בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שכוחת התקווה  

שכוחת התקווה

 
 
לילך וולך

סרט הטלוויזיה העשוי היטב "קולולוש", מנציח את הדימוי של שכונת התקווה כמקום ללא מוצא. לילך וולך מאחלת לראות גם סרטים עם חסד על השכונה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלון אבוטבול ויונתן רוזן (מתוך הסרט "קולולוק")
 אלון אבוטבול ויונתן רוזן (מתוך הסרט "קולולוק")   
אם נהגו לומר (ובצדק) שאחת הדמויות החשובות ביותר ב"סקס והעיר הגדולה", היתה העיר הגדולה, כלומר ניו יורק – הרי שב"קולולוש", סרט הטלוויזיה של נתי אדלר, לתסריטם של שאול ביבי ועופר טבצ'ניק, הדמות הראשית מכולן היא שכונת התקווה.

שכונת התקווה, בערך כמו שדרות, הפכה להיות שם תואר לסמל לקיום מסוים, יותר מאשר שכונה בפני עצמה. התקווה שלי היא שסרט הטלוויזיה הזה ימשוך מעט את השטיח מתחת לרגלי הדימוי הזה, נותרה בגדר תקווה בלבד. הסרט, שכתוב היטב, משוחק היטב ומבוים היטב, משאיר את הצופה בהרגשה כבדה של מלנכוליה, ולא כי הוא נגמר "רע", אלא כי הוא מתאר סוג של קיום שאין ממנו באמת דרך החוצה.

הסרט עוסק ברובו באבי, בחור תמים וטוב לב שמתגורר עם סבתו הקשישה בדירה חשוכה תמידית בשכונת התקווה. אבי מאוהב בבת השכן, אך היא מוקצית מחמת מיאוס על על ידי הסבתא בגלל רומן שניהל אביה עם אימו של אבי בעבר. לשכונה חוזר רוני, אחיו של אבי שנסע לחו"ל כדי "לעשות את זה בגדול", אך חוזר עם הזנב מקופל בין הרגליים עם חובות כבדים. בין לבין, משולב סיפורה של "בני יהודה", הקבוצה האגדית של שכונת התקווה, וסיפור מישנה של כדורגלן קולומביאני וחברתו שעוזבת אותו וחוזרת אליו חליפות.

אז למה הדיכאון? רק במותה של הקשישה נוטרת הטינה, מין מכשפה למחצה שזורקת קללות וברכות כאילו היו סוכריות בבר מצווה, אוזר אבי את האומץ לחיות את חייו. אולי זו לא הכוונה המקורית, אבל הסאבטקסט זועק – המוצא היחידי הוא בקבירת עוגני העבר הכבדים שממגנטים מטה את הצעירים. שכונת התקווה היא הכל מלבד תקווה כמות שהיא – מהללים בה את העבר, חוגגים את הנוסטלגיה, אבל להתקדם הלאה אפשר רק ברצח אב ואם.

סיפור המהגרים ששזור לצד הסיפור המרכזי אינו מקרי. הקיום המוצג בסרט הוא כולו של מהגרים, ולא חשוב אם הם כבר דוברים את שפת בעל הבית. אבי הוא מהגר חסר זכויות בחייו שלו, רוני מתנדנד כמו יהודי נודד בין לא-בית אחד למישנהו. אין סיבה לחזור לגטו אלא אם אתה בחובות ואתה עוד מכיר כמה אנשים שיעשו לך טובה. ובסופו של דבר, הוא תמיד עוזב.

הסיפור אינו עצוב לכשעצמו, אך הוא מעציב בחוסר האלטרנטיבה שלו. המוצא היחידי הוא בכדורגל שלא מבחין בהבדלי גיאוגרפיה, עדות, עבר או עתיד - אבל זו אינה דרמת ספורט. הקתרזיס של הדמויות הוא משני - אפילו רוני, הכדורגלן לשעבר, מכר את חלומו. כל שנשאר לתושבי השכונה הוא להיות מעודדים מרחוק, טפילי הצלחה נייחים שחוזרים בסופו של יום אל הדירה החשוכה ואל בית הכנסת. הסמלים הם סמלי העבר והם מסרבים להתחדש.

"קולולוש" אינו סרט רע בשום אופן, אבל הוא צר מלהכיל ניצוצות של גדולה בנפש האנושית ותקוות אמיתיות. הלוואי ונראה גם סרטים אחרים על שכונת התקווה.

הוט סרטים, שבת, 21:30

בקטנה
ההיפוך החביב שנראה בפרסומת החדשה של סלקום - צביקה פיק מתפעל מאלמונימי ודורש חתימה – "שירה תראי, אני לא מאמין, זה אורן פדלון!", אפילו מצליח להעלות חיוך בשידורים חוזרים. שאפו על פרסומת לסלולרי שלא נהיית מעיקה כבר בפעם הראשונה לצפייה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by