בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הקרב על הבופור 

הקרב על הבופור

 
 
גולן כספי

בימים אלה הסתיימו צילומי "הבופור", על פי הספר זוכה פרס ספיר "אם יש גן עדן". רון לשם מספר על תהליך הכתיבה, חבלי הלידה של העיבוד לתסריט, העבודה עם יוסף סידר הבמאי, ומסכם: "אני מבסוט, ועוד איך"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
רון לשם (צילום: אלדד רפאלי)
 רון לשם (צילום: אלדד רפאלי)   
"ברוכים הבאים. אם יש גן עדן ככה הוא נראה, אם יש גיהינום ככה הוא מרגיש. מוצב בופור."
(מתוך " אם יש גן עדן")

רון לשם, מחבר הספר "אם יש גן עדן", הוא בחור צעיר וחביב עם תווי פנים של ילד, שמדבר על מורשת לבנון כמו על אהובה ישנה. המשיכה שלו לאנשים ולדרמה מאחורי הסיקור החדשותי עליו היה מופקד ככתב צבאי, ותשוקתו לספר את סיפורם, הולידו את ספרו המוערך שזכה בפרס ספיר לספרות לאחרונה. אני יכול לראות אותו, אשכנזי עדין ומנומס, מסתובב עם פנקס ומתעד בנחישות את סיפורי התקופה, מקפיד לא לפספס את כל הקללות שיפוזרו מאוחר יותר כתבלינים אותנטיים וייצרו את הז'רגון העשיר של הספר - ביטויים כמו מזחל"ש (מחזיר לשיגרה) או כינויים מקוריים להומואים, סטייל מאכזב הורים, משתעל נוצות או מנדנד משקופים.

ב-1985 נסוג צה"ל ממרבית השטחים שכבש במבצע שלום הגליל. לאחר הנסיגה נותרה בידי צה"ל רצועת ביטחון לאורך הגבול הישראלי-לבנוני. השליטה בשטח זה נשמרה במטרה ליצור חיץ מפריד לישובי הצפון ולמנוע ירי קטיושת ופעולות טרור. צה"ל התבצר במספר מוצבים, ובמשך 15 שנה ניהל בגזרה לחימה בלתי פוסקת מול החיזבאללה. מספרי החללים שהלכו וגדלו יחד עם הופעתם של תנועות חברתיות שקראו לעזוב את לבנון, עוררו דיון ציבורי טעון בדבר נחיצות הנוכחות בלבנון.

"אם יש גן עדן" מספק חלון הצצה מרתק להוויה ולמציאות האבסורדית אותה חיו חיילי מוצב
הבופור, אותו מבצר מבודד ובלתי מושג. המצדה של רצועת הביטחון בלבנון. לשם לוקח את קוראיו לתיעוד נדיר ומרתק של מלחמה נשכחת. מלחמה של חיילים-ילדים, אמיתית וכואבת, שתמה בשבע בבוקר של יום רביעי, ה- 24 למאי שנת 2000, ברגע בו עזב אחרון חיילי צה"ל את אדמת לבנון.

במדינה פוסט-טראומטית ועמוסת התרחשויות כשלנו, תהליכים משמעותיים נבלעים בשצף
האירועים הבלתי פוסק והופכים להיסטוריה נשכחת. מספר ימים לאחר הנסיגה, נעלמה המילה לבנון מחיינו והודחקה, במיומנות, מהתודעה הקולקטיבית. מאמרו של לשם "הר הקללה" ("ידיעות אחרונות", "7 ימים", 11/5/2001 ), שהופיע שנה לאחר היציאה מלבנון, נתן לציבור טעימה קטנה מהמציאות הבלתי אפשרית בלבנון. לשם, חדור מוטיבציה לספר את הסיפור בצורה רחבה וחיה, שיתף את חברו הבימאי יוסף סידר (שבאותם ימים עבד על "מדורת השבט"), שהבין מייד את הפוטנציאל. וכך יצא שבמקביל לתהליך כתיבת הספר, החלה העבודה על עיבוד קולנועי לסיפור. בימים אלו הסתיימו הצילומים לסרט "הבופור" ואני ניצלתי את האירוע לפגישה עם רון על תהליך היצירה.
 
