בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סופרים ממליצים 

סופרים ממליצים

 
 
ערכה טל היינריך

לרגל פתיחת ירידי שבוע הספר, ביקשנו מסופרים שהוציאו ספר חדש השנה להמליץ על הכותרים האהובים עליהם. בואו לקרוא מה בחרו אושרת קוטלר, ניר ברעם, גלית אלדר, אמיר גוטפרויינד ועוד

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אושרת קוטלר ממליצה על "טהירו" של השחקן אילי גורליצקי (ידיעות אחרונות)

אושרת קוטלר (צילום: יח"צ)
 אושרת קוטלר (צילום: יח"צ)   
"טהירו" - ספרו השני של השחקן אילי גורליצקי, הוא מסע הרפתקאות המתרחש באירופה של המאה השבע עשרה. הנוצרי האדוק סיראריוס וסופיה אהובתו הצעירה ממנו בעשרות שנים, מתחקים בכל רחבי היבשת אחרי כתבי יד קבליים עתיקים ותמונה נדירה פרי מכחולו של הצייר רמברנט, הצופנים בחובם את סוד המהפכה השבתאית המתרחשת באותה עת.

גורליצקי מצליח בכישרון רב לטוות רשת מרתקת של קשרים בין רעיונותיו המהפכניים של הפילוסוף ההולנדי ברוך שפינוזה, לבין הרעיונות הקבליים שהעלו לדרגת משיח את שבתאי צבי היהודי. קשר רעיוני, שעל פניו נראה מופרך מעיקרו. הספר המיועד לחובבי קבלה, היסטוריה ותורת שפינוזה, אינו ספר פשוט, אך מהווה אתגר אמיתי למי שאוהב מסעות מרתקים במנהרת הזמן של ההיסטוריה.
אושרת קוטלר הוציאה השנה את הספר "סיפור שמתחיל בדמעות" (הוצאת כתר רימון)
 

אמיר גוטפרוינד ממליץ על "יונה ונער" מאת מאיר שליו (עם עובד)

עטיפת הספר של מאיר שליו
 עטיפת הספר של מאיר שליו   
קראתי לאחרונה את "יונה ונער" של מאיר שליו, ואני מוכן להצטרף למשמר מיוחד שיעבור מבית לבית וישכנע אנשים לקרוא את הספר. טוב, אני מודע לעובדה שברגעים אלה ממש הספר מככב בראש כל רשימות רבי המכר, והמלצה לקרוא אותו נראית כהוספת זרדים לבעירתו של הר געש. מצד שני, כמעט תמיד אני נוטה לאהדת אנדרדוגים, והפעם אני שמח להצטרף למנצחים - כלומר להמליץ על ספר שחצי מדינה לא זקוקה להמלצות שלי לגביו.

מרגע זה אני פונה אל מחצית המדינה האחרת: "יונה ונער" משלב את כל הדברים שגרמו לרבים לאהוב את ספריו של מאיר שליו מאז "רומן רוסי". השפה העברית, כרגיל, חוגגת. גם במילים המסתוריות מן המדפים הגבוהים של השפה וגם בתיאורי הטבע, האהבה והאנשים. מאיר שליו רגיל להקנות עילגות חיננית לחלק מדמויותיו, ובכך להרחיב את השפה העברית מעבר לקו הגבול הבינלאומי של האקדמיה העברית. הפעם, ב"יונה ונער", לחלק מהביטויים הפרטיים של גיבוריו יש תוכן פנימי עצוב, נוגע ללב. השפה בספר משקפת את העלילה עצמה, שגם היא מאוד "מאיר שליוית" - מתפתלת בין אהבות וארוטיקה, משא הזיכרונות, השנאה בין אוהבים, והמקריות שהיא הקו העקבי היחיד שניתן לסמוך עליו בחיים.

