בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שירת הגורילות  

שירת הגורילות

 
 
דון פרנסיס יוז

פתיחת הספר האוטוביוגרפי של אישה שהתמודדותה עם אוטיזם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

תרבות של יחיד

עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
עמדתי בשער גן החיות והרמתי את מבטי אל אותו השער שיצאתי ממנו לפני ארבע שנים. מאז שעזבתי, לקחתי את כל מה שנתנו לי הגורילות ובניתי לעצמי חיים של שייכות. עכשיו היו לי משפחה, חברים וקריירה של חוקרת באוניברסיטה. הגורילות סייעו לי להשלים מעגל, הראו לי דרך להבין את העולם. עכשיו נתתי לסטודנטים שלי הזדמנות דומה להבין את העולם בצורה שונה, דרך אותה משפחת גורילות שהיתה משפחתי. בסיור הזה הבאתי כמה מתלמידי לגן החיות "וודלנד פארק" בסיאטל, לפגוש את הגורילות היקרות לי כל כך.

עשיתי את דרכי בשטח גן החיות המוכר כל כך אחרי עשר שנים. דרך ביתן הכרטיסים שפעם היה בו כדי לעורר בי פחד, ולאורך השביל המתפצל, שהוביל לעולמות שונים שחוברו לאחד. בירכתי בלי קול את עצי האגוז, את העשבים הנעים ברוח. צעדי האיטיים חרקו על השביל החולי, מנערים מעלי שכבות של זמן וזיכרון, מסירים את האבק מכפות רגלי ומשאירים אותו במקומו. ארכיאולוגיה. כאן חפרתי וגיליתי את עצמי. כעת חזרתי כאדם בוגר, אדם שלם. אני אדם מצליח, שיש לו את עצמו, התואר השלישי כבר מאחורי, מתכוננת להפגיש את הסטודנטים החדשים שלי מהאוניברסיטה עם העולם הסודי של הגורילות. באתי לשם להביט לאחור ולהביט קדימה.

הלכתי לאורך השביל, חולפת על פני הפינגווינים, על פני הקופים. קוף סיאמן צרח על רקע קריאות ציפורים. האוויר היה מלא בנשימתם של דברים צומחים; הוא יצר קן אפל וחמים בתוך פי וקיבתי. עברתי דרך השיחים העבותים שנפרדו לשלום מהשביל הזורם מטה בשטף, כערוץ נחל הטומן בחובו את מחשבות העבר במרוצתן. הפשרת שלגים באביב. הפשרתי שם.



הנחתי לזיכרונות לשטוף אותי בזרם הולך וגואה; השביל התרחב למעין מערבולת. עיכוב קל. הייתי מול כלוב הגורילות. הפסקתי לחשוב. הייתי בבית. הגורילות הסתכלו בי. מבחינתן, מעולם לא עזבתי אותן, מפני שלאמיתו של דבר הייתי שם פעם אחת. הזמן של הגורילות שונה. הזמן קורה כשנמצאים יחד, לא כשנמצאים לחוד. אני שמחה להרגיש סוג כזה של זמן, ואני עוצמת עיניים, שואפת אל קרבי את הריח הלימוני החם של הגורילות ואת הריח הסמיך-מתוק של הקש. אחת המטפלות בגורילות מבחינה בי ומתקרבת בחיוך. מבחינתה נעדרתי זמן רב.

אני עומדת עם המטפלת בגורילות. אף שעבדתי איתה במהלך העשור האחרון, עדיין לא נוח לי לדבר איתה, ואני מסיטה את עיני הצידה, לא אומרת הרבה. אולי אני מוזרה בעיניה. המטפלת דיברה. "אלאפיה ילדה באוקטובר האחרון. הלידה עברה בסדר גמור. היא אמא טובה." היא עשתה הפסקות קלות בין המשפטים. אולי לא הרגישה נוח עם השתיקה. העפתי בה מבט קצר. הבטתי בגורילות והעדפתי לא לדבר.

