בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רובינזון קרוזו 

רובינזון קרוזו

 
 
דניאל דפו

פתיחת המהדורה המחודשת לספרו הקלאסי של דניאל דפו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
נולדתי בשנת 1632 בעיר יורק למשפחה טובה, גם אם במקורה לא הייתה מבני המקום, שכן אבי היה מהגר מבְּרֶמֶן שהתיישב תחילה בהאל. הוא צבר רכוש רב מעיסוקו במסחר, זנח את משלח ידו ואחר עבר להתגורר ביורק. שם נשא לאישה את אמי, ששם נעוריה היה רובינזון, משפחה בעלת ייחוס במקום, והוא מקור שמי – רובינזון קרוֹיצְנֶר. אלא שבשל שיבוש המילים השכיח באנגליה, אנחנו נקראים כעת קרוזו, כך אנחנו עצמנו הוגים ומאייתים את שמנו, וכך כינו אותי מאז ומעולם רעיי.
היו לי שני אחים מבוגרים ממני, האחד לויטננטֿקולונל בגדוד חיל רגלים אנגלי המוצב בפלנדריה, שהיה לפנים בפיקודו של קולונל לוקהרט המהולל, ונפל בקרב עם הספרדים סמוך לדנקרק. מה עלה בגורלו של אחי השני לא ידעתי יותר משידעו אבי או אמי מה עלה בגורלי.

היות שהייתי הבן השלישי במשפחה, ולא הוכשרתי לשום מקצוע, נמלא ראשי כבר בגיל צעיר מאוד בהרהורי נדודים: אבי, שהיה זקן מאוד, הקנה לי השכלה הולמת ככל שאפשרו לימודים בבית וחינוך חינם בבתי ספר מטעם המדינה, וייעד אותי לעיסוק בתחום המשפט. אבל אני רק מלח בים רציתי להיות, ונטיית לבי זאת התנגשה כלֿכך עם רצונו ואף עם פקודותיו של אבי, ועם כל ההפצרות ודברי השידול שבפי אמי ושאר חבריי, עד שנראה שאותה נטייה טבעית טומנת בחובה משהו הרה גורל המוליך היישר אל חיי הסבל שעמדו להיות מנת חלקי.

אבי, איש חכם ומיושב בדעתו, השיא לי עצה שקולה ומצוינת נגד תכניתי, כפי שצפה אותה. בוקר אחד זימן אותי אל חדרו, שהיה רתוק אליו מחמת מחלת הצינית, ובלהט רב נזף בי על כך. הוא שאל אותי אילו סיבות, מלבד יצר נדודים גרדא, מניעות אותי לעזוב את בית אבי ואת ארץ מולדתי, המקנים לי נקודת זינוק טובה, ובהם – בזכות התמדה ושקדנות – אני צפוי לצבור הון ולחיות חיי רווחה ותענוגות.

הוא אמר לי שגברים שהמזל לא האיר להם פנים מצד אחד, וגברים שמזלם שיחק להם עד מאוד מצד אחר, הם היוצאים אל מחוץ לארץ בחיפוש אחר הרפתקאות, כדי לצבור הון בעסקים ולפרסם את עצמם בדרכים יוצאות דופן; שכל זה הרבה מעל ליכולתי או הרבה מתחת לכבודי; שמעמדי הוא מעמד הביניים או, אפשר לומר, השכבה העליונה במעמד הנמוך, ולאור ניסיונו הרב זה היה בעיניו המעמד הטוב בעולם והמועיל ביותר מבחינת אושרו של אדם, שכן אין הוא נחשף למצוקות ולקשיים, לעמל ולייסורים של שכבת עובדי הכפיים מקרב האנושות, ואינו נבוך נוכח גאוותה, מותרותיה, שאפתנותה וצרוּת עינה של שכבת האנושות העליונה.

הוא אמר לי שעל מידת האושר שמקנה מעמד זה אוכל ללמוד ולו רק מן העובדה שזהו המעמד שכל שאר בני האדם משתוקקים לו, שמלכים מקוננים תכופות על התוצאות האומללות של ההיוולדות לגדוּלה ומצטערים על שלא מוקמו באמצע, בין שני הקטבים – הנחות והדגול; וכי החכם נתן את עדותו שזוהי המתכונת לאושר אמיתי כשביקש לעצמו לא עוני ולא עושר.

