בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חלום סקיפיו 

חלום סקיפיו

 
 
תרבות נענע

פתיחת המותחן הרומנטי-היסטורי מאת סופר רבי המכר איאן פירס

 
 
 
 
 
 
 
 
 

חלק ראשון

עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
ז´וליין בַרנֶב מת בשעה 28:15 אחר הצהריים בשמונה-עשר באוגוסט .1943 נדרשו לו בדיוק עשרים ושלוש דקות למות, הזמן שבין התלקחות השרֵפה לנשימה האחרונה שינק אל ריאותיו החרוכות. הוא לא ידע שחייו עומדים להסתיים באותו יום, אם כי חשד שזה עלול לקרות.

השרפה היתה אכזרית. היא התלקחה בן רגע והתפשטה במהירות. מרגע שפרצה ידע ז´וליין שלא יהיה אפשר להשתלט עליה, שהלהבות יכלו אותו ואת כל מה שסביבו. הוא לא נאבק, לא ניסה לברוח; זה היה בלתי אפשרי.

השרפה החריבה את הבית — ביתה הישן של אמו, המקום שתמיד חש בו בנוח יותר משחש בכל מקום אחר, המקום שתמיד חשב שבו הפיק מעצמו את המיטב. הוא לא האשים את אלה שהיו בקרבת מקום; זאת היתה טיפשות אילו ניסו לחלצו. פרט לכך הוא לא רצה עזרה והיה שבע רצון מהפרטיות שהעניקו לו. שמונה דקות חלפו מאז התלקחה השרפה ועד שהתמוטט ואיבד את הכרתו עקב שאיפת עשן. עוד שלוש דקות, והאש הגיעה אליו, בגדיו החלו להעלות עשן, ועורו החל לבעבע. בסך הכול חלפו עשרים ושלוש דקות עד שנדם לבו, עד שפסקה נשימתו. עוד שעה עד שדעכה האש מאליה, ואחרוני הרעפים החרוכים קרסו ארצה על גופו. אך בַרנֶב, שחדל לנסות לאחוז במחשבותיו המתנפצות לרסיסים, דימה שזה ארך זמן רב בהרבה.

במובנים מסוימים נחרץ גורלו ברגע שאוליבייה דה נואַיֶין ראה בראשונה את האישה שהיה עתיד להנציח בשיריו ליד כנסיית אגריקול הקדוש, כמה מאות מטרים מארמונו החדש של האפיפיור באביניון. אוליבייה היה בן עשרים ושש, ועלה בגורלו לחיות ולמות במאה שהיתה אולי האפלה ביותר בתולדות אירופה, תקופה שהבריות כינוהָ מקוללת, ואשר כמעט העבירה רבים על דעתם מרוב ייאוש נוכח נקמת האל על חטאיהם. אוליבייה, כך אמרו, היה אחד מהם.

לאיזבל דה פְרֶז´וס מלאו זה עתה שש-עשרה, וזה שבעה חודשים היתה אשת איש, אך היא עדיין לא הרתה, עובדה שכבר גרמה לנשים זקנות לרכל בידענות ועוררה את כעסו של בעלה. היא, לעומת זאת, היתה שבעת רצון, כי לא אצה לה הדרך לקבל עליה את עול ההימור הגדול שקיפֵד את פתיל חייהן של נשים רבות כל כך והותיר רבות אחרות פגועות לעד. היא ראתה את הנזק הנורא שחוללה לידתה שלה לאמה, שכה מהר הרתה שוב ושוב, ופחדה.

היא מילאה את חובתה לבעלה והתפללה בכל לילה (לאחר שנקטה את כל אמצעי הזהירות שהכירה) שמעשי האינוס שלו יוסיפו להיות עקרים עוד זמן מה. אחת ליומיים הלכה לכנסייה כדי לבקש מחילה על משאלותיה המתריסות, המרדניות, ובה בעת להעמיד את עצמה לרשות מרים הבתולה בתקווה שרחמיה ואורך רוחה יעמדו לה עוד זמן מה.

המאמץ הכרוך בפעולת האיזון השמימית הזאת דרש ריכוז גדול כל כך, שעזבה את הכנסייה כשדעתה פזורה ומצחה מכווץ ומסגיר קמט קטן מעט מעל אפה. שביסה היה פרוע קלות, שכן הסיטה אותו מעט לאחור כשכרעה להתפלל. מארי, המשרתת שלה, היתה בדרך כלל מסיבה את תשומת לבה לפגם הקטן, אבל היא הכירה היטב את גברתה ואף ידעה מה מתחולל בנפשה. הרי מארי היא שלימדה את איזבל את התחבולות הקטנות הללו שסייעו לה להעמיק עוד ועוד את דאגתו של בעלה.

