בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שוקולד 

שוקולד

 
 
ג`והן הריס

פתיחת הספר שעובד לסרט המצליח בכיכובם של ז'ולייט בינוש וג'וני דפ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
11 בפברואר
יום שלישי של המחילה

הגענו על כנפיה של רוח הקרנבל. רוח חמימה יחסית לחודש פברואר, עמוסה בריחות שמנוניים וחמים של חביתיות, נקניקיות מטוגנות וופלים עבים ומתוקים שנאפים על כיריים הניצבות על אם הדרך, עם פתותי נייר שנושרים לתוך צווארונים וחפתים ומתגלגלים בביבים, כמו ניסיון נואל להתחסן מפני החורף. התרגשות קדחתנית אוחזת בקהל שניצב לאורך הרחוב הראשי הצר, צווארים נמתחים כדי להעיף מבט בעגלת התהלוכה המכוסה בנייר קרפ, שושני נייר מעטרות אותה וסרטים מתנפנפים מאחוריה.

אָנוק מתבוננת בעיניים פעורות, בידיה בלון צהוב וחצוצרת צעצוע, והיא עומדת בין סל קניות לכלב חום ועצוב. כבר ראינו כל מיני קרנבלים, היא ואני: תהלוכה של מאתיים וחמישים עגלות מעוטרות בפריז, במארדי-גרא האחרון; מאה ושמונים עגלות בניו יורק; עשרים וחמש תזמורות מצעדים בווינה, ליצנים על קביים, ראשים גדולים מעיסת נייר מתנדנדים מצד לצד, ומנצחות שהולכות בראש עם שרביטים מסתחררים ומנצנצים.

אבל בגיל שש יש לעולם זוהר מיוחד. עגלת עץ שקושטה בחיפזון בנייר מוזהב, בנייר קרפ ובתמונות מהאגדות, ראש דרקון על גבי מגן, רפונזל בפֵאה מצמר, בת-ים עם זנב מצלופן, בית ממתקים שכולו זיגוג וקרטון מוזהב, ובפתח מכשפה שמשלחת ציפורניים ארוכות וירוקות לעבר קבוצת ילדים שעומדים בשקט. בגיל שש אפשר להבחין בדקויות ששנה לאחר מכן כבר חומקות מן העין. מאחורי עיסת הנייר, מאחורי הזיגוג והניילון, היא עדיין רואה את המכשפה האמיתית, את הקסם האמיתי. היא מרימה אלי את מבטה, ועיניה בורקות, כחולות-ירוקות כמו כדור הארץ מגובה רב.

"אז נישאר? אז נישאר כאן?" אני נאלצת להזכיר לה לדבר בצרפתית. "אבל נישאר? כן?" היא לופתת את שרוולי. שערה הוא סבך צמר גפן מתוק ברוח.

אני מהרהרת בשאלתה. המקום הזה לא גרוע יותר מכל מקום אחר. לאנְסְקֶנֶה-סו-טאן, מאתיים איש לכל היותר, פסיק קטן על הכביש המהיר בין טולוז לבורדו. עפעוף אחד והוא איננו. רחוב ראשי אחד, שתי שורות של בתי עץ ואבן חומים-אפרפרים, מתגודדים יחד כלוחשים דבר סוד, כמה רחובות צדדיים משתרעים במקביל כמו שיניים של מזלג מעוקם. כנסייה מסוידת מבהיקה בלובנה בכיכר מוקפת חנויות קטנות.

משקים חקלאיים מפוזרים על פני האדמה שעינה פקוחה תמיד. פרדסים וכרמים, רצועות אדמה תחומות ומבודדות על פי כללי האפרטהייד הנוקשים של החקלאות הכפרית: כאן תפוחים ושם קיווי, מלונים, עולש מתחת ליריעות הפלסטיק השחורות, גפנים שנראות כמושות ומתות בשמש פברואר הקלושה, אך יקומו לתחייה ברוב הוד והדר בחודש מרס... מאחורי כל אלה זורם הטאן — פלג קטן של נהר הגארון, מגשש את דרכו באחו הביצתי. והאנשים? הם נראים ממש כמו כל האנשים האחרים שהכרנו. אולי קצת חיוורים באור השמש הדהוי, אפרוריים קצת. מטפחות ראש וברטים בצבע השיער שמתחתם — חום, שחור או אפור. פנים צפודים כמו תפוחים מן הקיץ שעבר, עיניים נעוצות בבשר המקומט כמו גולות בבצק ישן. כמה ילדים, מרפרפים בצבעי אדום-ירוק-צהוב, נראים כמו בני גזע אחר.

