומים. הרבה פעמים זה פחד שמתממש ואז זו לא חרדה ערטילאית אלא משהו אמיתי. מצד שני, אני חושבת שבזמן האחרון אני מנסה איכשהו למצוא את הקרקע ולנחות מהאסטרונאוטיות.”

לדוגמא?
"יש המון, כל הזמן.”
 
 
 
נגיד שאת עומדת ליד רמזור אדום, פוחדת להיתקע, את ממשיכה הלאה?
"גם זה קורה. ושכזה קרה, אז התנגשתי במשאית שעברה אור כתום יחד איתי. אבל זה מתבטא בעיקר בכל מיני טקסים שאני עושה ביני לבין עצמי, כל מיני רשימות שכאילו יזיזו את הדברים הלאה - מין אשליה כזאת. פחדים זה גם משהו שאני לומדת תמיד, ובזמן האחרון גם מצליחה איכשהו לקבל אותם ואפילו לחיות איתם.”

נשמע שבזמן האחרון קורים רק דברים טובים.
"בזמן האחרון זה תהליך מאוד מאוד ארוך. מין תהליך למידה, התבגרות, קבלה של עצמך, אמונה בעצמך, גם לא להבין דברים ולקבל את זה. פעם כל זה היה יכול לחרפן אותי. גם היום, אבל כל אותם דברים מצחיקים אותי היום. חשוב לי לעשות דברים ממקום של חוסר ידיעה. אני מאוד מפחדת מאנשים שכל הזמן יודעים, שחושבים שהם יודעים, כמו מטיפים, רופאים, פסיכולוגים, כמרים ושוטרים.”
 
 
מה פשר האינטנסיביות מהזמן האחרון?
"זה בעצם סוג של חווית חיים שבה כל הזמן קורה משהו, בכל רגע נתון אני חושבת על משהו, דבר זה או אחר ממלא לי את הראש. זה בעצם מין חוסר רצון לוותר, ורצון לתפוס את הכל מכל הפרספקטיבות האפשריות.”

זו תשוקה שרוצה להתממש גם באמנות שלך.
"באמנות זה מתבטא כל פעם באופן אחר - החיפוש שלי באיזשהו תהליך, דימוי או צורה, הוא לרצות להכניס את האינטנסיביות, את הריבוי, לגוף אחד. אני מחפשת אחר ציר או מיכל שירכז או שיכיל.”
 
 
מה היה הציר בתערוכה הנוכחית?
"יצאתי מדימוי שהיה לי בראש – ארכיון שיצא משליטה. התערוכה עצמה מורכבת מאלפי צילומים שצילמתי, רובם בחודשים האחרונים. ניסיתי לבנות פסל מכל הצילומים, מעבודה סיזיפית של כמה חודשים בהדבקת התמונות אחת אחת בנייר דבק. עניין אותי לבדוק את המקום של הריבוי שלא מתפקד בתור עצמו אלא איך בתוכו אני יכולה לבחור בחירות משמעותיות, כלומר הבחירה חשובה. הריבוי לא מצביע על חוסר אחריות באי בחירה, אלא כזה שמדגים מקום עקרוני של בחירה בתוך העולם המוצף והרווי הזה.“

הריבוי הזה מתבטא גם בשליטה שלך באמצעים רבים ושונים.
"למרות הכל, החלטתי להתמקד בווידאו, צילום ומיצג. אין אחד שחשוב לי יותר מהשני, למרות שהצילום כן מהווה בסיס - גם בגלל שהתחלתי ממנו וגם אולי כי בסופו של דבר יש חומר שגורם לי להרגיש שהוא הבסיס. אבל אני אסתור את עצמי ואומר שגם הגוף הוא ציר, אולי אפילו חשוב יותר. בעיקרון, הדבר שהכי מעניין אותי, זה להסתכל על דברים מכל מיני זוויות. הדבר האחרון שאני רוצה זה להידחק לאיזו פינה ולא לדעת איך להיחלץ ממנה.”
 
 
יש משהו פחות "מיצגי" במיצגים שלך, המעט שאני מכיר, כלומר הם פחות סתומים, מביכים ואפילו אמוציונלים.
"זה לא יהיה נכון לגבי תחילת דרכי במיצג כשרק בדקתי את המדיום הזה. היום מעניין אותי להרחיב ולפתוח את ההגדרות משום שזה מסקרן וממלא אותי. המעברים הללו נותנים לי אנרגיה. המבוכה לפי דעתי הכרחית למיצג, בדיוק בגלל שהיא ממקמת את הצופה במקום שהגבולות מתחילים להיפרם, וזה יכול להיות גם בעייתי. גם הגוף במיצג, מבחינתי, הוא חלק מסביבה כוללת, ממערך, פרט מתוך השלם ולעולם לא רק הוא. ההבדל המשמעותי אולי קשור להומור, שהוא בכלל מרכיב חשוב.”

הומור?
"לא להצחיק בכוח - זה מעצבן. לירות לעצמך ברגל, זה לא רע לפעמים. לקחת את עצמך בערבון מוגבל, זה בטוח. להתייחס לעצמך ברצינות ובאותה מידה לצחוק על זה ועל עצמך.”

אהבה?
"למה לא?”

למה כן?
"זה כוח אדיר שמניע אותך לעשות כל מיני דברים, לפעמים קצת משונים. זה מאוד חמקמק ורחב, מגיח מכל מיני צדדים ופינות מפתיעות. זה גם מסובך.”
 
 
את רואה את עצמך כאחת מאותם אמנים מקוללים, כזאת שחייבת לעשות אמנות ולא יכולה לברוח ממנה?
"אני חייבת להודות ששאלתי את עצמי הרבה פעמים את השאלה הזאת ולא חרצתי גורלות. זה פשוט משתנה. לפעמים אני מרגישה שאמנות היא לחלוטין בחירה. עם כל הצער והכאב, בחרתי בזה, ובסופו של דבר, זה מקום טוב להיות בו, פריבילגיה. הרבה פעמים אני חווה את האמנות כמקום שקרוב להכרח, למשהו שנדבק אלי או התמכרתי אליו, שאני רוצה לעשות משהו אחר ולא יכולה. אז זה נע בין שניהם ובאמצע יש גם כל מיני.”
 
 
מה היית רוצה לראות בעתיד שלאחר הזמן האחרון?
"הייתי רוצה לקחת את הזמן, ללמוד לאזן בין כל הכוחות שמניעים אותי. “

“אזובי הקיר" של קרין מציג במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by