הוא טען שאם אקדיש לכך מחשבה, איווכח תמיד שפגעי החיים הם מנת חלקן של השכבה הגבוהה והשכבה הנמוכה של האנושות, ואילו את מעמד הביניים פוקדים האסונות המעטים ביותר, ואין הוא נחשף לתהפוכות כה רבות כמו השכבה שמעליו או מתחתיו.

יתרה מזאת, בני אותו מעמד אינם מועדים ללקות במחלות ולסבול מחרדות רבות כלֿכך, אם של גוף ואם של נפש, כמו אלה שנסיבות חייהן הטבעיות הן שמביאות עליהם פגעים – חיי שחיתות, שפע ומותרות מצד אחד, או חיים של עבודה קשה, מחסור בצרכים חיוניים ותזונה דלה או לא מספקת מצד אחר; מעמד הביניים בורך בשלל סגולות ותענוגות; השקט והשפע בעזרו; צניעות, מתינות, שלווה, בריאות, חברה, כל השעשועים הנעימים וכל התענוגות הנחשקים הן הברכות הנלוות לחיי המעמד הבינוני; כך עובר לו האדם בעולם בנועם ובשקט, ויוצא ממנו בנחת, בלי שהוגיע את עצמו בעבודת כפיים או בעבודת השכל, בלי שהשתעבד לחיי עבדות לפרנסתו, בלי שהוטרד מנסיבות קשות הגוזלות את שלוות הנפש ואת מנוחת הגוף, בלי שהסתחרר מלהט הקנאה או מהשאפתנות לגדולות הבוערת בתשוקה פנימית; בנחת וברכות הוא חולף לו בעולם, וטועם בחושיו לא את מרירות החיים, אלא את מנעמיהם, חווה את האושר שבהם, ולומד מניסיונו היומיומי להיטיב ולהבינם.

אחר כך האיץ בי בחום ומתוך חיבה רבה שלא להתנהג כילד, ולא להכניס את עצמי לצרות שנראה שהטבע והמעמד שנולדתי לתוכו מספקים לי הגנה מפניהן; שכן אין שום הכרח שאבקש לי מחיה; הוא ידאג היטב לצרכיי וישתדל לשלב אותי כהלכה באותו מעמד בחיים שזה עתה שיבח באוזני. ואם חיי בעולם לא יהיו קלים ומאושרים מאוד, הרי זו רק אשמת גורלי או אשמתי שלי, והוא לא יישא באחריות לכך, היות שמילא את חובתו כשהזהיר אותי מפני צעדים שידע שיזיקו לי. קיצורו של דבר, כפי שייטיב עמי מאוד אם אשאר ואשתקע בבית כבקשתו, כך לא יעודד אותי לנסוע, כדי שלא תהיה לו כל יד בתלאותיי.

ולסיכום אמר לי שאחי הגדול יכול לשמש לי דוגמה, שכן אף שבאוזניו נקט אותם טיעונים כנים למנוע בעדו מלצאת למלחמות בארצות השפלה, לא הצליח לשכנע אותו, ומפאת גילו הצעיר דחפו אותו מאווייו לרוץ לצבא, ושם נהרג. ואף שלא יחדל להתפלל לשלומי, הוא מרשה לעצמו לומר לי שאם בכל זאת אעשה את הצעד הטיפשי הזה, לא אזכה בברכת האל, ובעתיד – כשייתכן שלא יהיה איש שיסייע בחילוצי – תהיה לי שהות להתחרט על שלא נהגתי כעצתו.

בחלק אחרון זה של דבריו, שבאמת היה נבואי אף שנראה שאבי עצמו לא ידע זאת, הבחנתי בדמעות רבות הזולגות על לחייו, ובייחוד כשהזכיר את אחי שנהרג; וכשדיבר על השהות שתהיה לי להתחרט, בלי שיהיה מי שיסייע לי, היה נרגש כלֿכך, שקטע את דבריו ואמר לי שלבו עולה על גדותיו עד שאינו יכול עוד להוסיף ולדבר אליי.

