בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אבק 

אבק

 
 
ברק חמדני

פתיחת הספר מאת ברק חמדני הכתוב מנקודת מבט חתרנית של נהג בוס בצה"ל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כריכת הספר
 כריכת הספר    
לפעמים אני מרים את הראש מהמחברת כדי לראות את השמות בטלוויזיה, כל החללים, מכל המלחמות, כל אחד עם השם שלו, והדרגה שלו, ומתחת לשם - התאריך שבו הוא נהרג, ככה זה מאז אתמול בערב, כשהתחיל יום הזיכרון, וככה זה יימשך עוד שעה ורבע, עד השם האחרון - "ההרוג האחרון לפני יום הזיכרון 2004", היה כתוב בעיתון היום, מעל התמונה שלו, זאת עם המשקפי שמש על הראש והחצי חיוך העקום שבחיים אני לא אשכח.

נקרעתי כשראיתי את זה, כמו סכין נתקעה לי בגוף, אף פעם לא חשבתי שאני אראה את השם שלו בעמוד הראשון של העיתון, בטח לא מתחת לכותרת השחורה של האסונות, לא האמנתי שגם אני אהיה חלק מכל הכאבים האלה, שככה, באמצע החיים, בלי שום התראה מראש, ייחרב לי העולם, כמו שאמרה האישה ההיא, הזקנה, מהתוכנית על השכול שהיתה קודם בטלוויזיה, על הבוקר שבו נהרג הבן שלה, ביום השני של מלחמת לבנון, "באותו בוקר נחרב לי העולם"; ומאז היא לא נגעה בחדר שלו, החדר נשאר בדיוק אותו דבר כמו שהוא היה ביום שהוא יצא ממנו, אותו סידור של המיטה, אותם ספרים על המדפים, אותם פוסטרים על הקירות, אותם בגדים בארונות, רק את התמונה שלו היא הוסיפה, על הקיר, ליד החלון, תמונה גדולה עם הכומתה השחורה על הראש, עם
מדי א', והמבט שלו מסתכל הצדה ולמעלה, לא למצלמה, עם קצת חיוך.

"הזמן שלה עצר מלכת," אמר באותו רגע הקריין של התוכנית, "הבית עוד עמוס זיכרונות," ואני ישר נזכרתי איך אתמול, בבית של ההורים של המג"ד, נכנסתי בטעות לחדר שלו, איך עמדתי שם מול הספרים שלו ומול התמונות שלו מהצופים ומהצבא, ואיך פתאום, בבת אחת, חזרו לי כל הסיפורים שהוא סיפר לי על הילדות שלו, עד שכל הגוף נהיה צמרמורת; ואחרי זה, כשצילמו את האישה ההיא ליד הקבר של הבן שלה, ואמרו שהיא הולכת לשם כל יום מאז שהוא נהרג, כל יום, כבר עשרים ושתיים שנה, ומנקה את המצבה, ומשקה את הצמחים, ויושבת ומדברת איתו ומספרת לו, כבר ירדו לי דמעות מהעיניים יחד איתה, והרטיבו את הדפים של המחברת שפתוחה לי על הברכיים יותר משלוש שעות, מאז ההרוגים של מאי 1991, מאז הרגע שהבנתי פתאום שאנחנו חייבים לעשות משהו לזכרו - סרט, או חוברת זיכרון, לא משנה מה - ושאסור לי לשמור את הרעיונות האלה בראש, שאני צריך לכתוב אותם, בדיוק כמו שהוא, כדי לא לשכוח, תמיד היה כותב רעיונות טובים בפנקס הירוק.

