בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אקס-טינה 

אקס-טינה

 
 
עידו אורן

באלבומה החדש כריסטינה אגילרה חוזרת למקורות ומבצעת זאת בחסד. זה עדיין לא מספיק כדי למצבה כאמנית חשובה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
להגיד כריסטינה אגילרה ובאותה נשימה אלבום קונספט כפול, זו חוויה מיוחדת, אולי חד-פעמית. אגילרה, שעד עכשיו השתייכה לנישת השאפות המתערטלות, שלא היו שורדות בתודעתנו אלמלא שלטון המסך, מתיימרת לקחת אותנו "חזרה אל היסודות" המוסיקליים משנות העשרים עד הארבעים. עשרים ושניים (!) שירי האלבום מדיפים ניחוח נוסטלגי זה או אחר, פרי עמלם של המפיקים DJ Premier (דיסק 1) ו- Linda Perry (דיסק 2).

לאחר שהרוויחה את מניותיה ב- Genie In a Bottle, והכפילה אותן ב- Beautiful, מנסה כעת אגילרה, קצת יותר בוגרת וקצת יותר נשואה, לשדרג את מעמדה כיוצרת עם האלבום Back to basics.

חלוקת האלבום לשניים מורגשת היטב. בדיסק 1 הקצב הפופ-אגילרי שולט. DJ Premier שוזר במקצועיות מרשימה סימפולים וטאצ' אלקטרוני שמנפח כל שיר ושיר למימדים כבדים. נוכחותו של Aint No Other Man שובר המצעדים, בולטת במיוחד, וכנראה שהוא השיר הטוב בדיסק.

בדיסק 2 הביט המודרני נעלם, והמאזין נשאר עם נוסטלגיה נטו. ביצועים חיים של שירי בלוז, ג'אז ונשמה כמו ב-Candyman, Nasty Naughty Boy, ו- I Got Trouble נשמעים כלקוחים הישר מפאב אפל בשיקגו של שנות השלושים והארבעים.

על אף העושר האינסטרומנטלי, הביצועים המקוריים והימצאותו של רעיון מרכזי בלב היצירה, יש הרגשה של פספוס משמיעה לשמיעה. העיבודים הפומפוזיים למרבית השירים, משאירים טעם קיטשי להחריד, שלא מוסיף לתדמיתה המצועצעת גם ככה של אגילרה. הפתיחה הקרקסית-מחזמרית של הדיסק השני, הביצוע הפילהרמוני של The Right Man והמינון הגבוה של מקהלת גוספל וקולות רקע שונים ומשונים - כל אלה נותנים הרגשה של הגזמה ומנטרלים את רגעי השיא האמיתיים של האלבום. כשבכל שיר ושיר אוזניו של המאזין מופצצות בעשרות קולות, אין ספור כלי נגינה והרבה שאגות אגילריות - העוקץ פשוט יוצא. כך רגעי השיא הופכים להיות דווקא השירים השקטים והפשוטים (כמו Save Me from Myself ו- F.U.S.S הנהדרים) אשר בתחילה בכלל כוונו להיות רגעי המנוחה.

Back To Basics לא חוטא לשמו. אמני עבר גדולים כגון בילי הולידיי, ג'יימס בראון, אטה ג'יימס ומרוין גיי מוזכרים בטקסט, מורגשים בסגנון, ובשורה התחתונה, מקבלים ערימות של כבוד. גם השירה עצמה אינה מפחיתה מהמקור, ולו במקצת. בין אם בשירי פופ בעלי סימפולים נוסטלגיים נלווים, בבלדות ליריות שקטות או בבלוז טהור ומלנכולי, הביצוע של אגילרה תמיד מותאם ומדויק להפליא (ב- I got Trouble נדמה שבילי הולידיי חטפה את המיקרופון).

אולי בעצם, תרומתו העיקרית של Back To Basics היא בפן החינוכי. רק תועלת יכולה לצמוח מכך שמעריצי אגילרה ייפשטו את בגדיהם המצועצעים, יעלו על חליפת אב"כ, וייכנסו לבוידעם המאובק של הוריהם/סביהם במטרה להיחשף לתקליטים שהביאו את אלילתם ליצירת אלבומה האחרון, דבר שלא היה קורה כנראה בשום דרך אחרת.

נדמה שכריסטינה אגילרה מנסה להשתייך בכל כוחה לקטגוריית "האמן הרציני", ניסיון שכיח בתחום (בעיקר בקרב הקולגות הקופצניות שנאבקות להוכיח שיש בהן יותר מ- 500 גרם סיליקון). הליכתה בעקבות אגדות מהעבר כמו מרוין גיי וארת'ה פרנקלין היא מאמץ ראוי להערכה, אך לא יותר מזה. אגילרה היא מבצעת גדולה, אולי הטובה ביותר מסוגה, אולם איכויותיה כאמנית אינן יכולות להימדד על-פי רמת ההעתקה של סגנונות ואמנים גדולים אחרים. Back To Basics הוא אלבום מחווה נחמד, וגם גימיק מוסיקלי לא רע. אך הוא לא ממקם את אגילרה במקום שונה מזה שהייתה בו לפניו.

בכדי להפוך ליוצרת חשובה ומשמעותית צריכה אגילרה, כמו כל אמן אחר, לספק את תשובותיה המוסיקליות בהתאם למקום, לזמן ולמציאות הסובבת אותה. מבצעת מעולה? כן. סמל מין? כן
מושא הערצתם של מיליוני צעירים? כן. אמן חשוב בעל אמירה? לא, עדיין לא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by