כבכל ספריו, גם הפעם הספר בנוי מתשבץ דמויות וסיפורים מסובכים זה בזה, אך דבר מה בספר הנוכחי יוצא דופן בקלות זרימתו.יש בספר רבים מהקווים המוכרים של ספרי מאיר שליו, כגון הקנאה בין אחים, הארוטיקה המסובכת במשפחה (לא, לא גילוי עריות) ועיקשות האהבה. המקצוע שהפעם מקנה לו שליו רומנטיות הוא גידול יוני הדואר, ולא פחות - השיפוצניקיות (בעקבות הקריאה בספר מתעוררת איזו ערגה להיות שיפוצניק). יש גם עיסוק בנושאים שאני בטוח שיעסיקו את החוקרים עוד זמן רב, למשל חילוף התפקידים בין הנשי והגברי בספר, ומושג "הבית" עם כל השלכותיו האפשריות לכיוונים פוליטיים, חברתיים ועוד. לכו גם אתם אל ערימות הספרים של "יונה ונער", וטלו לכם עותק שיהיה שלכם.
אמיר גוטפרוינד הוציא השנה את הספר "העולם, קצת אחר כך" (כנרת זמורה ביתן)
 

יואב אבני ממליץ על "אי נזירת האהבה" מאת כריסטופר מור (תורגם בהוצאת מעריב)

עטיפת הספר של יואב אבני
 עטיפת הספר של יואב אבני   
גיבור הספר הוא טאקר קייס, טייס וחנון בגוף של בחור מגניב, המקבל בלית ברירה הצעת עבודה מסתורית לאחר שריסק מטוס ואיבד את רישיון הטיסה שלו כששילב טיסה פרועה, אלכוהול ומפגש רומנטי עם נערה עובדת.

טאקר נאלץ לברוח מארצות הברית ומתגלגל לאי קטנטן במיקרונזיה, שם מחכים לו מעסיקיו החדשים – רופא קפדן ואשתו הלא יציבה. תמורת שכר נדיב, טאקר נדרש להטיס את מטוסם הפרטי בכל עת, בהתראה קצרה, לאן שיתבקש, ובלי לשאול שאלות מיותרות לגבי היעד, המטען או החמושים היפניים המסתובבים סביב בקתתו.

בזמנו הפנוי, טאקר לומד להכיר את ילידי האי, המאמינים במשיח אמריקאי ממלחמת העולם השנייה, ומגלה שכוונותיהם של מעסיקיו אפלות במיוחד. ועוד לא הזכרתי את רוברטו, העטלף המדבר. מור הוא מספר סיפורים נפלא, מצחיק מאוד, ובעל כישרון לחבר בצורה חלקה וטבעית בין הריאלי לפנטסטי.
יואב אבני הוציא השנה את הרומן "שלושה דברים לאי בודד" (כנרת זמורה ביתן)
 
 

יורם מארק-רייך ממליץ על סדרת "השביעייה הסודית" מאת אניד בלייטון (הוצאת מזרחי)

יורם מארק-רייך (צילום: יח"צ)
 יורם מארק-רייך (צילום: יח"צ)   
מרגע שהצלחתי לחבר אותיות למילים שלמות, הפכתי לתולעת ספרים חסרת מנוח. כאשר גיליתי את סדרת הספרים 'השביעייה הסודית' מאת הסופרת האנגלייה אניד בלייטון, חיפשתי אחוז בולמוס אחר כל ספרי הסדרה בספריות ואצל האחים הגדולים של חבריי. שתיתי בצמא את כל עלילותיהם של פטר, ג'אנט, קולין, ג'ק, פאמלה, ברברה, ג'ורג' וכלבם הקופצני.

