בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שווה עוגייה  

שווה עוגייה

 
 
אמיר עמרמי

דפנה והעוגיות הוציאו אלבום מענג, שמשקף את מצב המוסיקה הישראלית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
דפנה והעוגיות. עטיפת האלבום (צילום: רונה יפמן)
 דפנה והעוגיות. עטיפת האלבום (צילום: רונה יפמן)   
המוסיקה הישראלית משוועת למשהו חדש. אבל במציאות המקומית, מי שתופסים את המשבצת הפנויה ראשונים, הם זמרים שעד אתמול היו חסרי פנים והיום נמצאים בשיא הקריירה שלהם. היוצרים האחרים, אשר אמנותם תורתם, מוציאים את אלבומיהם כדרך אגב, לפעמים ללא התייחסות נאותה.

זה לא פופוליסטי לדבר על זה, זה פופוליסטי לומר שכבר עייפנו מלשמוע על זה. כולנו מזינים את המכונה המשומנת הזאת במוסיקה שאנחנו צורכים. לרוב זאת תהיה מוסיקה שפשוט תנעים לנו את הדרך. כל עוד זה במשקל דומה ובאותו סולם, יש מי שישדר את זה. היי, יש אפילו תחנת רדיו שעושה מזה קריירה.

בגלל זה, ובייחוד בגלל זה, היוצרים החדשים, אלה החפים ממאפרת צמודה ומנהל אישי שמצטלם איתם במדורי הרכילות, עוברים סריקת מערכות משודרגת. זה לא מספיק להוציא מוסיקה מקורית. היא גם צריכה להיות בעלת גוון מיוחד, ובעלת צליל משכנע, ולא כזה שמצדיק את קיומו בכך שאינו הולך עם הזרם. אלטרנטיבה היא לאו דווקא טובה, כמו שמיינסטרים הוא לא תמיד רע.

אלבום הבכורה של "דפנה והעוגיות" הוא בגדר ראי של תרבות המוסיקה של ישראל 2006. מדובר בשישה חבר'ה מוכשרים אשר עובדים ביחד כבר שלוש שנים, צוברים שעות על הבמה ואוגרים קהל מאזינים נאמן.

דפנה קינן, בתו של הזמר רפי קינן, מנהיגה את ההרכב. אפשר להמר מאיפה קיבלה את אהבתה למילה הכתובה. אבל לפני שניגע באיכות האלבום, נחזור לדבר על מה שהוא משקף. כמו כל ראי, הוא יכול להראות את המציאות, אבל לא יכול לעשות מאום כדי לשנותה.

נדמה כי לרוק הישראלי של ימינו, אין ברירה אלא להיות מוגש עם חיוך וקריצה כדי שיוכל לתפוס את אוזן הקהל הישראלי, שרגיל לשמוע מוסיקה מסונתזת. שני אלבומים שיצאו השנה הם הנבדלים המרכזיים של הכלל הזה. "על המשמרת" של פורטיסחרוף (נענע דיסק), שלא אכזב את אחרון הממתינים, ולימד את כולנו איך עושים היום רוק אמיתי. השני הוא אלבום הבכורה של פוצ' (הליקון) שכנראה הקדים את זמנו, ובגלל זה נעלם. אם השם לא נשמע לכם מוכר, אז סימן שהשיטה מוכרת.
 

אלייך, דני

כלי נשיפה מעולים. תמר זיו (צילום: יח"צ)
 כלי נשיפה מעולים. תמר זיו (צילום: יח"צ)   
האלבום של דפנה והעוגיות מושקע ויפהפה. הטקסטים מעולים, הלחנים טובים והמוסיקה מסקרנת, כמו בשירים "חבר ערבי" ("יש לי חבר ערבי, והוא אוהב אותי, הוא רומנטי ממש, נורא מבוקש, אבל אוהב רק אותי") ו"מסך" שכתב רפי קינן ("אלוהים מרסן תאוות בתפילין, אך ללב יש סיבות שהאל לא מבין"). אולם אין בו תחושה של דבר מה חדש, אלא של הליכה בנתיבים קיימים שלא רבים פוסעים בהם. רוצה לומר קריצה, סאטירה, סרקסטיות, אותן ניתן למצוא למשל אצל להקת הבילויים, שמזכירה קונספטואלית את העוגיות. גם ימי ויסלר, חבר הלהקה, בא להתארח.


"קובי", "תאמיני", "איזה גבר" או "ואלס לעניים" המבריק, הם עוד שירים שאתם יכולים לסמן לעצמכם כהבטחות מענגות. רם אוריון עשה כאן עבודת הפקה פשוטה, וכמה פשוטה, ככה טובה. האלבום מנוגן מתחילתו ועד סופו, בלי פזילות לשטיחים אלקטרונים, וטוב שכך. תצוין לטובה גם תמר זיו שאמונה על כלי הנשיפה באלבום ועשתה כאן עבודת חסד, ובקיצור, אלבום מומלץ שאפשר לשמוע בנשימה אחת.

אבל מעבר למחמאות, כדאי לבדוק את הבבואה שמשתקפת מהראי שלנו, של בדרנים שצריכים לדעת לשיר כדי להצליח ויוצרים שחייבים להצחיק כדי להצליח, וזמרי אינסטנט שעושים מכולנו צחוק.

דפנה והעוגיות – אלבום בכורה (התו השמיני) 39:49 דקות
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by