בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
על עצים ואבנים  

על עצים ואבנים

 
 
אהרון מגד

פתיחת הספר מתוך "שלושה מהם" - שלושה רומנים מאת מגד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר "שלושה מהם"
 עטיפת הספר "שלושה מהם"   
דוֹרָאנגו, קולורדו. תאר לך. קצה העולם.
עזוב את הכלים, אני בעצמי אוריד אותם. שב, שב.
מזמן שגאולה והילדים נסעו, אני עושה הכול בעצמי. אפילו מבשל משהו.
על הכורסה. יותר נוח.

נסעתי, אם כן, לשלושה חודשים. שיכנעתי את הבוס שלי שבתור דובר המחלקה הדבר הוא חיוני, חיוני מאוד בשבילי, ללמוד את הניסיון האמריקני בשימור הטבע...
שמע, את הסיפור הזה אני שומר בלבי כבר ארבע שנים. לא סיפרתי אותו לאיש. גם לא לגאולה. אתה הראשון.

הגעתי לדוראנגו, קולורדו. עיירה הררית קטנה, חביבה, עם איזה עשרת אלפים תושבים. וילות, מרכז קניות גדול, שתיים-שלוש כנסיות, שלושה בנקים, מוזיאון מקומי. נקי, נקי מאוד. למה דוראנגו דווקא? מפני שיש שם נוף. נוף משגע, כמו שאומרים. לא אני אומר. אותי נוף משעמם בדרך כלל. אבל נוף יש שם. הרוֹקי מַאוּנטנס - הרי הסלעים. הרכס של סן חואן. שני נהרות בסביבה, אנימה ולוס פינוס. אגם. ושמורות נוף, כמובן: הפארק הלאומי של מסה ורדה, המונומנט הלאומי הובנויפ, השמורה האינדיאנית של יוטה הדרומית. קניונים, פסגות, יערות אורן, פלגים, עצים מאובנים, פרה-היסטוריים, מונוליטים. שלושה-עשר וחצי אלף אקרים פארק לאומי, אדוני. בלי מספרים זה לא הולך באמריקה. שלושה-עשר וחצי אלף. תקעו לי את זה בראש.

גרתי במוטל. חיים לא קשים, אם לדבר בלשון צנועה. היתה לי הקצבה של עשרים וחמישה דולר ליום פלוס הוצאות כנגד קבלות. מספיק, מספיק בהחלט. אפשר לחסוך למתנות למשפחה, לרשמקול, למצלמה משוכללת. מה זה מוטל באמריקה? כמו מלון של ארבעה כוכבים כאן. טלוויזיה בחדר, כפתור רדיו מעל למיטה - מוזיקת רקע במשך כל היום אם אתה רוצה - מיטה שמעלה בך דמיונות של גן עדן תורכי. אמבטיה עם סרטי גומי בתחתיתה, כדי שלא תחליק חלילה ותשבור את הראש. ארבע כוסות לשטיפת שיניים - ארבע כוסות חדשות בכל יום, בתוך עטיפות צלופן שכתוב עליהן "למען ההיגיינה שלך".

סרט נייר חדש מתוח בכל יום מעל לאסלת בית השימוש, שכתוב עליו "הנהלת המוטל הזה ערֵבה לניקיון האסלה הזאת ותשמח לשרת אותך בכל עת, תודה" - כך שתהיה בטוח שאיש לא חירבן שם כשנעדרת מן החדר. וילונות בדגמים מודרניים, מיזוג אוויר אוטומטי, עשר מנורות מכל צד - הם משוגעים, האמריקנים האלה. זה הצחיק אותי! בכל פעם שהייתי ניגש להשתין, הייתי צוחק. ושש מגבות! בכל יום שש מגבות חדשות, מבהיקות, מכל הגדלים. מה אתה יכול לעשות בשש מגבות? אתה מנגב את הפנים באחת, את הרגליים בשנייה, את התחת בשלישית, מה תעשה בעוד שלוש מגבות? נעשה לך לא נוח מרוב נוחיות! לא שאני חושב על אלה שאין להם בשעה שאני מנגב את המפשעה - לא, אין לי נקיפות מצפון ממין זה בדרך כלל אבל כשאתה רגיל מילדותך להתנגב בנייר עיתון כדי לחסוך בנייר טואלט - אתה חושב שהבזבוז הזה הוא חטא. חטא במובן דתי, אם אתה מבין למה אני מתכוון.

