בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן שוליים  

אמן שוליים

 
 
איתן בוגנים

דודו ברקת מפענח ביצירתו את האנדרסטייטמנט ונותן לחיים לקרות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מאז שנתקלתי בדודו ברקת, תמיד היה נדמה לי ששום כוח בעולם אין בו כדי לערער את שלוותו הכמעט אינסופית. משהו שמזכיר לי דווקא את סופרמן - לא בשרירים או בתחתונים האדומים, אלא בהלך הרוח, בשקט, ויותר מכל, ברגעי הנחיתה הרכה של מגפיו בקרקע, באותם רגעים ספורים, בין האויר לאדמה, בהם הוא הופך להיות סתם עוד אדם וסופרמן בו זמנית. לרוב, נדמה לי שהניסיון להתעסק בפוליטיקה באמנות יהיה כמו להחליט סופסוף להפסיק לעשן דווקא על ערש דווי. לסופרמן זה בטח יכול לעבוד - לדודו ברקת, יש סיכוי.
 
 
 
מה קרה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו לפני כמה שנים טובות?
"הרבה. התחתנתי ויש לי ילד בן שלוש, אני מלמד אמנות ועיצוב בחיפה, עובד, מתפרנס בעיקר מהוראה, מציג תערוכות מדי פעם.”

לפי החיוך, נשמע שאתה מבסוט מהחיים.
"מהאמנות לא, כי קשה לגור בצפון ולשמור על קשר עם עולם האמנות. מהחיים עצמם כן. יש לי חיים טריוויאלים לגמרי, משעממים באיזשהו אופן. אני חי במושבה הגרמנית בשכונה מעורבת של יהודים וערבים, ובשבועיים האחרונים אני לא ישן כי פינצ'רו לי את הגלגלים באוטו. חזרתי לתקופת הצבא - אני משכיב מארבים ותצפיות ושואל את עצמי איך להתייחס לסיטואציה? בהתחלה שנאתי את רוב השכנים שלי, ושאלתי את עצמי איך זה משפיע עלי ועל האמנות שלי. אם היו לי עבודות פוליטיות בעבר, אז פתאום הרגשתי שזו הייתה צביעות, שזה לא הדבר האמיתי. אבל מהר מאד זה עבר לי.”
 
 
המקרה הפרטי המסוכסך שלך הוא תוצר של הקונפליקט הגדול?
"מהר מאד הבנתי שזה לא קשור. התחושה של אוזלת היד שלי ומעשיהם של כל האנשים מסביבי, לא מכוונת כלפי. זה סוג של רוע שקיים ולא קשור לזה שאני יהודי ושהשכן שלי ערבי - זו התעמתות עם מציאות במישור האישי. זה היה יכול להיות כל אחד אחר.”

שאלת את עצמך אם תפסיק לעשות אמנות פוליטית?
"כן, והבנתי שלא אפסיק כי עדיין אכפת לי, אני עדיין רואה את עצמי מקדם, או מנסה לקדם את הרעיון של דו-קיום, שמתחיל בי, במתחם הקטן הזה שלי ושל השכן.”
 
 
 
אבל מתנכלים אליך בגלל שאתה יהודי, לא?
"אני לא חושב. אני לא רוצה להאמין שזה בגלל שאני יהודי. המרקם התרבותי בו אני חי, ההתנהלות בשכונה, דומים לסוג של טווסיות כזאת. אם רואים אותך ואתה עומד על שלך, אז עושים לך כבוד, אם אתה מראה חולשה, דורכים עליך.”

איך כל זה נכנס לאמנות שלך?
"זה מתקשר לסרט שצילמתי ב-8 מ"מ ושמוקרן בלופ מתוך סל כזה של שוק. הסרט הוא הסוף של הסרט הערבי של יום שישי עם הכתוביות ורקדנית הבטן, עם נאג' לה פתחי וחוסיין פהאמי שהיו גיבורי ילדות שלי. מצד אחד, זה סוף של סרט ערבי שמוקרן בתוך סל, ומצד שני, יש הצפה או ראייה של תרבות שהיא מסביבי, שגדלתי לתוכה והיא חלק מהשפה והקיום שלי. זה היה סוג של טקס – יום שישי, חמש וחצי, צלחת גרעינים, עם כל המשפחה. זה סוג של זיכרון טוב מבחינתי, געגוע.
 
 
אופרת סבון.
"אבל כאילו לא קורה כלום בסרט. זה קיים וזה חלק מהחיים, כמו שאני לא ישן בלילה. אין לי פה מה לשנות, זה לא שאני אקום בבוקר ואתפוס את הפושע, למרות שאני מדמיין את עצמי כסוג של גיבור שמסתער עליו עם חרב. כמו שזה קורה, זה ימשיך לקרות. ההבנה היא שזה לא ישתנה, וצריך לקבל את זה כמו שאני מקבל את העשייה שלי באמנות.”