אושרי כהן ויוסף סידר (צילום: קארין בר)
 אושרי כהן ויוסף סידר (צילום: קארין בר)   
"פעם לילך שאלה אותי מה זה בדיוק בופור, ואני חשבתי כמה קשה להסביר במילים. צריך להיות שם כדי להבין, וגם זה לא מספיק. הרי בופור הוא המון דברים. כמו כל מוצב צבאי, בופור זה שש-בש, קפה שחור וטוסטים. משחקים שש- בש על טוסטים, מי שמפסיד מכין לכולם, משהו חזק עם פסטו. בופור זה לחיות בלי שבריר שנייה של פרטיות, שבועות ארוכים עם הצוות, מיטה בתוך מיטה, מסוגל לזהות מתוך שינה את ריח הנעליים של כל אחד מהם".

"בעיניים עצומות מצליח לומר מי תקע נוד בכל רגע נתון, רק לפי הריח. בזה נמדדת חברות אמיתית. בופור זה לשקר לאמא בטלפון, כדי לא להדאיג אותה. אתה תמיד אומר 'הכול אחלה, בדיוק גמרתי להתקלח ואני הולך לישון', כשבעצם לא התקלחת כבר 21 יום, המים במיכליות נגמרו, ובעוד דקה אתה בכלל עולה לשמור. לא סתם לשמור, עולה לעמדה הכי מפחידה במוצב". (מתוך "אם יש גן עדן").

ספרו של לשם מסופר כולו מנקודת מבטו וקולו הפנימי של הגיבור ארז ליברטי, קצין מורעל שמקבל פיקוד על צוות צעיר, איתו הוא עולה ללבנון. הספר מתאר את השנתיים אחרונות בלבנון עד לרגע הנסיגה בו יוטל על ארז לפוצץ את המוצב. תהליך אדפטציה של רומן לתסריט הוא משימה לא פשוטה בכלל. קולנוע הוא מדיום ויזואלי והעיקרון השולט בו הוא להראות ולא לספר.

האפשרויות הזמינות שיש לסופר להעביר מחשבות, רגשות וזיכרונות של גיבוריו אינם רלוונטיים בכתיבת תסריט.
"זה באמת היה מאד קשה, היו לפחות 20 דראפטים (גרסאות) עד 4 ימים לפני הצילומים. בכל דראפט הרגשנו שזה עדיין לא יתד בלב. אחרי 320 עמודים שכתבתי מנקודת מבטו של ערס צעצוע, טקסטים שמשולבים ברגשות ותחושות פנימיות, ההמרה של זה לדיאלוגים הייתה משהו שלא יכולתי לעשות. לא רצינו לברוח ישר אל האפשרות של מספר-על ו- Voice Over, והחלטנו לשים את האופציה הפשוטה הזו בצד, על מנת להבטיח שהפעולות יעבירו את הנפש. הדמות של ארז, כמו כל הדמויות, מסתכלת אחורה אל תקופה שמצד אחד הייתה אבסורד, מלאת שכול ואובדן, אך עדיין מדברים עלייה בערגה".

"כל התקופה הזו מוצפת במתיקות. זאת הייתה מדינת ילדים, בלי חוקים עם שפה וכללים ודת. יש התענגות על החברות, היצרים והפחד הממכר. ארז הגיבור (שישוחק ע"י אושרי כהן בסרט). הוא אדם שחווה את רגעי השיא של חייו. הוא זכה לפקד בגיל 21 על מוצב שהיה סמל לאומי. חומת ההכחשה אצלו ואצל חייליו הלכה והתפוררה, בעוד הוא ניסה לאחוז ולשמר מתוך ההכרה שאלו הם רגעי השיא והעוצמה של חייו. כשהוא חוזר הביתה לבסוף, זה הרגע העצוב בחייו. ההכרה שהכול היה לחינם".
 
מתוך הסרט "הבופור" (צילום: קארין בר)
 מתוך הסרט "הבופור" (צילום: קארין בר)   
תסריטאי נפרד מהסיפור כשזה עובר לידי הבמאי ובחירותיו. איך אתה, שעברת דרך כה ארוכה עם הדמויות והסיפור, הרגשת עם זה?
"מלכתחילה רציתי שסידר יביים, גם בגלל שאהבתי מאד את הדברים שהוא עשה, ובעיקר בגלל שהוא בנאדם. יש יותר מידי בימאים בארץ שהיו משתלטים על הפרויקט וקוברים אותי. במהלך כל התהליך, סידר הושיט לי יד והזמין אותי לתהליך היצירה. הנכס הכי גדול שלי בפרויקט הזה הוא מה שלמדתי בכל תהליך היצירה."

