בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זינוק בעלייה 

זינוק בעלייה

 
 
שרון שילוח

חרף היותו תיאטרון נסיוני, המופע "נקודת הזינוק" מצליח לרגש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "יוכבד הכוכבדת" מאת מתן יניב (צילום: דור גרבש)
 מתוך "יוכבד הכוכבדת" מאת מתן יניב (צילום: דור גרבש)    
בהאנגר קטן, בין מוסכים ומחסנים בפאתי פלורנטין, קיים אמש תיאטרון הגוף את המופע "נקודת זינוק". המופע בא לחגוג את סיום שנת הלימודים ולציין את חגיגות היובל של בית הספר הבינלאומי לתיאטרון פיזי מיסודו של ז'אק לקוק בפריס, שבהשראתו קם. התיאטרון הוא בית ספר לאומנויות הבמה שקם בישראל לפני כ-4 שנים על ידי נעם מאירי, נלי עמר וגיל בכר. הקו המנחה שלו הוא "שיטת לקוק", על פיה השחקן לוקח חלק ביצירה כאמן יוצר ולא רק כמבצע. כמיטב מסורת זו, הציגו בוגרי בית הספר שמונה קטעים שונים שבוימו ונוצרו על ידם.

את המופע פתחה היצירה המרגשת "ים של דמעות", של עידו פרנקל, ובמרכזה אדם המנסה להשיב לשווא לחייו את אהובתו שמתה מסרטן - מלאך המוות מבקש להחזירה לממלכתו. היצירה מורכבת מסיטואציות תיאטרליות המועברות לקהל באמצעות משחק צלליות ומוסיקה בלבד, שמצליח לספר סיפור בצורה מובנת ומרגשת.

קטע אחר שבלט בייחודו היה "החריג", אותו הגישו ויצרו חמישה מבוגרי בית הספר (מאירי זרמי, עדי פלינט, שירי פרייס, עידו פרנקל ורוני וידמן), הדן בשוני של כל אחד מאיתנו בתוך החברה הישראלית. חמישה אנשים ממתינים בתחנת אוטובוס, ותוך כדי האינטראקציה ביניהם, הנעשית ללא מילים, בולטת חריגותו של כל אחד מהם בתורו. ליצירה זו אמירה נוספת על החריג בחברה הישראלית, שכן אחד הממתינים לאוטובוס מתגלה כערבי ובכך הופך להיות נבדל ומאיים על האחרים בספסל. הקבוצה מצליחה לגעת בנושא "כבד" בצורה הומוריסטית וקלילה, ומציגה לנו מראה של עצמנו ושל אופן קבלתנו את האחר, תוך שימוש במצבים יומיומיים.

קטע נוסף בשם "בדרך להר פות", של רינת שטרנברג, הוא מונולוג של שחקנית רווקה המכינה קטע למופע הדן בחיי הרווקות שלה, אך אין לה מושג מה לעשות במופע זה ובחייה בכלל. הקטע העשיר בהומור ומודעות עצמית, יוצר הזדהות עם מצוקתה של הדמות בעזרת הפיכתה של השחקנית למספרת, מעבר להיותה הדמות המוצגת. על טכניקה זו, שהיא אחת מאבני היסוד של "שיטת לקוק", בנוי גם הקטע " All by Myself" של רוני וידמן, בו היא יוצרת ספק דיאלוג, ספק ויכוח בין שלוש דמויות. רוני, האשה- שחקנית הבוגרת, שלומית הילדה האגואיסטית שבה שלא נותנת לה מנוח, ודמות נוספת של מרצה/ מורה המביטה ומנתחת את שתי הדמויות הללו מהצד. וידמן מציגה הקצנה של נפש האדם המורכבת מהיותו אדם בוגר שבתוכו עדיין מסתתר ילד הדורש את סיפוק צרכיו המיידי ואת הקונפליקט הנובע מכך.

יצירה המורכבת משלל סיטואציות ללא מילים בשם "בקי ובטי" של עדי פלינט ומיקי יונס, מתארת מפגש בין שתי חברות שנראות ומדברות באותה הדרך. מלבד צרחות, המילה היחידה היוצאת מפיהן היא "מהממת". הקטע, שבא להתריס על שאיפתנו לדמות ככל האפשר לאחרים, עד כדי פיתוח קודים התנהגותיים אבסורדיים, עובד גם הוא על הומור עצמי ותנועתיות רבה. כאן וגם בקטעים האחרים כמו "מציאות לבנה" של שירי פרייס, המתאר מצב בו אשה מנסה להתאבד על ידי שאיפת גז ומגלה שהגז נגמר, המוסיקה משמשת כמספרת סיפור ומכתיבת קצב ועלילה.

ההישג הגדול של המופע, על כל קטעיו, הוא שבמקום תיאטרון אוונגרד המובן אך ורק ליוצריו (סכנה האורבת לכל יצירת תיאטרון נסיוני- עצמאי), נוצר כאן תיאטרון חווייתי המתקשר עם הקהל, מעביר רגשות, מסר ואמירה אישית ומקורית. למרות תחושת הבוסריות הקלה בקטעים כולם, התיאטרון הפיזי, כפי שהוצג כאן, הוא חוויה הומוריסטית, לעיתים עצובה, המעוררת חומר למחשבה ויוצרת חשק לעוד. וזו בהחלט נקודת זינוק מכובדת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by