עגלת התהלוכה מתקדמת בכבדות לאורך הרחוב, משתרכת מאחורי הטרקטור הישן שגורר אותה, ואישה גדולה, בעלת פנים רבועים ועגמומיים, לופתת את מעיל הצמר המשובץ שעל כתפיה וצועקת משהו בניב מקומי לא ברור לגמרי. על העגלה עומד סנטה קלאוס גוצי, שנראה לא במקומו בין הפיות, בנות הים והשדונים, ומשליך ממתקים על הקהל בתוקפנות חסרת רסן כמעט. גבר מבוגר בעל פנים קטנים חובש כובע לבד במקום הברט העגול של בני האזור, גוחן אל הכלב החום והעצוב שניצב בין רגליו ומרים אותו בארשת של התנצלות מנומסת. אצבעותיו הדקות והעדינות חולפות על פרוותו של הכלב. הכלב מיילל.

הבעת פניו של האיש נמלאת אהבה, דאגה ואשם. איש לא מסתכל על שתינו. באותה מידה יכולנו להיות בלתי נראות. הבגדים שלנו מעידים שאנחנו זרות, עוברות אורח. כולם מנומסים, מנומסים כל כך. אף אחד לא מתבונן בנו: אישה עם שיער ארוך, תחוב בתוך צווארון של מעיל כתום, צעיף משי ארוך מרפרף על הצוואר; ילדה במגפיים צהובים ובמעיל גשם כחלחל. הצבעוניות שלהן מייחדת אותן. הבגדים שלהן זרים, הפנים שלהן (חיוורים מדי או כהים מדי?) והשיער שלהן מבליטים אותן כאחרות, כזרות ומוזרות, אף על פי שקשה להגדיר למה.

אנשי לאנסקנה למדו איך להתבונן בלי ליצור קשר עין. אני מרגישה את מבטם כמו נשיפה על עורפי, נטולת עוינות אבל קרה בכל זאת. אנחנו פריט מעורר סקרנות, חלק מהקרנבל, ניחוח של ארצות נכר. אני מרגישה את המבטים שלהם כשאני מסתובבת לקנות גאלֶט. הנייר חם ושמנוני, וחביתית החיטה הכהה פריכה בקצוות אבל עבה וטעימה במרכז. אני בוצעת חתיכה ונותנת לאנוק, ואחר כך מוחה חמאה נמסה מסנטרה. המוכר הוא גבר שמנמן ומקריח, עם משקפיים עבים ופנים חלקלקים מהאדים שעולים מן הכיריים החמות. הוא קורץ אליה. בעינו האחרת הוא קולט כל פרט, כי הוא יודע שיצטרך לענות על שאלות אחר כך.

"אתן בחופשה, מדאם?" כללי הנימוס הכפריים מאפשרים לו לשאול. מאחורי האדישות המקצועית אני מבחינה בשקיקה אמיתית. הידע הוא מטבע עובר לסוחר כאן. מכיוון שאז´ן ומונטובן קרובות כל כך, התיירים נדירים כאן.
"בינתיים."
"אז אתן מפריז, מה?" כנראה בגלל הבגדים שלנו. בחבל הארץ הססגוני הזה האנשים הם אפרוריים. הצבע הוא מותרות, הוא דוהה במהירות. הפריחות הבורקות בצד הדרך הן עשבים פולשניים, חסרי תועלת.
"לא, לא, לא מפריז."

עגלת התהלוכה הגיעה כמעט עד קצה הרחוב. תזמורת קטנה — שני חלילים, שתי חצוצרות, טרומבון ותוף — פוסעת בעקבותיה, מנגנת שיר לכת דקיק, שקשה לזהות אותו. תריסר ילדים ממהרים בעקבותיה, מרימים את הממתקים שנפלו. חלקם מחופשים: אני רואה כיפה אדומה ודמות שעירה, אולי הזאב, מתקוטטים בעליזות לגבי הבעלות על כמה דגלונים.

