בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לכו בנים 

לכו בנים

 
 
אמיר עמרמי

האלבום של "הגיים בויז" נוסחתי, חסר מעוף ומשעמם עד עילפון. הבויז תוקעים עוד מסמר בארון הקבורה של הפופ הישראלי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום (יח"צ)
 עטיפת האלבום (יח"צ)   
הערצה בגיל הטיפש עשרה היא דבר מאוד בריא. כמה שיותר עם הראש בקיר, ככה יותר טוב. זהו שלב התפתחותי הכרחי שעדיף לעבור כמה שיותר מוקדם. להבדיל מ"הערכה", בהערצה אין מקום לביקורת שלילית. מושא ההערצה, עבור המעריצים, משול לטלית שכולה תכלת, שבניגוד לבטריות יש בו רק פלוסים. הגיים בויז באים למלא את הפונקציה הזאת בדיוק, ולא שום דבר אחר.

אני מסוגל להתמודד עם שאלות מורכבות בפסיכומטרי, אבל תבקשו ממני להתאים את חמשת שמות חברי הגיימבויז לפרצופים שלהם, ותקבלו אפס אחוזי הצלחה. הם פשוט דומים מדי, חסרי זהות עצמאית.

מדובר במוצר של מפיקים מוסיקליים - הכוח המניע של סוללת הטירוף הזאת - שמראש התריעו כי מדובר בדבר הבא שהולך לכבוש את המדינה. "אין רואים את הרוח" אמר ביאליק, "אבל היא הנוהגת את הספינה, ולא הסמרטוטים האלה המתנפנפים מעל התורן".

קחו למשל את השם "גיים בויז – האלבום". הקסם ששמור לשמות אלבומים הוא מהשם הזה והלאה. היו יכולים לעדן את זה ולהסתפק בשם הלהקה, או בשיר נבחר, אך בחרו להדגיש את האמת הפשוטה – "האלבום", ב"ה" הידיעה. כאילו שמישהו יזכור לספור אותו בסיכום המאה הבאה.

אז עם מעט עוקצנות, סיכמנו כי הגיים בויז כאן, בעצם, כדי למלא תפקיד. ובדיוק כמו לבעלי תפקידים, גם להם יש תחליף. על הדרך, מצליחים יוצרי הלהקה (ובמילים לא תקינות פוליטית - אסופה), כותביה, מעבדיה וכל השאר, לתקוע מסמר נוסף בארון הקבורה של הפופ הישראלי. ז'אנר שכבר כמה שנים מסכם את עצמו ומעיד כי אין לו שום רצון להתפתח. בדומה למוסיקה המזרחית.

זה לא היה כזה עצוב אם הייתה לנו תרבות מוסיקה של מאות שנים. כשאנחנו חיים במדינה צעירה, שבה תרבות המוסיקה בת בקושי שלושה עשורים, זה בהחלט לא לזכותה שיש כמה ז'אנרים שהחליטו לוותר על התפתחותם האבולוציונית, שמכוונים נמוך כדי לפרוץ בזריזות ולגזור קופונים כספיים בלבד. גם עצוב שאומני הז'אנר (אומנים במובן בעלי מקצוע), תופסים את מקומם של האמנים, אנשי הרוח.

מהבחינה האמנותית, לא צריך להיות מהמר מיומן כדי לנחש שהלסת לא נשמטה לרגע מהצלילים שבקעו מהמערכת. "אני רואה אותך כמו מרחוק" נרשם ברצועה השנייה של האלבום, "אשמור את ליבי". המילים נשמעות מאולצות למלודיה. עשרים שקלים שלא מדובר במטאפורה עמוקה אלא במילוי ריתמי של השיר.

צמד Knob מספק גם הוא רצועה סיסמתית לא פחות משאר רצועות האלבום בשם "הזדמנות שנייה". חבר ההרכב, אושרי חמי, סיפק יצירה פרי עטו בזו הלשון: "עומד מול מראה, מביט לעצמי בעיניים, מרגיש מבוזבז, רוצה לקפוץ לשמיים, הזמן עובר, ורק אני עוצר פתאום, ורואה נוף חדש וכולי נרגש". מה זה בכלל אומר?

על ההפקה המוסיקלית חתום הכותב והיוצר העיקרי, עמית צח, שעשה עבודת הפקה טובה. חמשת חברי ההרכב לא מנצלים מספיק את העובדה שהם חמישה קולות נפרדים (חסרי זהות, כבר אמרנו?) ומראש לא ציפינו לעיבודים ווקאלים מזקירי פטמות.

לסיכום, "גיים בוייז - האלבום" הוא אלבום תבניתי, נוסחתי, בעל תעוזה שלילית, לחנים צפויים מדי וטקסטים משעממים עד עילפון, שנראים כמו שיר אחד ארוך. אופס, כמעט נסחפנו לביקורת אמנותית. עם הקוראים, סליחה. בקשר לקוראות בנות העשרה, זה לא ממש משנה - בין כה וכה הן לא רואות אף אחד ממטר.

גיים בויז – האלבום (אייל רוברט) 34:54 דקות
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by