ככה התחלתי, עם רעיונות - תוכנית טלוויזיה, או סרט, או חוברת, ואיך לארגן אותם, מה יופיע בהם, ואת מי לשתף – וכתבתי כל מה שעלה לי לראש, בלי לסנן, אבל לתוך הרעיונות האלה, בלי שהתכוונתי, נכנסו פתאום הזיכרונות שלי, והבדיחות שלו, והקטעים המצחיקים, והעצובים, וגם כל הדברים שהוא לימד אותי בשנה וחודשיים שהייתי איתו, ואפילו מילים שלו, כמו "יאללה דודי, אולי היום תפרוץ מלחמה," והשמות של שירי ארץ ישראל שהוא אהב וידע מי כתב את המילים ומי את המנגינה, וכל אלה הסתובבו לי בראש בלי הפסקה, יחד עם השמות שהמשכתי לראות ועם התוכניות על החללים ועל השכול, ועשו לי בלגן גדול, שממנו הבנתי שאני צריך לשפוך את הכול, ומהר, מהראש ומהעיניים ומהאוזניים אל הדפים של המחברת, לא משנה באיזה סדר ובאיזה צורה, וגם אם זה סתם רשימה כמו רשימת הפרצופים שלו או רשימת הדברים שהוא מחזיק קבוע במכונית או הסדר של המדפים בספרייה שלו, כי מתישהו, בעתיד, הם ייעלמו, בדיוק כמו שאמרה בטלוויזיה אלמנה אחת, שבעלה נהרג ברמת הגולן בששת הימים, על הכאבים והזיכרונות, "הכאבים נשארים תמיד," היא אמרה, "אבל הפרטים הקטנים, המילים, החוויות של היומיום, כל אלה נשכחים עם הזמן, רק הכאב נשאר"; ואני, שכואב לי עכשיו כמו שלא כאב לי כל החיים, לא רוצה לשכוח את כל הפרטים, והחוויות, ואת כל מה שהוא נתן לי וסיפר לי, כל הדברים האלה שעכשיו אני יודע, ושפעם, לפני שהכרתי אותו, לא ידעתי בכלל, אני, שבחיים לא למדתי, שאף פעם לא קראתי ספר, אני, שלא היו לי מחברות כשהייתי בתיכון, ושעכשיו, כבר שלוש שעות, כמו משוגע, כותב בתוך מחברת כל מה שעולה לי בראש, בלי הפסקה...

הנה, ההרוגים של ינואר 2002 עכשיו, עוד מעט זה נגמר, והנה אמא שלי, בפעם השלישית ברבע שעה האחרונה, עומדת בפתח של הסלון ומסתכלת עלי עם פרצוף של דאגה, כבר יומיים מאז האסון הזה, היא דואגת לי נורא, היא יודעת שאני בקושי אוכל, ובקושי ישן, ושהלב שלי שבור לחתיכות קטנות כאלה שאולי אי אפשר לחבר, והיא יודעת כמה שאני אהבתי אותו, וכמה שדיברתי עליו כשהייתי יוצא הביתה, ואני זוכר איך היא שמחה אז, כשהבאתי אותו לאכול ארוחת צהריים; ועכשיו היא בטח לא מבינה מה אני כותב פתאום, במחברת, כל השנים היא כעסה עלי שאני לא לומד ולא מכין שיעורים ועכשיו פתאום אני מתעסק עם מחברות, אבל אין לי זמן להסביר לה, כל רגע עולה לי זיכרון לראש ואני חייב לכתוב אותו, אני לא יודע אם עוד דקה או שעה או מחר אני אזכור.

אני מסתכל עליה רק לרגע, ואחרי זה על הטלוויזיה, הנה – כבר אפריל 2002, הזמן רץ, עוד מעט יום העצמאות - "היום הכי שמח בשנה," הוא היה אומר – עוד מעט הטקס ההוא של הר הרצל, ואחריו כל הזיקוקים, והחגיגות, והמסיבות, והשמחה הגדולה שהפכה בשבילי לאבל, כמו שאמרה האישה ההיא, הזקנה, על הקבר של הבן שלה, "ככה החיים שלי מאז – עשרים ושתיים שנה של אבל"; אבל עכשיו המחשבות חוזרות, הזיכרונות, לא לחלום עכשיו, לכתוב, הכול, הנה כותרת - הנסיעה האחרונה, ועוד כותרת – המלחמות, ועוד אחת – התוכנית, אני צריך תוכנית עכשיו, לעתיד, להתקדם הלאה, אחרי שאני אגמור לקרוא את הספר של קהלני.

אבק מאת ברק חמדני, הוצאת עברית בשיתוף כתר
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by