דמות שחורה פוסעת במאסף. בהתחלה היא נראית לי כמו דמות מהתהלוכה — רופא המגפה אולי, אבל כשהוא מתקרב, אני מזהה את גלימתו המיושנת של כומר כפרי. הוא בן שלושים ומשהו, אם כי מרחוק הוא נראה מבוגר יותר בגלל ההליכה הנוקשה שלו. הוא מפנה אלי את פניו, ואני רואה שגם הוא זר — עצמות לחיים גבוהות, עיניים בהירות של מי שבא מן הצפון, ואצבעות פסנתרן ארוכות נחות על צלב הכסף שתלוי על צווארו. אולי לכן, בגלל הנוכריות הזאת, הוא חש שיש לו זכות לנעוץ בי מבט. אבל אני לא רואה ברכת שלום בעיניו הבהירות והקרות. רק מבט אומד, ערמומי, של אדם שלא בטוח בתחום המחיה שלו.

אני מחייכת אליו, והוא מסב את מבטו בבהלה ומאותת לשני הילדים שיתקרבו אליו. מחוות יד לעבר האשפה שמוטלת עכשיו לאורך הדרך. השניים מתחילים לאסוף אותה באי-רצון, חופנים בידיהם דגלונים משומשים ועטיפות ממתקים ומשליכים אותם לפח האשפה הקרוב. שוב אני רואה שמבטו של הכומר ננעץ בי כשאני מסתובבת, מבט שאצל גבר אחר היה יכול להתפרש כהתעניינות.
בלאנסקנה-סו-טאן אין תחנת משטרה, ולכן גם אין פשע. אני מנסה להיות כמו אנוק, לראות את האמת שמתחת למסווה, אבל כרגע הכול עדיין מטושטש.

"אז נשארים? כן, מאמא?" היא מושכת בזרועי בעיקשות. "נחמד כאן, נחמד לי כאן. אנחנו נשארים?"
אני מרימה אותה בזרועותי ומנשקת את קודקודה. היא מדיפה ריח של עשן, חביתיות מיטגנות ומצעים חמים בבוקר של חורף.
למה לא? המקום הזה לא גרוע יותר מכל מקום אחר.
"כן, ברור," אני אומרת לה, שפתי בשערה. "ברור שנישאר."
לא ממש שקר. אולי הפעם זה אפילו יהיה נכון.

הקרנבל נגמר. פעם בשנה הכפר ניצת בזוהר רגעי, אבל עכשיו החמימות כבר דעכה, הקהל התפזר. המוכרים אורזים את הכיריים ומקפלים את הדוכנים, הילדים מסירים את התחפושות והקישוטים. אווירת מבוכה קלה משתררת, כלימה לנוכח גודש הרעש והצבע. כמו גשם באמצע הקיץ הוא מתאדה, מחלחל לתוך האדמה הסדוקה ומבעד לאבנים הצחיחות, וכמעט לא מותיר עקבות. כעבור שעתיים לאנסקנה-סו-טאן שוב בלתי נראה, כמו כפר מכושף שמתגלה רק פעם בשנה. אילולא הקרנבל היינו מחמיצות אותו לגמרי.

יש לנו גז, אבל עדיין אין לנו חשמל. בלילה הראשון שלנו כאן הכנתי לאנוק חביתיות לאור נרות, אכלנו אותן ליד האח, וכתב עת ישן שימש לנו כצלחות, כי הכלים שלנו יגיעו רק מחר. החנות היתה פעם מאפייה, ואלומת השיבולים של האופה עדיין חרותה מעל הפתח הצר, אבל הרצפה היתה דביקה מאבק קמחי, ונאלצנו לפלס את הדרך פנימה בתוך סחופת של עלוני פרסומות.

