בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רואים להם בעיניים 

רואים להם בעיניים

 
 
לילך וולך

"הפועלים הקטנים מדהריה" מישיר מבט מטלטל לעיני הנערים הפלסטינים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך הסרט" פועלים הקטנים מדהריה" (צילום: יח"צ)
 מתוך הסרט" פועלים הקטנים מדהריה" (צילום: יח"צ)   
היעילות של מכבסת המילים מתבטאת ביכולתה לנקות אותנו מרגשות לא נעימים ולא רצויים שפוקדים אותנו כשאנחנו מביטים לסובייקטים מדוכאים בעיניים. כשאנחנו שומעים על "נער פלסטיני" בחדשות, העמעום הלא מתחייב שבצירוף מילים הזה, גורם לנו לישון טוב יותר, בין אם אותו נער פלסטיני הוא זה שנתפס מעביר על גופו חומרי נפץ, ובין אם הוא נער פלסטיני שנפצע מכדור צה"ל. אנחנו לא באמת רוצים לדעת שאותו "נער", הוא ילד בן 12, שהוא אוהב כדורגל, ושיש לו את אותו טי-שרט של אחינו הקטן. ככה עדיף.

איציק לרנר, בסרטו החשוב "הפועלים הקטנים מדהריה", נותן לאותם "נערים פלסטינים" כלליים שמות, פנים, חלומות, עבר וקצה של עתיד. הסרט עוקב אחרי שלושה קטינים מדהריה המפרנסים את משפחותיהם בעבודה מזדמנת בשוק באר שבע. אין להם אישורי שהייה בישראל, ולכן בכל הזמן שהם אינם סבלים, הם בורחים לסירוגין מהמשטרה וממשמר הגבול.

נאדר הוא בן 17, המבוגר מבין הנערים העובדים, עובד כדי לממן טיפולים לאחותו החולה בסרטן הדם. שתי אחיותיו הצעירות נפטרו, ובשל היותו המפרנס היחידי בבית, נאלץ לעזוב את בית הספר. חלומו הוא לעבור לפינלנד, לדודו שהסתדר שם, ולהיות טייס. הוא יודע שזה מה שירים את הראש של אבא שלו - לדעת שבן אחד למד באוניברסיטה.

נאדר הוא מברי המזל בין הנערים, שהשיג לו עבודה קבועה למחצה, בבסטה של הרצל הירקן בשוק באר שבע. הוא מסדר ארגזים, סוחב עגלות עמוסות ואפילו עוזר בקטיף. מערכת היחסים שלו עם הרצל ראויה להילמד כתבנית אב ליחסים שבין כובש לנכבש. ברגע אחד, מציע הרצל לנאדר בהלצה שיש בה מן הרוח הטובה לאמץ אותו כבן, וברגע אחר, הוא זועק עליו "מפגר, מטומטם". ונאדר מצידו לא שוכח לומר "בוקר טוב" בשיחת פלאפון תוך שהוא בורח מהמג"ב, ולהתנצל על העוצר שעיכב אותו מלהגיע מוקדם בבוקר. כל זה בעברית שהיא בין שבורה לפיוטית.

ובעצם למה להאשים רק את מכבסת המילים - אנחנו הרי רואים את הנערים האלו בכל שוק שאנו הולכים אליו, אבל מאמנים את העיניים לטשטש ולא ליצור קשר ישיר. אם נביט לתוך העיניים, נהיה מוכרחים לראות כל מיני דברים שיביכו אותנו. אז אנחנו מעדיפים לקחת את שקית העגבניות בלי לגעת באצבעות, לשמוט את המטבעות מגובה, ולהתרחק מהר, לפני שנבחין שהילד הזה צריך להיות בבית הספר ולרוץ אחרי כדור, ולא לישון ברחוב ולסחוב ארגזים.

איציק לרנר מכריח אותנו להביט בעיניים של מי שסוחב, מטאטא, מזיע ומאפשר להרצלים של העולם לחסוך כסף. הסרט קשה לצפייה, מעציב ומטלטל, אבל חשוב מאין כמותו, ונותן לנו גישה נדירה למי שהייאוש עדיין לא צבע כל חלקה טובה אצלו ועדיין מחזיק בחלומות. כל זה לא קורה במדינת עולם שלישי אקזוטית ורחוקה, בסך הכל מרחק 30 קילומטר מבאר שבע.

יס דוקו, שידור נוסף ב-24/6 22:00

בקטנה
מוכרחים להודות שהמסעות הקולינריים החדשים של "השף העירום" שהתבגר והתברגן, מסגירים את מה שחשדנו בו זה מכבר – הלך הילד, הלך הפלא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by