קמט קטן ושביס פרוע קמעה די בהם אולי לעורר השראה בצייר, אך אין בהם כשלעצמם כדי להשפיע בצורה הרסנית כל כך על נפשו של גבר, ולכן אין מנוס מלבקש הסבר אחר. שכן אוליבייה, שעמד בקרבת מקום, הרגיש כאילו חיית פרא רבת עוצמה קורעת את חזהו ומוצצת ממנו את לשד חייו. נשימתו נעתקה מההלם, אך למרבה המזל איש לא השגיח בכך. כה חזק היה הרגש, שהוא התיישב על המדרגות ונשאר תוהה ובוהה זמן רב לאחר שהדמות התרחקה ונעלמה מעיניו. וכשקם, רגליו רועדות ומצחו לח מזיעה על אף שעת הבוקר הקרירה, ידע שחייו השתנו לעד. ימים חלפו קודם שחזר לעבוד.

כך החל סיפורה של אהבה מקוללת בין משורר לנערה, אהבה שתוביל לסוף כה הרסני ואכזרי.
אולי היה זה יפי נעוריה? כך סבר ז´וליין בַרנֶב, לפחות כשקרא בראשונה את תיאורו של אותו מפגש גורלי, תיאור שהשתכלל במרוצת השנים ולבסוף הועלה על הכתב, עם כל הרומנטיות שמבט לאחור יכול לאפשר, סמוך לשנת 1480, כמעט מאה וחמישים שנה לאחר מכן.

ייחוסה של האנקדוטה תמיד היה חשוד ומעורר תהיות, שכן היא דמתה מדי למפגשו של פטררקה עם לאורה שלו. אבל המסורת תמכה בה, וגם אחד משיריו המעולים ביותר של אוליבייה, שיר של עשר שורות שנפתח במילים (בתרגומו המאוד לא מספק של פרדריק מיסטראל משנת 1865) "עינַי פצעו את נשמתי..." והעיקר היה ודאי נכון, שכן על הגורל הנורא שפקד את אוליבייה כשנפל לידי בעלה של איזבל כעבור שנים מספר לא היו עוררין. אם לא אהב אותה, מדוע הרג אותה והותקף בצורה כזאת בעצמו?

שכן אוליבייה לקה כנראה בטירוף הדעת; בסיפור סופר שהנערה רצתה להתלוות אל בעלה כדי להימלט מהמגפה, והמשורר התחנן שתישאר באביניון כדי שיוכלו למות זה בזרועות זה. וכשסירבה, הרג אותה כי לא היה יכול לשאת את הפרֵדה ממנה. המעשה חשף את סודו, וכנקמה התנפלו עליו שכירי החרב של הרוזן דה פרז´וס, הכו אותו וכרתו את לשונו ואת ידיו. אוליבייה הושתק, פשוטו כמשמעו, קולו נדם לעד. לנצח נשללה יכולתו לדבר, לכתוב או אפילו להחוות סימנים שיאפשרו לזולתו להבינו.

יתרה מזאת, הבעל הזועם והמושפל השמיד כמעט את כל שיריו. איש לא יֵדע עוד אם שיריו, שכבר החלו להוציא לו שם, אכן היו ניצניו הראשונים של רנסנס ספרותי, מופת שפטררקה נשרך מרחק רב מאחוריו, או שרק נראו כך למתי המעט שקראו אותם בימי חייו. רק כתריסר נשארו, מספר שלא היה בו כדי לרתק אדם כמו בַרנֶב, עד שביום קר אחד בחודש פברואר שנת 1928 נתקל בכמה מסמכים בספריית הוותיקן, כשעבר על ניירותיו של החשמן אַניבאלדוס דִי צֶ´קאני, אספן של כתבי יד ופטרונו הראשון — והיחיד — של המשורר.

חלקו הראשון של כתב יד המחזיק עשרים עמודים בכתב ידו של אוליבייה הוא שריגש כל כך את ז´וליין עד שלא הצליח לעצום עין, כשעשה לבסוף את הקישור והבין את חשיבותו. "לפי מַנלִיוס". משפט קצר וחסר משמעות לרוב האנשים, אך בשבילו — עולם ומלואו. ברגע של בדיחות דעת אמר שהיה מוכן למכור את נשמתו למענו.