דמי השכירות זולים עד גיחוך, כי אנחנו רגילות למחירים בעיר, ובכל זאת הבחנתי במבטה החשדני והנוקב של המתווכת כשספרתי את שטרות הכסף. בחוזה השכירות קוראים לי ויאן רושֶה, והחתימה שלי היא שרבוט שיכול להתפרש בצורות שונות. באור הנר סקרנו את תחום המחיה החדש שלנו: התנורים הישנים עדיין תקינים במפתיע מתחת לשומן ולפיח, קירות מצופים עץ אורן, אריחי חומר שהשחירו. אנוק מצאה את הסוכך הישן מקופל בחדר האחורי, וגררנו אותו החוצה. עכבישים התפזרו מתוך הקנווס הדהוי. אזור המגורים הוא מעל החנות: שני חדרי שינה, חדר אמבטיה, מרפסת זעירה עד גיחוך ואדנית חרס עם שיחי גרניום נבולים. אנוק עיוותה את פניה כשראתה את כל זה.

"כל כך חשוך כאן, מאמא." היא נשמעה מפוחדת, נרתעת מן העזובה הרבה. "והריח כל כך עצוב."
היא צודקת. ריח של אור יום שנלכד ונכלא במשך שנים, עד שהחמיץ והתעפש, ריח של גללי עכברים ורוחות רפאים, של דברים שנשכחו ואיש לא התאבל עליהם. הד חוזר מן הקירות כמו במערה, ונוכחותנו הקטנה והחמימה רק מעצימה את הצללים. צבע, אור שמש ומי סבון יעזרו לנו להיפטר מהזוהמה, אבל העצב הוא עניין אחר, התהודה הנואשת של בית שאיש לא צחק בו כבר שנים. פניה של אנוק נראו חיוורים ופעורי עיניים באור הנר, ידה מתהדקת בידי.

"אנחנו חייבים לישון כאן?" שאלה. "פַנְטופְל לא אוהב את זה. הוא פוחד."
חייכתי ונישקתי אותה על לחייה הזהובה והחרֵדה. "פנטופל יעזור לנו."
הדלקנו נר בכל חדר — זהב, אדום, לבן וכתום. אני מעדיפה את הקטורת שאני מכינה בעצמי, אבל בשעת משבר גם המקלות הקנויים מספיקים למטרותינו — אזוביון, ארז ולימונית. כל אחת מאיתנו החזיקה נר, אנוק תקעה בחצוצרת הצעצוע שלה, אני קירקשתי בכפית מתכת בתוך סיר ישן, ובמשך עשר דקות צעדנו בכל החדרים, צעקנו ושרנו בקולי קולות — החוצה-חוצה-חוצה! — עד שהקירות רעדו והרוחות הנכלמות ברחו והותירו מאחוריהן ניחוח קלוש של חריכה והמון פתותי טיח.

מאחורי שכבת הצבע הסדוקה והמפויחת, מאחורי עצבותם של החפצים הנטושים, אפשר להתחיל לראות את קווי המתאר העמומים, כמו כתם שנשאר בשדה הראייה אחרי שזיקוק יום הולדת כבה: כאן קיר בוהק בצבע זהוב, שם כורסה בלויה קצת אבל צבועה בכתום עליז, הסוכך הישן קורן לפתע כשצבעים נסתרים למחצה גולשים ובוקעים מתחת לשכבות הזוהמה. החוצה-חוצה-חוצה! אנוק ופנטופל צעדו ושרו, והבבואות החיוורות הלכו והתבהרו: כיסא גבוה ליד דלפק הוויניל, מחרוזת פעמונים ליד דלת הכניסה.

אני יודעת שזה רק משחק, כמובן, רק מעשה קסמים כדי לעודד ילדה מפוחדת. נצטרך להשקיע כאן עבודה, עבודה קשה, לפני שמשהו מכל זה יתממש. ובכל זאת, כרגע, די בכך שנדע שהבית מקדם אותנו בברכה, כמו שאנחנו מקדמות אותו בברכה. פיסות לחם וגרגרי מלח ליד המפתן כדי לפייס את אלי הבית. טיפות של שמן אלגום על הכרית כדי להמתיק את חלומותינו.
מאוחר יותר אמרה לי אנוק שפנטופל כבר לא פוחד, אז הכול בסדר. ישנו יחד בלי להחליף בגדים על המזרן המקומח בחדר השינה כשכל הנרות דולקים, וכשהתעוררנו כבר היה בוקר.

"שוקולד" מאת ג'והן הריס, הוצאת כינרת
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by