הרגשתי בספר שלך תחושה של הערצה לסיטואציות הגבריות האלו, לחברות האמיצה שנוצרת במצבים כאלו. בינינו, ארז הוא מעין איד שלך?
"אין לך מושג כמה. הוא כל מה שרציתי להיות ולא הייתי, עם כל זה שהוא גיבור טראגי שמתחבא מאחורי חומת החוסן שלו. אני מאוד אוהב גיבורים שהם ערס צעצוע מבחוץ אך בפנים רגישים ורכים. בתהליך העיצוב של ארז כגיבור העלילה, לא רציתי לכתוב אותו כגיבור אנטי-מלחמתי, קיבוצניק יפה בלורית שמתייסר בחיבוטי נפש ומרגיש שהוא פוגע בהומאניות שלו. היה לי הרבה יותר מעניין להתעסק בגיבור מורעל שהוא גם האחרון שם".

"צה"ל השתנה והמבנה הסוציאלי שמרכיב את החילות הקרביים הוא ברובו דתיים ועולים חדשים. אם תבחן את אחוזי המתגייסים בתיכון תל אביבי אתה תהיה בשוק. זה צבא של שכירי חרב ובשר תותחים. יש שם המון אנשים שלא ממש שאלו אותם, שנמצאים שם כי זה כרטיס הכניסה שלהם לישראליות. כל הדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים, למעט דמות אחת של זיתלוואי, שהיא הדמות החביבה עליי. בשבילי הכיף הכי גדול היה לקום בבוקר, להפעיל ולצחוק עם זיתלוואי. כשסיימתי, זה היה ממש התמודדות עם אובדן וגעגועים."

"הבופור" הוא אחד הפרויקטים הגרנדיוזיים ביותר שהופקו בארץ. לצורך צילומי הסרט הוקם שיחזור מדויק של מוצב הבופור בקלעת נמרוד מ-1100 טון בטון. ההפגזות השוטפות ושגרת הלחימה בגזרה, חייבו הפקה מסובכת שתהיה עתירת אפקטים ופיצוצים.

"סידר אומר שהסרט עונה לז'אנר סרטי מלחמה. אך אינו סרט מלחמה", מספר לשם, "בניגוד לסרט מלחמה קלאסי, בו עומדים מתחת לאיזה הר במטרה לכובשו ולהניף את הדגל, פה הסיפור הוא בדיוק ההיפך. הבופור היה מעין סוג של מצדה, רק שפה במקום להתאבד, בחרו בחיים. חיזבאללה זה דמות אמורפית ובלתי נראית שנלחמה מבעד לג'ונג'ל יפהפה, לרוב בעזרת טילים, פצמ"רים ומוקשים. למעשה, בלבנון לאויב לא היו פנים. אם היינו עושים סרט על עזה, לא היינו יכולים למחוק את הדמויות והחיים בחוץ".

בעיות הביטחון בגבול הזה עדיין לא נפתרו, אבל בשורה התחתונה, מתים שם פחות ילדים. היה לכם חשוב לייצר אמירה ברורה בסרט של קדושת החיים מול אחיזה פוליטית לאומית באדמה?
"סידר, היה יותר נחרץ ממני כשאמר: 'לא באנו להרביץ שום אג'נדה, באנו לספר סיפור. סיפור טוב, ולא שום אמירה'. מה שהניע את הכתיבה שלי, הייתה התחושה שיצאנו משם יום אחד, ושבוע אח"כ, המילה לבנון לא הוזכרה בכלי התקשורת. הדחקנו את זה. ויש בינינו המון אנשים שזקוקים שנתעסק בזה. היה לי חשוב להעביר את עוצמת החוויה וההתמודדות היומיומית עם הפחד, לספק איזה חלון הצצה למה שעברו החיילים שהיו שם".
 
