בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יורק לפנים 

יורק לפנים

 
 
עידו אורן

טום יורק מצליח באלבום הסולו לזקק יופי טהור מהמכניזציה שנגדה יצא

 
 
 
 
 
 
 
 
 

טום יורק/ The Eraser/ בי. אן. אי.

עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום    
“The more you try to erase me/ The more that I appear", שר יורק באמוציה מופנמת.

אם מישהו או משהו, אכן ניסה "למחוק" אותו, כמו שהוא טוען, הרי שטום יורק ללא ספק יצא כשידו על העליונה. רחוק מלהיות מחוק, ורלוונטי מתמיד, בין הובלת תנועות ירוקות למחאות פוליטיות, שב יורק לזירת המוסיקה, אמנם בלי רדיוהד, אבל עם "The Eraser".

בעודו נשען על הישגיו המוסיקליים ועל החופש האמנותי שהקנו לו, מגיח יורק עם פרויקט אישי בעל טקסטורה מיוחדת של ביטים בועטים, סימפולים משובחים ואלקטרוניקה ברמה גבוהה. בתוך כך הוא לוקח את מערכת היחסים שלו עם המוסיקה הקרה צעד אחד קדימה.

ההתנגשות שנולדה עוד בימי Kid A, בין חובבי הצליל הישן והרוקיסטי של רדיוהד, לבין מוקסמי המישמש המכני החדיש, מגיעה לשיאה באלבום זה. "The Eraser" מחוייב לטון האלקטרוני באופן טוטאלי. מלבד קמצוץ גיטרה בס ומעט פסנתר, המוסיקה החיה לא קיימת בו כמעט בכלל.

למעשה, הדבר היחיד שמונע מהקור והניכור שבאלבום מלהכניס אותנו לעידן קרח שני, הוא קולו המחמם והמרגש של יורק. הקומבינציה המופלאה בין שירתו הלירית לסאונד הרובוטי שמלווה אותה, פשוט מחשמלת, ומוסיפה עוד רובד של מורכבות למכלול היצירה.

כיאה לפרדוקסליות ולעוצמת הניגודים, שהשתקפו תמיד בעבודותיו, יורק מציג גם ב-"The Eraser" סימני שאלה רבים, קונפליקטים פנימיים ומחאות סותרות. העובדה שמיטיבה להמחיש את קוטביותו כיוצר, היא שיורק, המתגלה באלבום זה כאמן אלקטרוני מהוקצע שמכיר את המוסיקה המכנית על כל רזיה ודקויותיה, הוא אותו יורק שב- ‘The Bends' ו-‘OK Computer' מחא בחריפות נגד המכניזציה, ותיאר אותה כמחלה המשתקת של האנושות.

אז המלך הוא עירום? לא ממש. לאלו מאיתנו המחפשים הסברים לאישיותו המפוצלת, ענה יורק כבר ב- 2003 ב-"Hail To The Thief"’ שגם הוא עצמו טומן את ראשו באדמה, ונסחף בזרמים שנגדם הוא מוחה (Go To Sleep).

ליריקה? מחאה? ניכור עצמי? שאלות קיומיות?

כמו שהורגלנו כבר באלבומיו הקודמים, גם באלבום זה, כתיבתו של יורק היא מעורפלת ופרועה. מי שינסה להגדיר אותה ואת נמעניה, לא רק שיעלה חרס בידו, אלא גם יפספס את ייחודה ואת כוונת המשורר. מעבר על הטקסטים של השירים (שלצערנו לא צורפו לפרוספקט האלבום), מגלה אמנם סימנים של ביקורת והאשמה (בייחוד ב-‘The Eraser’ ו-‘Black Swan’), אך משאיר את זהות המבוקרים לפרשנות הקורא.

יורק מאלץ את קהל היעד שלו לחשוב יחד איתו. על ידי סימני השאלה הגדולים שהוא משלח דרך כל המימדים (המוסיקלי, הטקסטואלי והחזותי) הוא מעמת את המאזין, הקורא והצופה, עם סימני השאלה שלהם עצמם. יכולת זו מצביעה עליו כאמן משפיע ומשמעותי.

אך את זה יודע כל זב חוטם, כבר מהעשור הקודם. הגדולה האמיתית באלבום האחרון מבית היוצר של טום יורק ונייג'ל גודריך (המפיק הצמוד והאגדי), היא בכך שהוא משלים מהפך: ב- "Creep" הבתולי הזדהנו והתייסרנו, ב-"Street Spirit" נשמתנו הוצפה באהבה, ב-"Lucky" עמדנו על הקצה, ב-"Kid A" ו-"Amnesiac" נחשפנו לעולם חדש ומנוכר, וב- "Hail to the thief" חגגנו את ערבוב הסגנונות. כאמור, מעריצי רדיוהד וטום יורק חושבים ומתפתחים במקביל ללהקה.

עכשיו, ב-"The Eraser", אנחנו, שהתמכרנו לסולו הדיסטורשן של ג'וני גרינווד ב-Creep, וסירבנו לקבל כל מה שאינו רוק טהור, מתענגים על תיבות הקצב המכניות ש"אינפקטד" היו מתכרבלים בהם, וסמפולי מחשב שביל גייטס היה מצרף למייקרוסופט 2007. ואנחנו בכלל לא ידענו שאנחנו כאלה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by