חשבתי על התהליך הכרוך בלידת גורילה בשבי. הזדווגות של גורילות היא עסק מסובך, המורכב מטקסים שלפעמים נמשכים שעות. הנקבה תתחיל לשלוח לכסוף-הגב את "מבט הייחום" המאותת על תשוקתה להזדווג, אבל הנכונות שלה, בייחוד אם היא נקבה צעירה חסרת ניסיון, משולבת לעתים קרובות באי-נוחות עקב קרבתו הלא רגילה של הזכר; הפניית גופה הקטן יחסית אל גופו המסיבי היא תהליך שדורש ממנה ביטחון רב. היא יודעת שצעד מוטעה בריקוד הזה עלול לתסכל את הזכר שהיא חושקת בו ולהבריח אותו. אף שכמעט לא קורה שנקבות הגורילה נפגעות בחילופי המסרים האלה, ההרמוניה הרגשית של הקבוצה נפגעת, והזוג צריך להתחיל שוב מבראשית כדי שתתרחש הזדווגות.

ואז באה הלידה. לידות בשבי, עד לזמן האחרון, לא היו שכיחות מפני שגורילות זקוקות להקשר תרבותי — למשפחות שלהן, לסביבה עשירה, למזון הנכון ולמסורות נלמדות — כדי להביא בהצלחה צאצאים לעולם. ולפיכך עד לאחרונה היו הלידות בשבי נדירות, ולידתו של גורילה תינוק אל תוך סביבה תומכת, שבה יוכל באמת לגדול מבראשית, היתה נדירה עוד יותר. לתינוקת שהבטתי בה היה מזל גדול.

משקל התינוקת של אלאפיה, כמו רוב תינוקות הגורילה, היה כנראה בין שניים לשלושה קילוגרם בהיוולדה, והיא היתה תלויה לחלוטין באמה. רק כשימלאו לתינוקת שישה חודשים יהיו לה כוח וקואורדינציה להתחיל לנוע בנפרד מאמה. בחמש השנים הראשונות לחייהם תינוקות הגורילה תלויים באמם גם בשבי וגם בטבע, ולעתים קרובות גם יונקים עד הגיל המאוחר הזה.

תקופת התלות הזאת היא תקופה מכרעת לגורי הגורילות. זו התקופה שבה הם מתחילים ללמוד להתחבר, תחילה לאמותיהם ואחר כך לאחרים בקבוצתם, וכך להניח את היסודות המוצקים להבנת הכללים החברתיים שהם יצייתו להם עד סוף חייהם. זה השלב שחסר לי בחיי שלי, כיוון שהאוטיזם שלי מנע ממני ליצור את הקשרים החיוניים האלה בראשית ילדותי עם בני משפחתי.

"אני שמחה שהייתי פה בזמן שזה קרה," אמרה המטפלת בעליזות, קוטעת לרגע את השיח הפנימי שלי. "היא ישבה בפינת חדר הלילה שלה, ופתאום, בבת אחת, התינוקת יצאה."

עדיין שקועה במחשבותי, ראיתי בדמיוני את הסצנה הטיפוסית של לידת גורילה בשבי. בעיני רוחי ראיתי את אלאפיה תופסת את התינוקת, ולאחר רגע שבו היא נראית מופתעת לגמרי, היא מתחילה לאכול חלק מהשליה בזמן שהיא מנגבת בידיה הגדולות המיובלות את עיניה העצומות של התינוקת ואת אפה. כעבור זמן מה אפשר שאלאפיה נענעה בעדינות את התינוקת. התינוקת אולי פקחה עיניים כחולות של יילודים והביטה באמה, משחררת פיהוק רחב ומותחת את זרועותיה הזעירות. אלאפיה קירבה אז את התינוקת אל חזה, והתינוקת שמצאה את הפטמה, עצמה את עיניה בעודה נצמדת אל אמה.

"יופי," אמרתי למטפלת. חייכתי. עוד כמה רגעי שתיקה חלפו להם.
"חווית פעם לידה?" שאלה. חיוכה אמר לי שזהו נושא משמח, ושוב החזרתי לה חיוך.
"שתיים בלבד."
"אה?"
כעבור זמן מה הבנתי שאולי היא מחכה לשמוע עליהן. "של הבן שלי. ושלי." הבטתי בה לראות אם זה מעניין אותה.
היא צחקה. "כן, הלידה שלך. אני מניחה שזה מובן מאליו." היא המשיכה לצחוק, אינה קולטת שלא התכוונתי להצחיק.
חשבתי על היוולדי, ואיך נולדתי שוב — אחרי זמן רב — עם אותן גורילות שהבטנו בהן. להיוולד זה סיפור ארוך.

"שירת הגורילות" מאת דון פרנסיס יוז, הוצאת דביר. מאנגלית: דפנה לוי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by