זה גם היה המפגש הראשון שלי עם טיפוסים מפוקפקים נוסח אנגליה, ושם גם למדתי שחובה להכניס לתוך ספרי מתח טוויסט בעלילה. מובן שבהשפעת הספרים גם הקמתי חבורה סודית משל עצמי, אבל בהיעדר חלבן שכונתי, טירות אפלות ושוטרים חביבים עם כובעים מוזרים- לא כל כך הצלחנו לתפוס פושעים, אלא מקסימום להבהיל שכנים. דפדוף עכשווי בספרים הללו לא מצליח לשחזר את סוד קסמם. מה שכן הבנתי בקריאה החוזרת והמאוחרת, זה כיצד הפכתי לאנגלופיל. ההוויה האנגלית הטמונה בהם עם מזג האוויר הקודר והתה והרקיקים של חמש אחר הצהרים, גרמו לכך שבאמצע שנות השמונים העמסתי את הגיטרה החשמלית על הגב ונסעתי לאנגליה לחמש שנים. היה סגרירי.
יורם מארק-רייך הוציא השנה את מחבר "עד הרצח הבא" (ספריית מעריב)
 

רחל שיחור ממליצה על "נטשה וסיפורים אחרים" מאת דיוויד בזמוזגיס, תרגמה מאנגלית: יעל גרינפטר (הוצאת מחב

עטיפת הספר של רחל שיחור
 עטיפת הספר של רחל שיחור   
"הורי, אריסטוקרטים בלטים, שכרו דירה בפינץ' 715 , מול ערוץ הנחל ובית הספר היסודי, במרחק מכובד של גוש בניינים מההמון הרוסי. אנו גרנו בקומה החמישית. בת דודי, הדודה והדוד גרו בדיוק מתחתנו, בקומה הרביעית. מלבד הנחומובסקים, בני זוג בשנות החמישים לחייהם, לא היו עוד רוסים בבניין. בעבור זכות זו שילמו הורי עשרים דולר נוספים בחודש".

הקטע הנמצא כמעט בפתיחת הספר, מדבר בעד עצמו. הוא עצוב ומביא את כאב כל הגירה, והפעם זו של הרוסים דווקא לקנדה, כדי לא להגיע לארץ "המוקפת במאה וחמישים מליון ערבים זועמים". עם זאת הוא מצחיק, אירוני ונוגע ללב. אנחנו זוכים להכיר פיסות חיים מרגשות, כמעט צ'כוביות, בסיפורי פסיפס המגשרים בין דמויות שאותן אנו לומדים להכיר מקרוב לאורך הסיפורים ודרכן - יהדות יפהפייה, ודווקא בגולה. מעניין למה.
רחל שיחור הוציאה השנה את הספר "התל אביבים" (כרמל)
 

מירי רוזובסקי ממליצה על "הגברת העירומה" מאת דקלה קידר (הוצאת ספריית הפועלים)

עטיפת הספר של מירי רוזובסקי
 עטיפת הספר של מירי רוזובסקי   
אני רוצה להמליץ על ספר סיפורים לא חדש ולא ידוע שנקרא "הגברת העירומה". אודה על האמת מיד: הסופרת היא חברה שלי. אבל הספר, הוא יותר מחבר. הוא מסוג הספרים שאתה קורא וקורא וקורא, וטובע לתוכם, ורק מתפלל שזה יהיה כמו הנס של פח השמן - שלא ייגמר. שיוסיפו ויוולדו לתוך הספר המקסים, הרגיש, העצוב והמצחיק הזה עוד ועוד סיפורים כאלה בדיוק.

ואחרי שנים שכבר קראת וחזרת וקראת, אתה נוגע בו במקרה. אולי מחפש משהו. אולי נזכר במשהו, אולי סתם מתגעגע - ואז אתה שוב צולל, קצת מופתע מכמה שזה מפתיע, קצת מנוחם מכמה שזה מוכר- כמו פגישה עם אהבה ישנה שאף פעם בעצם לא נגמרה.

החלטתי להמליץ על הספר הזה, גם כיוון שאני אוהבת אותו אהבה כל כך גדולה וגם כיוון שלצערי הוא לא מספיק מוכר, כמו ספרים רבים וטובים לפניו ואחריו. אז הנה- "הגברת העירומה", דקלה קידר, הוצאת ספרית הפועלים. רוצו לחנויות ותנזפו במוכרות אם הן תגדנה לכן שאין אותו.
מירי רוזובסקי הוציאה השנה את הספר "אותה האהבה כמעט" (כנרת זמורה ביתן)
 