 
איתי טיראן (צילום: קארין בר)
 איתי טיראן (צילום: קארין בר)   
הספר שלך לא מאפשר להתעלם משאלת הנחיצות של נוכחות צה"ל ברצועת הביטחון. הגיבורים מקפידים להיאחז, עד לרגע האחרון, באותה תחושת שליחות לאומית. גם כשבציבור צעקו להוציא אותם משם. לא היה לחיילים שם את הזכות והלגיטימציה לשאול שאלות.
"הם התמודדו עם מאבק אמיתי לחיים ושפיות. יש את הסיפור של עופר שרון, חייל סיירת צנחנים ובנה של ברוריה שרון, ממנהיגות ארגון ארבע אימהות. בהיתקלות בקלעת ג'בור, בה נהרגו שלושה לוחמים, קיבל עופר שרון החלטה לא להסתער, מחשש מוצדק וברור לחייו. הבחור חשף את רגעי ההתלבטות והודה בכנות כי פשוט פחד למות. בבופור תלו את הכתבה איתו לאחר פרסומה, ומישהו כתב עליה את המילה 'מלך'. נוצר שם מצב של פחד ואי ודאות האם החברים מסביב יקומו ויסתערו בשבילך. עידן קוריס, חייל אמיתי, עמד בעמדת שמירה במוצב בלבנון. מחבל ענק קפץ עליו לעמדה, הוא נאבק בו והצליח להניס אותו ולשמור על נישקו. הבחור הודח בטענה שבצה"ל יש ערך שנקרא חתירה למגע, ציפו ממנו להסתער ולמות".

יש בספר נימה עוקצנית וצינית בכל הנוגע להתייחסות אל המחאה השקטה מדי בציבור בהקשר לבנון.
"התקשורת יוצאת שם באור הכי שלילי בעולם. הוא קורא להם חבורת נקבות שלא מבינות שום דבר. חלק מהתחזוקה היה להתייחס אליהם בביטול. ילד שחוזר מהצבא ורואה שלטים שצועקים לו 'בשר תותחים' לא יודע איך לאכול את זה. לחיילים וגם למפקדים לא היו את התשובות. הייתה זעקה שקטה של אם יוצאים עוד שנה, אז למה לא עכשיו".

אריק שרון, אולי הגבר האחרון בחיינו, שוכב צמח. שאול מופז בוכה אצל יאיר לפיד, אין לנו יותר גיבורים?
"רבים יגידו תודה לאל על זה שגיבורי התרבות שלנו הם לא קצינים וגנרלים. התרבות שלנו מאד אסקפיסטית, ובצדק. אנחנו מותשים. אני לא יודע כמה לציבור יש כוח להתעסק במשהו שמריח כמו חדשות, גם אם הוא רגשי ועמוק. היוצרים והסופרים היום, או שבורחים לאזורים הכי רכים שיש או שאם מתעסקים בחומר קשה זה השואה או ההתיישבות. אפילו בפצעים של יום כיפור לא מתעסקים, בטח שלא בחוויות הטריות יותר. אני חושב שחובתם של יוצרים להתעסק בדברים הכי רגשיים ועמוקים שיש.”

נדמה כי לסרט הזה יש את כל מה שצריך: סיפור נדיר שמעולם לא סופר; לוקיישן עם נוף עוצר נשימה; כותב צעיר ומוכשר, זוכה פרס ספיר לספרות, שחבר לבימאי עתיר פרסים (סידר זכה בחמישה פרסי אופיר על "ההסדר" ושישה על "מדורת השבט", בניהם פרס הסרט והתסריט הטוב ביותר); וקאסט מבטיח שכולל, בין השאר, את אושרי כהן, איתי טיראן, אוהד קנולר, איתי תורג'מן, אלי אלטוניו ואלון אבוטבול.

עוד בטרם הושלמה העבודה על הסרט, הוא כבר הספיק לעורר דיון ציבורי לאחר שמספר הורים שכולים הרימו גבה על הבחירה ללהק שלושה שחקנים (אושרי כהן, איתי טיראן ואיתי תורג'מן) שלא שירתו שירות מלא בצה"ל לתפקידים ראשיים. הסרט נמצא בשלבי העריכה ועתיד לצאת לאקרנים בארץ לקראת תחילת 2007, בסמוך למועדי פסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם.

אתה מבסוט מהתוצאה?
"ראיתי את הטריילר שהכינו לפסטיבל קאן ולא יכולתי לדמיין משהו מהפנט יותר, גם מבחינת גודל ההפקה, האפקטים והעוצמה, וגם מבחינת רגעים של קאסט מושלם. סידר הוא בימאי שחקנים מושלם והייתה בינו ובין השחקנים דינאמיקה מדהימה. מה שהניע אותי בפינג פונג עם סידר, היה להראות שזה סיפור על שריטה ועל מציאות הזויה, שהגיבורים נראים בה מרחפים על פלנטה אחרת. רציתי שגם המבנה הקולנועי יהיה אחר והזוי. שריטה גם במבנה של העלילה, במובן של לשבור תבנית, להצחיק ולהתפרע. אני מבסוט, ועוד איך!
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by