על הכתבים שאוליבייה העביר לדורות הבאים התחיל מנליוס היפומאנס לעבוד במשך כמה חודשים בחווילתו, מרחק תריסר ליגות מוֵוזון, כשישים קילומטר מצפון-מזרח לאביניון. "כתבים" אולי איננה המילה הנכונה, שכן כמו רבים במעמדו, אף שהיה יכול לעשות זאת בנקל, כתב מנליוס בעצמו רק לעתים נדירות. במקום זאת הוא הכתיב, ומילותיו נרשמו על ידי מעתיק, בנו המאומץ, שחייו הפכו קשים מנשוא בשל המהירות הרבה שבה דיבר אדונו. סיאַגְריוס — עלם חביב כבן עשרים ושלוש, שהשתדל מאוד להפיק את המרב ממזלו הטוב — נאלץ לשרבט כדי לעמוד בקצב, ואחר כך לעבוד עד שעת לילה מאוחרת כדי לפענח את הסימנים ולהעתיקם אל נקי. לא היה מקום לכל טעות. אדונו ניחן בזיכרון טוב ובהערכה יתרה לסגנונו שלו, ונטה להעניש אם שונתה ולו מילה אחת. מה גם שלא היה דבר שסיאגריוס התאווה לו יותר מאשר לרַצות ולמשוך מילת שבח או שתיים.

מה שמנליוס הכתיב, מה שהסעיר כל כך את בַרנֶב, היה תקציר של פילוסופיה, מתומצת ומזוקק, שנועד להפצה בקרב חוגו ואולי, אם יתקבל באהדה, אף מעבר לו. רק למעטים היה אז ידע כלשהו בנושאים כאלה, והיו חייבים למהול את היין במים כדי שיערב לחכם. לאחר שייקרא, ואם יימצא ראוי, ייתכן שישלם למעתיק שיכין לא יותר ממאה עותקים — אולי די והותר בחמישים — כדי להפיץ אותם ברחבי גאליה בין ידידיו.

מנליוס הזמין אורחים באותו הערב; בזמן שעבד שקעה השמש ברוך, מותירה גוון ורוד בשמים, ורמזים ראשונים של אוויר צונן החלו לנשב בחצר הפתוחה ששימשה בקיץ חדר אוכל. כמה מהמוזמנים בחוץ החלו לחרוז חרוזים כדי להשתעשע ולהתרברב בידיעותיהם. פעם היה זה דבר שבשגרה; שכן מנליוס תמיד הקיף את עצמו בבני התרבות, במלומדים שמצא איתם שפה משותפת. כך נהג כל חייו, זאת היתה חובתו, ולעתים קרובות היא אף הסבה לו הנאה, בייחוד כשעלה בידו לשמש פטרון לראויים שבהם או לארח חברים שהשתוו לו במעמדם.

הנימוס חִייב שבשעת הסעודה ימלא את תפקיד המארח המקסים, כפי שעשה פעמים אינספור בעבר, והוא מילא את חובתו, הגם שהערב עשה זאת כמעט באי-רצון. הוא דבק, כתמיד, בחוכמתו של וארו, שטען כי על מספר האורחים להיות גדול ממספר הגרציות וקטן ממספר המוזות; הוא טרח לוודא שלא יהיו לא נואמים רהוטים מדי ולא טיפוסים שתקניים מדי; הוא כיוון בזהירות את השיחה כדי שאמנם לא תהיה שטחית מדי, אבל גם לא מעמיקה מדי. והוא עמד בקלות במשימה העדינה ביותר של הגשת תקרובת נדיבה בלי לנסות להרשים את אורחיו בהוצאות הכרוכות בכך.

למרות מאמציו לא היה זה מאורע שמח, שכן הקושי לקבץ ולו קומץ של אנשי רוח כמותו הלך וגבר. חצי מהאורחים היו בני חסות הסמוכים על שולחנו, שהיו להוטים לאכול מהעפרוני ומהחוגלה, מהקרפיון ומהטרוטה שהזמין, אך לא היו נינוחים דיים לשוחח בקלילות בסביבה מכובדת כל כך. בנו המאומץ, סיאגריוס — מתבונן בחשש, חרֵד לטעות או לומר מילה שאינה במקומה — אכל בגמלוניות, מאדים ממבוכה ומחריש. היו שם שני חברים נאמנים, לוקונְטיוס ופליקס, שניסו להפיג את המתח, אך במקום זאת השתלטו על השיחה. הם נכנסו לדברי אחרים שניסו לדבר, נהגו בבוז שלא לצורך בבני חסותו של מנליוס, ועם מנליוס עצמו הרשו לעצמם חירות יתרה. והיה גם גאיוס וָלֶריוס, דודנו של פליקס, שמנליוס סבל אותו רק בגלל חברו; אדם גס שהתעטף באדיקות כמו בשמיכה חונקת, שהסתירה רק חלקית את מזגו הזועף ואת המוניותו.