לומר לך משהו? כשהייתי נכנס לחדר האמבטיה ורואה את הסרטים ההיגייניים, את הכוסות בצלופן ואת שש המגבות - הייתי חושב על אלוהים. אל תצחק. לא הכול הגיוני. לעתים רחוקות מאוד אני חושב על אלוהים, ודווקא שם חשבתי. חשבתי על זה שבאמריקה אין פחד אלוהים. כאילו ארץ בלי אלוהים.

בעצם, גם הטבע שם הוא כזה. בלי פחד אלוהים. קשה לי להסביר לך את זה. טבע "שטחי", כאילו. טבע יכול להיות "שטחי"? אבל כך זה נראה לי. בלי עומק, בלי זיכרונות. הרים בלי עקֵדה, למשל. בלי אלוהים שמנסה את האדם והוא פוחד. בלי מזבחות, בלי קורבנות. משהו כזה.

מוזר: עברתי את כל אמריקה, מחוף אל חוף. יש בה הכול, כל מיני הנופים שבעולם - יערות, אגמים, מישורים אינסופיים, פסגות מושלגות, קניונים עמוקים ואדירים - וכל זה לא מרשים! לא מרשים, אדוני! כל ארץ קטנה באירופה, שיכולה להיכנס לכיס הקטן של טקסס - יותר מרשימה. שאלתי את עצמי למה זה, והחלטתי שפני הנוף הם בבואה של פני האנשים. נדמה לך שזה אבסורד, שצריך להיות להפך. אבל בכל זאת זה כך. כלומר, אולי גם להפך, אבל גם כך. כשם שאומרים שכלב בית, למשל, או חתול, מקבלים לאט לאט, במשך השנים, את תווי הפנים של בעליהם, כך אפשר לומר גם על הנוף. והנוף האמריקני קיבל את תווי הפנים של האנשים האמריקנים. אין בו מסתורין. היערות הכי אפלים שם, אין בהם מסתורין. אין אגדות.

יערות, אני אומר. אין יער באמריקה, יש "פארק לאומי". אין פסגה, יש "מונומנט לאומי". מגוחך, איך שהם קוראים לצוקים החדים - צוקים יפים באמת, של אבן חול צבעונית, על יד קולורדו ספרינְגְס - "מונומנט לאומי". באים במכונית, מסתכלים, אומדים את הגובה, קוראים בפרוספקט המודפס בצבעי טכניקולור איסטמן קודאק שהגובה הוא ארבעה-עשר אלף רגל, שיא בכל המרחב שבין נברסקה ליוטה, אז יש סיפוק מזה. הם מרוצים מן ההישג הסטטיסטי, ונוסעים הלאה.
טבע בתור הישג סטטיסטי! תאר לעצמך!

בתשע הייתי יוצא מן המוטל, ניגש אל הדראגסטור הסמוך, בולע פרוסת לחם צמר גפן עם ביצת עין ליד הדלפק, מקנח בקפה מֵימי, מחייך אל המגישה, שם שני אגדי גפרורים בכיס אחד, שניים בכיס שני - "לשירותך, באיחולי בעל הבית" - והולך אל המשרד המקומי של רשות שמורות הטבע, אל מר אופלָאהֶרטי. אדם נחמד מאוד, ממוצא אירי, לא צעיר.

שיער שיבה חלק מבריק, משקפיים בלי מסגרת, גוף גמיש של משחק טניס, וחיוך עייף, אירוני. החיוך כאילו היה אומר: תראה, מיסטר רביב, שנינו יודעים שכל זה שטויות. כל מה שאספר לך, אתה יכול לדעת גם בלעדַי, ובעצם גם אין לי הרבה מה לספר. הדברים פשוטים מאוד. אבל הממשלה שלך שלחה אותך ללמוד כאן, מסיבות שהן עניינך, והממשלה שלי נתנה לי הוראות להדריך אותך, מסיבות שהן עניינה, אם כן בוא נעשה כמיטב יכולתנו. בכיף.

ובכן, אנחנו נכנסים לביואיק שלו, יוצאים לדרך, והוא מספר לי על שבטי האינדיאנים, על המוסוקוצ'ואים ועל הקאלאפיואנים ועל הצ'נוקים ועל גנרל ג'ורג' קאסטר, שהביס את ראש השבט "פר רובץ" או "עורב קטן" ב-1876, ועל המורמונים שנשאו נשים רבות, ועל הבהלה לזהב... נכנסים לאזור מיוער, הררי, פראי, נוסעים בכביש צר, עקלקל, לאורך פלג מים עמוק ומפותל, ומגיעים לאיזו בקתה חצי הרוסה, עשויה גזעי עצים עבים, מכוסים אזוב, ולידה גשר עץ על פני הפלג, וליד הגשר שרידים של מבנה עץ גבוה, כמו גרדום.

