בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שתקו מוזות  

שתקו מוזות

 
 
עידו אורן

לחנים כבדים, ניכור, תכנים חסרי מעצורים ומעט מדי מוסיקה. האלבום החדש של מיוז רחוק מלענות על הציפיות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מיוז. עטיפת האלבום
 מיוז. עטיפת האלבום    
לא כל אלבום נועד לחולל שינוי חברתי או אפילו להציע יותר מתרכובות צלילים אלו או אחרות. אולם כשטקסטים פוליטיים על אי צדק בעולם, שחיתות ההנהגה ומאבק על זכויות האדם חוברים לעיבודים מוסיקליים כבדים ודרמטיים, ניתן לקבוע שהיוצר כיוון ליותר מדגדוג אוזני מאזיניו.

דווקא לאור זה Black Holes & Revelations החדש של מיוז משקף במיוחד את מה שהוא לא: ההפקה המפוצצת והמלל הבועט מעבירים תחושה שמשהו קיצוני אמור לקרות, שעולמנו צריך להיטלטל אחרי שמיעה או שתיים. אבל עם אמור ל- וצריך ל- לא בונים מדינה.

כבר בקטעי הפתיחה אפשר להבחין שמשהו בלחנים השתנה. מיוז, שבאלבומיהם הקודמים הציגו סינכרוניזציה מהפנטת בין פסנתר אנרגטי, גיטרות מלקות, ומקצבי תיפוף מקוריים, זונחים את צלילם המקורי לטובת ריבוי סינטיסייזרים, תבניות דיסטורשן חוזרות, וגם מעט השראה מלהקות אחרות: Starlight נשמע כמו בי-סייד של קין, ו-Map Of The Problematique דומה מדי ל-Enjoy The Silence של דפש מוד. הסאונד ה-'חדש' של מיוז אולי קצת שונה ומרוחק יותר, אבל תהיה זו טעות לראות בו מעידה לא מכוונת. הקו המתכתי והפחות מלודי שאליו מושך בלאמי באלבום זה הוא חלק בלתי נפרד מהניכור שאותו הוא משדר בכתיבתו ובשירתו.

מבחינת מחאה, Black Holes & Revelations הוא חסר תקדים. בתקופה בה אלבומי מחאה צצים מסביב כמו פטריות אחרי הגשם, בלאמי מצליח להתבלט בקיצוניותו ובאמירותיו שלוחות הרסן.
הוא מאשים את המנהיגים בשחיתות (“Corrupt you corrupt & bring corruption to all that you touch") ואף אינו מהסס לקרוא לחיסולם (“Aim, shoot, kill your leaders).
בשיר האחרון בדיסק, Knights Of Cydonia, הוא מפנה אותנו אל ההיסטוריה (“Come ride with me through the veins of history”), אשר לטענתו חושפת את טיפשות מנהיגינו (“How can we win when fools can be kings”) ומחייבת אותנו להילחם על זכויותינו בהווה בלי לסמוך על הזמן שירפא את חוליינו (“Don’t waste time or time will waste you”). בין לבין, לשם הרומנטיקה, בלאמי אינו זונח את המלנכוליה (ב-Soldier’s Poem) ואת הטוהר והתמימות (Invincible) אשר הביאוהו עד הלום.

למרות המטען הכבד ועודף התיאטרליות, יש גם שירים שעושים טוב בבטן. הלהיט Supermassive Black Hole מקפיץ במיוחד, ותרומתו לאלבום קריטית. גם City Of Delusion ו-Hoodo משאירים טעם טוב, על אף המסרים הלא פשוטים שלהם.

אז אם נשפוט לפי הנתונים היבשים, יש כאן הכל: שירה וביצוע? יש. לחנים ושירים טובים? יש. קונטקסט? יש ויש. אז למה בכל זאת החדש של מיוז רק מראה לנו את הארץ המובטחת ולא הופך אותה למציאות? למה לא מתעוררות במוחנו מחשבות חתרניות על רצח מנהיגים ומהפכה חברתית? למה לא בוער בעצמותינו הדחף לצעוד בראש הפגנות מחאה, או לפחות להצטרף לאחת מהן? (ולא שחסרות בסביבה הקרובה).

אולי זה המעבר התמוה מההפקה של ג'ון לקי שהיה אחראי לשני אלבומיהם הראשונים, לריץ' קוסטי חובב הקיטש. אולי בלמי וחבריו פשוט רצו להכניס יותר מדי תוכן בפחות מדי מוסיקה. או אולי אלו הם בכלל הפרטים הטכניים הקטנים, והחלפה לסולם מינורי פלוס קטעי מעבר של שליש וקאזו היו משנים את כל העסק.

האמת היא שהסיבה אינה משנה כל כך. בשורה התחתונה Black Holes & Revelations לא הגיע לרף שחברי להקת מיוז הציבו לו. במקום אחר או בזמן אחר, ייתכן שהציפיות היו אחרות. אבל בהתחשב בעבר הדיסקוגרפי האיכותי של מיוז, התפשרות לא יכולה להיות אופציה.
הרי בלאמי צריך לדעת יותר טוב מכולם שההיסטוריה מחייבת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by