בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שיר קין  

שיר קין

 
 
עידו אורן

האלבום המלנכולי של keane הוא מלאכת מחשבת מרגשת ומשמעותית

 
 
 
 
 
 
 
 
 

Under The Iron Sea / הליקון

עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום    
אחרי הטירוף המוחלט של אלבומם הראשון, KEANE מחפשים עיר מקלט. תחושות בדידות, בלבול וגם מעט רחמים עצמיים מבריחים אותם למצולות, עמוק עמוק "תחת ים הברזל".

עוד לפני שיצא, גורלו של האלבום Under The Iron Sea היה להיתקל בחבלי קליטה לא פשוטים. ההצלחה הבומבסטית של Hopes & Fears, אלבום הבכורה, הציבה רף כמעט בלתי ניתן להשגה. היא מיתגה את Keane כ"להקה מבטיחה", והביאה אותה לנקודת שיא מוקדם מן הצפוי. יש מי שיאמרו מוקדם מדי.

תסמונת ההצלחה המשתקת מוכרת בעולם המוסיקה, אך לא תמיד היא שלילית. רבים האמנים המשכילים לנתב את פחדיהם ואת שאלותיהם הבלתי פתורות להעמקת יצירתם ולהרחבת גבולותיה. לפעמים זה מורגש מאד בתפנית מוסיקלית משמעותית (כמו המעבר החד של רדיוהד מ- Ok Computer ל- Kid A), או בהמצאה שיווקית מוזרה (הגורילז), ולפעמים, כמו במקרה הנוכחי, זה על גבול הלא מורגש.

השלישייה הבריטית אומנם חוותה את האימפקט של הצלחתה בצורה די קשה (בין היתר חילוקי דעות שכמעט הובילו להתפרקות הלהקה), אך הקו המוסיקלי שלהם נשמר, וטוב שכך. כי בשורה התחתונה, למרות כל הקשיים, Keane עומדים בכבוד במשימת הוצאת האלבום השני, והם ממשיכים לספק לנו מלודיות סוחפות וקליטות, שירה נוגה ובעיקר שירי פופ מעולים.

כעת לת'כלס. Atlantic הוא לא פחות משיר פתיחה מבריק. הקלידים הדומיננטיים, התופים העוצמתיים והטאצ' האלקטרוני מכניסים את המאזין לחוויית השמיעה עם הרבה חשמל באוויר. בתוספת שירתו הלירית של טום צ'פלין המספר על פחד מבדידות וכמיהה לאהבה, אפשר להבחין כבר בשיר זה בשאיפתם של Keane להיות בעלי אמירה בעשייתם, ולא עוד מכונת להיטים משומנת וקרירה.

באופן כללי, בחירת סדר השירים באלבום טובה מאד וניכר שהושקעה בה מחשבה מיוחדת. אחרי Atlantic המסביר פנים, באים בזה אחר זה ארבעה שירי Keane טיפוסיים, מהוקצעים וכיפיים - מהפאנצ' הקיצבי של Is It Any Wonder ועד ל-A Bad Drean הממכר - שיש בהם כדי להרגיע את מעיהם חובב המלודיות של חסידי הלהקה, ולאפשר מרחב אומנותי גדול יותר בהמשך. Hamburg Song המצוין שבא מיד אחריהם, מענג בשלוותו ובפשטות שלו. גם קטע השלוש דקות נוסח פינק פלויד שמקדים את Crystall Ball לא מקלקל ורק מוסיף ניחוח אקספרימנטלי לסיפור. וכל אלה רק מקדימים את Try Again העשירי וכנראה הטוב באלבום. בסיכומו של דבר, מלאכת מחשבת. אולי צריך בכלל להודות על כך לבונו, ידיד הלהקה, שייעץ לקינים לייחס חשיבות מיוחדת לקביעת מיקומם של השירים, בטענה שזה מרכיב קריטי להצלחת האלבום.

אם להצביע על הקונטקסט של Under The Iron Sea, אז נגלה אותו בטקסטים היפים של טים רייס-אוקלי, פסנתרן הלהקה. את רוב השירים מלווים בעקביות מסרים של בדידות, בלבול ואכזבה - מלנכוליה במינון גבוה.

אותו אימפקט אמביוולנטי של הצלחה, מטביע את חותמו הכבד גם במלל. הניסיון לברוח מפניה ומתחלואיה, עובר דרך ים של שאלות קיומיות ומלחמה בפחדים, והוא אף מתגלגל לעולם של פנטזיה כמו ב- Crysall Ball ו- The Frog Prince. אם לשפוט על פי הדמעה בעין הסוסונים שפלי הראש שעל גבי עטיפת האלבום, ועל פי אמירות מפתח כמו "Love Is Just A Lyric In A Childrens Rhyme", אפשר לומר שהקינים מרגישים עזובים, פגועים, חסרי תקווה, ובעיקר שהם מנסים להעביר מסר כן של כאב אמיתי השאוב מחייהם. כנות ראויה להערכה.

אחרי שני אלבומים מוצלחים ומשמעותיים, אפשר כבר לומר בפה מלא: Keane אינם תופעה חולפת או סתם עוד מטחנת להיטים אחת. זהו הרכב חשוב ומשמעותי בנוף הרוק האלטרנטיבי. עם מבצע נהדר, כותב/פסנתרן מחונן ומתופף שמשלים את התרכובת, הם כנראה הדבר האמיתי. לא נותר אלא לחכות לאלבום הבא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by