גלית אלדר ממליצה על "האריה שאהב תות" מאת תרצה אתר (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

גלית אלדר (צילום: יח"צ)
 גלית אלדר (צילום: יח"צ)   
הספר "האריה שאהב תות" מספר על אריה קטן שרצה לאכול רק תות, אך ביער שהוא גר בו לא היו תותים. יום אחד, כשילדים טיילו ביער, הם ראו את האריה וברחו מבוהלים, בעודם מפילים את תיקי האוכל שלהם שהיו עמוסים בתותים. האריה התנפל על התותים ואכל אותם עד שנמאס לו. יותר הוא לא אהב תות, ואכל בשמחה כל מה שאימא שלו נתנה לו.

"האריה שאהב תות" הוא סיפור פשוט ומקסים לגמרי, ולמרות שהוא מיועד לגיל הרך
יש בו שנינות וחן שממיס גם מבוגרים. החרוזים מקסימים, והאיורים הנפלאים של דני קרמן
הופכים את הספר הזה לספר חובה על מדף הספרים של כל ילד. אצלנו בבית מקריאים את הספר הזה המון, ואני חייבת לומר שבעלי ואני נהנים ממנו לא פחות מהילדים.
גלית אלדר הוציאה השנה את הספרים "כבר לא שם" ו"פול מון" (ספרית מעריב)
 

גל אמיר ממליץ על ספר השירה של סיון בסקין "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית)

עטיפת הספר של סיון בסקין
 עטיפת הספר של סיון בסקין   
אהבתי את "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" של סיון בסקין (הוצאת אחוזת בית 2006(. סיון היא משוררת צעירה שכותבת בעברית מדהימה תוך הקפדה על משקל וחריזה, שלטעמי רק מוסיפים ניחוח קלאסי, אירופאי, למילים היפות לכשעצמן. אל הספר הגעתי בעקבות הוויכוח הספרותי שניטש בין הגדולים שלנו - דורי מנור, אריאל הירשפלד ואחרים, מעל גבי כל מוסף ספרותי, אבל כשהתחלתי לקרוא שכחתי את הוויכוח והתמכרתי למילים.

אני לא מבין גדול בשירה, אבל אני אוהב עברית, והעברית שלה נהדרת. זה ספר שפשוט אפשר לפתוח בכל עמוד, ולקרוא, ואז לקרוא שוב. רק בעתיד ניתן יהיה לדעת אם המדובר בקלאסיקה, אבל כרגע אני פשוט נהנה. אז מי שכמוני, קורא ספר שירה אחד בשנה או בשנתיים (לא מומלץ) - זה הספר בשבילו. 136 עמודים, שישה שערים, של שירים של מישהי שרואה את המציאות שלנו בעיניים פקוחות, ויודעת איך לתרגם אותה למילים שלא נשכחות במהרה. יש שקראו לה הממשיכה של נתן אלתרמן ולאה גולדברג. נראה לי שהיא פשוט סיון בסקין, ולי זה יותר ממספיק.
גל אמיר הוציא השנה את הספר "השלישית בשורה השנייה" (כנרת זמורה ביתן)
 

ניר ברעם ממליץ על ספר השירה של סיון בסקין "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית)

ניר ברעם (צילום: יח"צ)
 ניר ברעם (צילום: יח"צ)   
נדיר לראות בנוף הספרות והשירה העברית התפוצצות כזו של כישרון כמו בספר השירה של סיוון בסקין. ישנם משוררים בעלי כישרונות מסוימים. אחדים בעלי כישרון לסאטירה והומור, אחרים לוכדים היטב רגעים ודמויות אנושיות, אחרים מתאבלים היטב על חלוף הזמן ונופי ילדות אבודים ועוד. בשירה של בסקין אצורים כל הכישרונות גם יחד. היכולת לעבור בבית אחד קטנטן מהומור פופי-פוליטי שמפרק היטב את דמות איש התרבות התל אביבי לאמת צורבת שיורה חץ מדויק היישר את ליבו של הקורא, הופכת את הקריאה בספר למתעתעת, מטרידה, ועדיין מלווה באלף קריאות התפעלות.

