בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ללא עקבות 

ללא עקבות

 
 
לילך וולך

המותחן "עיוורון שלגים" מותיר לאחר קריאה תחושה עמומה בלבד, כמו זאת שנשארת אחרי צפייה בסרט קיץ סביר. לילך וולך מצפה מהספרות שלה שתצרוב את תודעתה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
"מייקל רוס היה מוטל על הרצפה, אפרקדן. דם זב מכל נקב בגופו: עיניו, חוטמו, פיו, אוזניו. שלולית דם נוצרה מתחתיו על רצפת העץ. טוני לא היתה זקוקה לרופא כדי לדעת שמייקל לקה בשטף דם מסיבי ממקורות רבים – תסמין קלאסי של מדובה-2 ומחלות מידבקות דומות. הוא היה מסוכן מאד. גופו היה פצצה שלא התפוצצה, מלאה בנגיף הקטלני. אך הוא היה חי. חזהו גאה והשתפל, וקול מבעבע רפה יצא מפיו. היא רכנה, כורעת על ברכיה בשלולית הדביקה של דם טרי, והסתכלה בו מקרוב.

'מייקל!' היא צעקה, כדי שישמע אותה מבעד לקסדת הפלסטיק שלה. 'אני טוני גאיו מן המעבדה!'.
זיק של בינה חלף בעיניו הסמוקות מדם. הוא פצה את פיו ומילמל משהו. 'מה?' היא קראה. היא קרבה אליו יותר. 'אין תרופה', הוא אמר. אחר כך הקיא. [...]" (עמ' 17).

על רקע הנזילה הטבעית והפוסטמודרנית שיש בין מדיות שונות ואמנויות שונות שמנהלות ביניהן דו-שיח, לא נדיר לראות תופעות בין כלאיים: סרטי קולנוע שנראים כמו וידאו-קליפים, חיבורים בין סאונד לויזואל, תוכניות פיקטיביות שנראות כמו דוקומנטרי, הצגות תיאטרון ששואלות מן המחול וכיוב'.

אחת מתופעות הלואי של התהליך הטבעי לחלוטין, מתבטא בהאצה מלאכותית-משהו של שיתופי הפעולה ופריצת הגבולות. בספרות זה בא לידי ביטוי בכתיבה מכוונת כמעט לחלוטין לעיבוד קולנועי מאוחר יותר. מה שכבר לגמרי מקובל בתחום הקומיקס, גולש גם לתוך הפרוזה.

הסופרים, שבתוך עמם הם חיים, מודעים כבר היטב לצחיחות המסויימת שיש בתחום תסריטים בעלי גרעין סיפורי טוב. הימצאותם של "ציידי-תסריטים", היא כבר מזמן איננה אגדה אורבנית, אלא מציאות, בה מחפשים באופן גלוי מתוך חוברות קומיקס, סדרות טלוויזיה וספרים, מה ניתן לעבד לתסריט קולנועי מצליח. העובדה הפרוזאית היא שסרט בינוני יכול להכניס בסוף שבוע אחד בקופות יותר ממה שספר מצויין יכניס משך כל מחזור ההפצה שלו – חישוב פשוט שיש בו השלכות ומחיר אמנותי כבד.

מתוך כך, יוצא שאנו מקבלים לידינו הרבה מאוד ספרים, אשר משאירים את התחושה שאנו קוראים תסריט. מה שמקובל בתחום התסריטאות – חלוקה של כ-70% פעולות לעומת כ-30% טקסט מדובר, הוא בעייתי בספר. תיאורים כתובים של מירדפים, קרבות יריות ושאר אלמנטים שהעין המודרנית מורגלת בהם על המסך, הם בעיתיים להמחשה במילים.

אם מה שזוכרים מסרטים מצוינים, הן סצינות מרהיבות, כאלו שדיגדגו את עצבי הראייה ונצרבו בהן - הרי שבספרות טובה נזכור את הדמויות. עולם הרגש שלהן, השפה שלהן, דימויים צובטי לב, שנינויות. כאשר כל אלו נחסכים מאיתנו לטובת דפים על גבי דפים של תיאור רוחבי של אקשן המתרחש בכמה חללים שונים, אנו עשויים לחוש שרומינו. "עיוורון שלגים", כמו שניתן היה לנחש עד כה, הוא אחד מן הספרים הללו – חומר גלם מושלם לעיבוד לסרט אקשן-מתח.

מפעל תרופות נסיוניות המטפל בסכנות ביולוגיות בקנה מידה של מגפות עולמיות, נפרץ, למרות מערכת האבטחה ההיפר-משוכללת, ומכאן נפתח קרב נגד הזמן כדי לתפוס את הגנבים לפני שיבשות שלמות יעמדו בפני מוות בטוח שאין לו עדיין תרופה.

קן פולט אינו סופר דל אמצעים אמנותיים, או כזה שמזלזל באינטליגנציית הקוראים שלו. הספר שלו זורם, מותח ואפקטיבי, אבל קריאה בספרו משאירה את אותה התחושה שמקבלים מצפייה בסרט קיץ סביר, עם דלי פופקורן ובני נוער שמצחקקים מאחוריכם בסצינות של נשיקות.

אולי נאיבי מצידי לרצות או לצפות להבדלה האנכרוניסטית הזו, אבל מספרות אני מצפה ליותר. הסירוב שלי נובע מההתפוגגות המהירה של הצריבה שמשאירים ספרים שמרפרפים על התודעה, מבלי להשאיר בי סימנים. חוויית הקריאה היא עדיין כל כך הרבה יותר אינטימית ובעלת פוטנציאל לסערה גדולה, שאני עומדת על זכותי שלא לקרוא תסריטים שמתחזים לספרות.

עיוורון שלגים / קן פולט מודן 2006, 558 עמ' 82 ש"ח
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by