שלושת החברים קבעו את הנימה, דיקלמו זה לזה שירים ומכתמים ברוח תור הזהב, התענגו על המשקל ועל המצלול של היוצרים הגדולים שהעריצו עוד מימי בית הספר. לוקונטיוס הוא שחרג מגבולות הטעם הטוב — מעידה נדירה מבחינתו — והעכיר את האווירה.

אך היום הבל פיה של האקדמיה
מֵפיח את רוחות כנסיית ישו.

אלגנטי, שנון, מעודן. פליקס חייך חיוך חטוף, ואפילו מנליוס התקשה לכבוש הנהון של הסכמה.
אבל גאיוס ולריוס האדים מכעס. "אני סבור שיש דברים שאינם אמורים להיות נושא להלצות."
"האם התלוצצתי?" ענה לוקונטיוס בפליאה מעושה, שכן הבין שגאיוס אינו חריף דיו להבדיל בין כבוד ללגלוג. "הרי אמת דיברתי, הלוא כן? הרי אנו רואים את ההתגלויות של אדוננו אך ורק דרך עיניים יווניות, הלוא כן? אפילו פאולוס הקדוש היה אפלטוניסט."
"אינני יודע למה אתה מתכוון," השיב גאיוס. "האמת נמסרה לי בכתבי הקודש. אינני זקוק למילים יווניות שיתארו לי מה אני רואה שם."

האם על מנליוס להתערב, להסביר שיש דרכים רבות להבין אפילו פסקה פשוטה? ללמד אותו שרזי הדת, דוגמת גלגול נשמות, השילוש הקדוש, רוח הקודש, לבשו צורה במוחנו הודות למשנתם של חכמי האקדמיות? גאיוס היה אחד מאלה שהתפארו בבורותם. הוא כינה את היעדר השכלתו טוהר, בז לכל דקות של ביטוי או מחשבה. אכן, איש היאה לתקופתו. פעם, ולא לפני זמן רב כל כך, הוא היה משתתק במבוכה בגלל חוסר הידע שלו; כעת בעלי הידע הם שהיו צריכים להיזהר בלשונם.
"ואל לך לשכוח, לוקונטיוס יקירי," התערב מנליוס, "שרבים סבורים שלאפלטון היתה גישה לתורת משה, שהוא בסך הכול תירגם ליוונית את דברי החוכמה של ישו, לא ההפך." הוא הביט בדאגה וראה שלוקונטיוס, נשמה יקרה ורגישה, שם את לבו לאזהרה והביע בעיניו התנצלות חטופה. הקושי הרגעי חלף, הסעודה נמשכה, בלי אירועים חריגים ובלי טעם.

אלא שמנליוס היה נבוך. הוא הקדיש מחשבה רבה לרשימת מוזמניו, ביקש בכל דרך להרחיק מחוג מכריו אנשים גסים והמוניים כמו גאיוס ולריוס. אך לא ניתן לחמוק מהם; מנליוס הוא שחי בחלום, ובועת התרבות שלו הלכה והתכווצה. גאיוס ולריוס, בן רב השפעה למשפחה רבת השפעה, לא שמע מימיו על אפלטון. מאה שנה קודם לכן, אולי חמישים שנה קודם לכן, אבסורד כזה לא היה מתקבל על הדעת כלל. כעת היה מפליא לו איש כזה ידע דבר מה בפילוסופיה, כי גם אם הסבירו לו סוגיה כלשהי, הוא לא חָפַץ להבינה.

לאחר שמרבית האורחים פרשו אל מיטותיהם, מלווים במשרתים נושאי לפידים, הירהר מנליוס רבות בעניינים אלה. מבעד לדלתות הגדולות הוא השקיף החוצה על הנוף, שהיה לפנים גן של שלמות, וכעת השחיתו אותו הבקתות הדלות של האיכרים שהלכו והתקרבו והצטופפו סביב חווילתו הענקית לשם הגנה, כמו חזרזירים סביב חזירה. הוא היה יכול להרוס אותן, אך חשש שדייריהן יסתלקו ויחפשו אדון חדש שיגן עליהם — אדון שלא יכבד את החוק אם ידרוש ממנו להחזירם. אחר הסב את מבטו אל בית המרחץ שננטש והוסב למגורי החיילים שנדרשו דרך קבע להגנה על האחוזה.
הם לא רצו אלא לחיות בבטחה, והנזק היחיד שגרמו לו הוא כיעור הנוף. איש כמו גאיוס ולריוס היה מסוכן בהרבה.

חלום סקיפיו / איאן פירס, הוצאת כנרת. תרגום מאנגלית: ערן שדה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by