בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ארי קרישנה  

ארי קרישנה

 
 
הילה בקמן

האהבה, ההשלמה והאופטימיות ששולטות בעולמה של אינדיה ארי מעקרות רגשית את אלבומה החדש. הילה בקמן האזינה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אינדיה ארי (צילום: האתר הרשמי)
 אינדיה ארי (צילום: האתר הרשמי)   
בחוברת האלבום Testimony: Vol 1, Life & Relationship, נראית אינדיה ארי לבושה שמלה לבנה. היא מחבקת עצים, מתמזגת עם רוח הים, מאמצת את הגיטרה הפרחונית אל חיקה, שמלתה מתבדרת ברוח, וכל כולה חיוביות בוהקת שיניים. חיוביות אינה עניין בזוי (וגם לא שיניים לבנות) -להיפך, אבל היא מעניינת פי כמה כשיש צורך לחלץ אותה מתוך תמונה מורכבת, כשאינה מוגשת בצורה כל כך ברורה וחד-משמעית. כל זאת לא היה רלבנטי, אלמלא אריזת האלבום רמזה על הבעייתיות שלו.

אינדיה ארי משתייכת לקבוצת יוצרי הנאו סול היוקרתית. זרם הנאו סול הוא המשכו של הסול, שצמח, בין השאר ובעיקר, בלייבל מוטאון, הלייבל שבו חתומה גם ארי. אין ספק שמהרמקולים של אינדיה בקעו צלילי מוטאון כשהייתה ילדה, אך נדמה שעניין אחד מהותי חמק ממנה, שעה שיישמה את הדברים הטובים שיש לז'אנר להציע - והוא היכולת לייצר רגש בעל עוצמה. וכל זאת היה פחות מטריד, אילולי היה Testimony: Vol 1, Life & Relationship אלבום שלאחר פרידה מבן זוג.

יש באלבום שלושה קטעי מעבר יפהפיים המחלקים אותו תמטית ומוסיקלית - בכולם קולה המפעים, מלווה בפסנתר, מטפס ויורד במערומיו על אמפולה מוסיקלית מרגשת. יש לה, לאינדיה, את כל מה שזמרת נאו סול צריכה: קול שנדמה כי חננו אותה בו טובי יצרני כלי הנגינה - מלטף, מדויק ובעל מנעד מעורר קנאה; יכולת ליצור הרמוניות נהדרות; מבט אינטרוספקטיבי שמתלכד לכדי מילים יפות. אך כל אותן סגולות מתמוססות לעתים בלחנים שגולשים למתקתקות ובהפקה שלא ממצה את הפוטנציאל הרגשי של השירים.
 
 באמצע שנות ה-90', טבע קדאר מסנבורג, המפיק של הלייבל מוטאון, את המושג נאו-סול, בהתייחסו למוסיקה החמה השובה שיצר בן חסותו דיאנג'לו. במרוצת השנים, התרחב המושג לכדי ז'אנר בפני עצמו. הנאו-סול מושתת על היסודות שעיצבו ענקי סול ואר אנד בי מהסבנטיז כמארווין גיי, אל גרין, סטיבי וונדר, קרטיס מייפילד ודומיהם, שעשו מוסיקה חדורת נשמה, סוחפת וחמה. לתוך הנישה האקסקלוסיבית הזאת מתברגים סינגר-סונגרייטרז בעלי טביעת אצבע ייחודית, שלא נרתעים מהתנסויות מוסיקליות ונסמכים על קולם וכישרונם. 
ובכל זאת, האלבום מלא ברגעים מוסיקליים נהדרים. ב-These Eye אינדיה משלימה עם גסיסתה של האהבה והצורך להיפרד על גבי לחן מאופק ויפה. Good Mourning (משחק מילים שממזג בין ברכת הבוקר לאבל), המילים שמספרות בחן רב על התעוררות מתוקה-חמוצה שלאחר פרידה, נחות על מלודיה מושלמת. There's Hope, רצועה אפ-ביטית נאיבית, שעושה רושם מונוטוני תחילה, מפתיעה עם מהלכים הרמוניים רבי קסם וכך גם Summer המתקתק. וב-Private party אינדיה חוגגת את עצמה - את האישה שהפכה להיות, לצלילים שמחים שאליהם מתגנבת ברכת Happy Birthday מטעמו של סטיבי וונדר, שרוחו שורה על האלבום כולו.

אך דומה כי משהו מיופיים של שירים אלה הולך לאיבוד בהפקה האוורירית. יוצא דופן מבחינה עיבודית-הפקתית הוא I choose, שבו עוצמתה של אינדיה נתמכת על ידי תזמור שמן וסוחף.

בעולם של אינדיה ארי שולטות ההשלמה, הסליחה, האהבה עצמית, האופטימיות וההבנה, אך הוא כמעט נעדר כאב, כעס, צער, קנאה וזדון. ארי עושה אידיאליזציה לכל אותן גישות נאצלות. התרגום המוסיקלי של אותה האדרה, תוך התעלמות מהחוויות הקודרות, צורבות הלב, שחווה בחורה לאחר פרידה, נשמעת כמו דרך - גם אם נעימה - סטרילית מדי לצעוד בה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by