איך הקבלה הזאת מנוסחת?
"לקח לי זמן להבין שהעשייה שלי לא מחפשת קליימקס. אם נניח שנפלה עכשיו פצצה שיצרה מכתש גדול, אז אני אחפש את השוליים שלו, את חוסר העניין - שזה אולי קצת סותר את זה שאני יושב פה ומדבר איתך.”

למה?
"כי יותר מעניין אותי המקום הסתמי והלא חשוב שבתוכו יש התנהלות שמאירה את עיניו של הצופה. השיחה בינינו תהיה סוג של פרסום, שיוצרת איזושהי תהודה שמציבה את העבודה עצמה באור הזרקורים.”

לא צריך להגזים... אני גם לא בטוח בעניין הסתמיות, כי המקומות שאתה עוסק בהם טעונים מאוד – פצצה הייתה צריכה ליפול כדי שתתחיל לחפש.
"הבעיה היא אצלי. כמו שמצד אחד הייתי שמח להציג ושהאמנות שלי תתקיים בחללים מוזיאליים, ומצד שני אני מפחד שזה המקום שיהרוג את העבודות. מצד אחד, הייתי רוצה שהעבודות שלי יוצגו בחוף הים או בסופר-מרקט, שיחשפו בקרב אנשים שהם לא צרכני אמנות, ומצד שני אני מפחד שפתאום החופש הזה או המקום שאני רוצה להגיע אליו יעלם, ייטמע בסוג של מקצועיות.”
 
 
אתה כבר מקצוען בצורפות.
"כן, מזה אני מתפרנס. העבודות שלי בצורפות הן לא עבודות נחשקות, כאלה שאתה עונד על הגוף - הם יותר מחשבה על צורפות. למשל עשיתי טבעת לשלום – סוג של סד שמקבע את שתי האצבעות לסמל הנצחון. המקום שמעניין אותי בצורפות הוא מקום דקדנטי, תכשיט שמת עם כל היופי של העשייה שלו, ומה שנשאר זה רק היופי המת, לא השימוש בו. בגלל זה אני גם רעב ללחם, אני לא מייצר ומוכר.”

החופש הזה לא מתנגש עם החיים לפעמים?
"אני לא מנסה לכפות את עצמי על החיים אלא זורם איתם, אני נותן לדברים לקרות בקצב שלהם.”
 
 
אהבה?
"לפני יומיים נסעתי על הטוסטוס ושאלתי את עצמי מה אני אוהב באיה אשתי, שהיא אגב בהריון עכשיו, והשני בדרך. חשבתי שמה שאני אוהב בה זה להתעורר לצידה בבוקר, לשתות איתה קפה, להצחיק אותה. זה גם סוג של קליימקס. יש מלא פיתויים מסביב ובסופו של דבר, אתה נשאר עם היומיום. אהבה זה לא מלון בחוף הים בתאילנד עם נסיעות חובקות עולם. אהבה זה לקום באמצע הלילה ולהכין שוקו לילד או לחטוף ממנו צ'פחה בבוקר כדי שאשים לו את מלך האריות.”

תמיד חשבתי שאתה מין יצור חברתי ורק עכשיו אני מבין שיש לך עסק גם עם הבדידות.
"הרבה פעמים אני אומר לעצמי שהייתי שמח להיות רועה צאן, לגור בחושה בגליל עם שבעה ילדים ובעלי חיים. היום זה בגדר פנטזיה ואני גם לא בטוח שאם זה יקרה, אז ארגיש שזה אכן הדבר. כשהייתי סטודנט גרתי שנה ביער ירושלים בחושה. זה נבע ממניעים כלכליים, אבל גם ממקום של לבדוק את הפחדים – איך אני מתמודד בעצם עם מהלך כזה של להיות נטול בית, ללא חפצים – רק עם בגדים, תנור נפט וכלי אוכל.”
 
 
יש לך שלוש משאלות.
"אחת מספיקה לי – להמשיך את החיים כמו שהם עכשיו. להמשיך את הפחדים והמאבקים. לא הייתי רוצה לשנות כלום, לא הייתי רוצה שמשהו פתאום יצנח עלי, כמו מליון דולר נגיד, אלא שייבנה כמשהו בתהליך, כחלק מהחיים.”

דודו ברקת הציג בסטודיו פתוח במסלול "השנה החמישית בקלישר" של המכללה להוראת טכנולוגיה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by