שירתה של בסקין, בניגוד להרבה משוררים כבדים מלאי פאתוס שכותבים את המובן מאליו בכובד נורא כאילו ראו את אחות של אלוהים מסניפה קוק בבית הנשיא, מורכבת מהמוני זיקוקי דינור. אולי קצת יותר מדי. זה יכול להטעות קוראים מסוימים, שגם בגלל החריזה הקלילה לכאורה, ימהרו להאשים אותה ב'מבריקות' ולא הרבה יותר. ואולם לא מדובר במטח זיקוקים שמאדים את השמיים לרגע ואז נעלם. הספר רווי במשפטים שנחרטים איפה ששירה טובה נחרטת, שאי אפשר להימלט מהמשמעויות העמוקות ביותר שלהם, שחושפים משהו מחלליו הסמויים של העולם. בקיצור, לרוץ לקנות.
ניר ברעם הוציא השנה את הספר "מחזיר החלומות" (כתר רימון)
 

אלון הדר ממליץ על "אמיליה ומלח הארץ. וידוי" מאת יוסי סוכרי (הוצאת בבל - דרום)

עטיפת הספר של אלון הדר
 עטיפת הספר של אלון הדר   
סבתא. סבתא אחת גדולה. סבתא מזרחית. אבל הכי לא קובה, מפרום, ג'חנון שהכרתם. סבתא שמשעבדת את נכדה לנרטיב האנטי ציוני שלה. לוקחת את הסטריאוטיפ על האם הגדולה המזרחית, שהוגשה לקוראים במשך שנים על תקן החמגשית, וברגע אחד מנפצת לו את הצורה.

והנכד, המחבר יוסי סוכרי, שנאלץ להתמודד עם כל האבחנות האכזריות (והנכונות) שלה על החברה הישראלית הגזענית, רוצה למרוד בה, להשתלב במרחב, אבל לא מצליח. סבתא אמיליה שולטת בו. גם מביתה בפרדס כ"ץ, גם מקברה. הקרע הזה, הניסיון להשתחרר מכבלי האם הגדולה, מוליד וידוי נדיר, חושפני, חד כתער. וידוי שלאחריו יצטרכו להיכתב מחדש כל עבודת הדוקטורט על דמות המזרחי בספרות העברית. והוא גם מרגש עד דמעות.
אלון הדר הוציא השנה את הספר "יש בבאגט יש בפיתה" (ספרית הפועלים)
 

איריס מיטלמן ממליצה על "את בתקופה טובה" מאת תמר גלבץ (הוצאת חרגול)

איריס מיטלמן (צילום: יח"צ)
 איריס מיטלמן (צילום: יח"צ)   
ספרה של תמר גלבץ הכה בי פעמיים. פעם בתור סופרת ופעם בתור מי שעובדת כעשר שנים לצד כירורג כללי - פרופ' אריה דורסט, ומכירה היטב את הכרוך במחלת הסרטן. גלבץ משתמשת בעברית כבפלסטלינה, עושה בה מטעמים, מפרקת אותה לגורמים, בונה ויוצרת תיאורים מדויקים עד לחלקיק התחושה. בזכות דיוקים אלו אנו מצליחים ללוות את הגיבורה במסעה המורכב והמטלטל בסבך החיים, לאחר שחלתה בסרטן, ולחוש כל תזוזה ותזוזה בנפשה הרגישה והחרדה כאילו היא חלק מאיתנו או אנחנו חלק ממנה.

אנו מלווים אותה כשהיא הולכת לשחות, מביאה את הילדה מהגן, יוצאת למרפסת לעשן את מחצית הסיגריה מאתמול, מקפלת כביסה, מכינה מרינדה לעוף או מתכוננת ל- סי.טי המצפה לה בבית החולים. אכן, הגיבורה החלימה מסרטן, אבל היא חיה כאילו המחלה לא עזבה אותה באמת. היא נמצאת בכל שביב מחשבה שלה, בכל תנועה, בכל הבעה, בכל תכנית עתידית. כשהעתיד הוא לא יותר מאשר היום למחרת, כי מעבר לזה אי אפשר לחשוב ולתכנן. לכאורה לא קורה כלום בעלילה החיצונית מלבד אוסף פעולות קטנות וחסרות חשיבות. אין איזו דרמה סוערת, סוחפת, הרפתקת אהבים או עלילת מתח רבת משתתפים.