דבריו באמת נגעו ללבי, ובאמת איך אפשר אחרת; והחלטתי לא לחשוב עוד על נסיעה אל מחוץ לארץ, אלא להשתקע בבית כרצון אבי. אך למרבה הצער, בתוך כמה ימים נשכחה כליל ההחלטה מלבי, ובקיצור, כדי למנוע עוד הפצרות מפי אבי, כמה שבועות אחר כך החלטתי לברוח ממנו. אףֿעלֿפיֿכן לא נעניתי מיד לדחף שעוררה בי ההתרגשות הראשונית מן ההחלטה, ופניתי אל אמי, בשעה שנדמה לי שמצב רוחה נוח מעט מן הרגיל, ואמרתי לה שדעתי נחרצת לראות את העולם, וכי לעולם לא תהיה בי די החלטיות להתמסר למשהו אחר עד תום, ומוטב לאבי לתת לי את הסכמתו מלאלץ אותי ללכת בלעדיה; שאני כעת בן שמונהֿעשרה – מבוגר מכדי להתלמד במלאכה כלשהי או לשמש מזכירו של עורך דין; שאני משוכנע שאם אעשה זאת, לעולם לא אסיים את תקופת ההכשרה, ובלי ספק אברח ממעסיקי בטרם אשלים את הכשרתי ואצא לים; ואם תשכנע את אבי להניח לי לצאת למסע אחד בלבד בחוץ לארץ, הרי אם אחזור הביתה בלי שנעם לי הדבר, לא אוסיף לנסוע, ואבטיח לפצות על הזמן האבוד בכפל שקדנות.

דבריי הכעיסו מאוד את אמי. היא אמרה שברור לה שאין טעם לדבר בנושא עם אבי, שיודע מה ישרת את טובתי ולא ייתן את הסכמתו למשהו שיזיק לי כלֿכך; שהיא תוהה כיצד יכולתי אף להעלות דבר שכזה בדעתי לאחר שיחתי עם אבי, שכידוע לה הפגין כלפיי גילויים של חום וחיבה; ובקיצור, אם רצוני להרוס את חיי אין לי כל תקנה, אבל לעולם לא אזכה בהסכמתם לכך. היא עצמה לא תתן את ידה לחורבני, ואני לעולם לא אוכל לומר שאמי נתנה את הסכמתה חרף התנגדות אבי.

אף שאמי סירבה להעביר את הדברים לאבי, שמעתי אחר כך שבכל זאת דיווחה לו על כל פרטי השיחה, ואבי, לאחר שהביע דאגה רבה, אמר לה באנחה: הילד עשוי להיות מאושר אם יישאר בבית, אבל אם ייסע לחו"ל, יהיה הלאֿיוצלח האומלל ביותר עלי אדמות. איני יכול לתת את הסכמתי לכך.

רק כשנה אחר כך הצלחתי להשתחרר מאחיזתם. עד אז הוספתי בעיקשות לאטום את אוזני לכל ההצעות להשתלב בעסקים, ולעתים תכופות מחיתי באוזני אבי ואמי על התנגדותם הנחרצת כלֿכך לנטייתי הטבעית. אבל יום אחד הזדמנתי במקרה להאל, עדיין בלי שום כוונה לברוח. בעודי שם, עמד אחד מחבריי להפליג ללונדון בדרך הים, בספינה של אביו, ופיתה אותי להצטרף אליהם במילות הקסם השגורות בפי יורדי ים, כלומר שהמסע יהיה בחינם. לא נועצתי עוד לא באבא ולא באמא, וגם לא יידעתי אותם על כך. הנחתי להם ללמוד על כך באקראי; וכך, בֿ1 בספטמבר 1651, בלי לבקש לא את ברכת האל ולא את ברכת אבי, ובלי לתת כלל את הדעת על הנסיבות או על התוצאות, עליתי, ברגל שמאל, אלוהים היודע, על סיפונה של אנייה שפניה מועדות ללונדון.

להערכתי, תלאותיו של שום הרפתקן צעיר לא החלו מוקדם יותר או האריכו ימים יותר משלי. אך יצאה הספינה משפך ההַמבֶּר וכבר החלה הרוח לנשב והים החל לגאות באיום רב. ומאחר שמעולם לפני כן לא הפלגתי בים, אין מילים לתאר את מחלת הים שתקפה את גופי ואת החרדה שנתקפה בה נפשי. כעת התחלתי להרהר בכובד ראש במה שעשיתי, וכיצד קיבלתי, ובצדק, עונש משמים על שעזבתי ברשעות את בית אבי וזנחתי את חובתי. כל עצותיהם הטובות של הוריי, דמעותיו של אבי והפצרותיה של אמי, עלו כעת מחדש במחשבתי, ומצפוני, שעדיין לא הגיע לשיא אטימותו, כפי שהגיע מאז, ייסר אותי על שבזתי לעצה שקיבלתי ומעלתי בחובתי כלפי אלוהים וכלפי אבי.

"רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו, הוצאת כרמל. תרגום מאנגלית: סיגל אדלר
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by