ועד כמה שהשם אירוני - "את בתקופה טובה". האומנם? מתי? כרגע? למשך כמה זמן? והאם זו באמת תקופה טובה תחת צילה המאיים של המחלה, והאם היחסים ה"שקטים" עם הבעל הם יחסים מספקים ונכונים - כשאת רבע בן-אדם והוא רוקד לפי מצבי הרוח שלך? פוחד לומר מילה שתקפיץ אותך, הולך לידך על בהונות ובעצם לא יודע עשירית מהייסורים שאת עוברת. ומי בכלל יכול לדעת מלבדך? זהו מסמך של אמת מצמררת על גיבורה שחלתה בסרטן והחלימה, ומה שזה עשה לחייה, לגופה, לנפשה ולסובבים אותה.
איריס מיטלמן הוציאה השנה את "פקח את עיני" (ספריית מעריב)
 

אורלי קראוס ויינר ממליצה על "רחמים" מאת מיכל שלו (זמורה ביתן)

עטיפת הספר של מיכל שלו
 עטיפת הספר של מיכל שלו   
אני ממליצה בחום על ספרה האחרון של הסופרת מיכל שלו, "רחמים". סאגה משפחתית מרתקת ומרשימה בהיבט ההיסטורי והאנושי, מאד נהניתי, במיוחד מהחלק האחרון שהיה מרגש ממש עד דמעות.
אורלי קראוס ויינר הוציאה השנה את הספר "מערבולת" (כנרת זמורה ביתן)
 

דורון ברוש ממליץ על "טקסטיל" מאת אורלי קסטל בלום (הקיבוץ המאוחד - הספרייה החדשה)

עטיפת הספר של אורלי קסטל בלום
 עטיפת הספר של אורלי קסטל בלום   
קריאתו של "טקסטיל" מאת אורלי קסטל בלום מזכירה את החוויה של מעבר סכין בחמאה. העין המתבוננת של קסטל בלום כה חדה, לא מחמיצה פרט, כשהיא משרטטת בדייקנות חריפה את התמונות, עד שמלאכת דמיונו של הקורא בהשלמת הדמויות והאירועים כמעט והופכת מיותרת.

מכל הדמויות בספר לטעמי המרהיבה והמעוררת הזדהות ביותר היא זו של בהט מקפיי, מדענית ישראלית לשעבר המתגוררת בעיירה האוניברסיטאית איתקה שבצפון מדינת ניו יורק. מקפיי מעוררת הזדהות מכיוון שבעצם היותה לכודה בבדידות מחניקה היא מטפחת לעצמה את החלום כי המפתח להיחלצותה הוא היעשותה לרבה רפורמית, מעשה שיסלול בפניה את הדרך למגע עם אנשים אחרים שיבקשו עתה את קרבתה. "טקסטיל" איננו מספר לנו אם מקפיי זוכה לתיקון שלו היא כה מייחלת, אבל חלומה הוא חלומו של כל אחד מאיתנו, שחיפש אחר מפתח כלשהו בשלב כזה או אחר של הדרך.

קסטל בלום סיפרה בראיון כי כתבה את הספר לאורך לא פחות מחמש שנים. הנפלא בספרה הוא שאיננו חשים בכך. כתיבתה היא כה נטולת מאמץ, הספר נושא את הקורא בקלות הלאה הלאה, ואם להשגת מטרה זו נזקקה קסטל בלום לחמש שנים ארוכות ניתן רק לשער כמה זיעה הגירה על כתיבת הספר הכה משובח.
דורון ברוש הוציא השנה את הספר "לחפש את אנה" (כנרת זמורה ביתן)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by