כאן, אומר לי מר אופלאהרטי, היתה מגרסת הזהב הראשונה בארצות הברית. ב-1858 גילו המתיישבים הלבנים שהגיעו בעגלות מן המזרח, שיש זהב במי הפלג. התנפלו על המים והתחילו מסננים את החצץ שבאפיק למצוא פירורי זהב. עשו זאת בידיים, בין האצבעות, אחר כך החכימו והעמידו מגרסה, שאת גלגליה הניעו בכוח המפל הקטן שלפניך. הנה גם נפת הברזל, עוד נשארה מאז. מה עשתה רשות שמורות הטבע? קודם כול, סללה את הכביש הזה, שאורכו עשרים ושבעה מייל, עבודה לא קלה בהתחשב בתנאי המקום, הסלעים, היער וכד'. שנית, קבעה שלטים, עשויים לוחות עץ אורן "טבעי", וחרתה עליהם בחריכה את שמות המקומות ותולדותיהם, מימי האצטקים, האינדיאנים, הכובשים הספרדים, המתיישבים. שלישית, הוציאה תקנות שאין לגעת בשרידים וכל העובר ייענש.

רביעית, כבשה שבילים ביער על כמה רכסים מסביב, שבהם נותרו עוד אוהלי אינדיאנים... אתה רוצה לעלות לשם, מיסטר רביב? לא כדאי, אני חושב. עלייה קשה, ברגל. בעצם, אין הרבה מה לראות. והוא מחייך את החיוך העייף, האירוני, שלו: מה תלמד מזה, לאחר הכול?
מה אלמד, באמת? - מצחיקים, השלטים שלהם. ההסברים. כמו לילדים מפגרים. הכול מכוון למכנה המשותף השכלי הנמוך ביותר, זה הפרינציפ.

כך עובר חצי יום. מעונן. מתחיל לטפטף. חוזרים לדוראנגו, שותים בירה בבר, אני מספר לו על ישראל. הוא סקרן מאוד. קרא את בטלהיים, על החינוך המשותף בקיבוצים. את נלסון גליק, על בעיות המים. הנשים, בקיבוץ - הוא אומר מתוך חמדנות של אשמאי - מתרחצות עירומות? בים כנרת, למשל?

למחרת אנו נוסעים ל"מעונות הצוקים". רכס מסולע עם נקיקים, חורבות של אצטקים, שיש בו שמורה של קולומבינות, פרחים קטנים, לבנים, בעלי חמישה עלי כותרת, "יוניות" בעברית. "פרח המדינה" של קולורדו. חניונים, ספסלי עץ, שולחנות עץ. בניין קטן, מודרני, ובו מוזיאון טבע של הסביבה. פוחלצים, מאובנים, סכיני צור פרהיסטוריות, חצים אינדיאניים, כמה בובות אתניות בלבושיהן האותנטיים, בית שימוש מהודר עם מתקן אוויר חם לייבוש הידיים. מר אופלאהרטי מחייך: אולי מאה מבקרים בשבוע. אין מזנון. אם אין מזנון, ובו קוקה קולה, חלב, סנדוויצ'ים, מסטיק, גלויות מצוירות, מי משוגע לבוא? כבר הוציאו מכרז, אבל שום בעל עסק לא צופה רווחים במקום כזה...
הבנק. אני מגיע לעצם הסיפור.

אנשים אדיבים מאוד, כפי שאמרתי. ישרים ואדיבים כמו ספר דקדוק. מחייכים אליך, "בוקר טוב", "אחר צהריים טוב", "ערב טוב", בדראגסטור, בסופרמרקט, במוטל. יודעים שאתה אורח ומייעצים לך עצות. אוהבים מאוד לייעץ, בין שאתה שואל ובין שלא. כדאי לך לקנות גלולות "פוליקיור" נגד נזלת. נסה מי גילוח "סמוד", לא תתחרט. הדרך הטובה ביותר להגיע לאוק-קרוק היא ב"גרייהאונד" של עשר שלושים וחמש, כי האוטובוס של אחת-עשרה עובר דרך סאלידה, וזה לוקח יותר זמן. עניבת "פלאור בלום", זו שאתה רואה עלי, עולה בשלושים וחמישה סנט פחות מכל עניבה אחרת והיא טובה מכולן. יש להם סיפוק, גאווה, כשהם נותנים לך עצות חינם, מדריכים אותך בחיים.

ואחת העצות הראשונות היתה, לפתוח חשבון בבנק. כולם משלמים בצ'קים, גם סכומים פעוטים ביותר. ופנקס הצ'קים - לא הכסף המזומן - הוא מעין תעודת יושר. תעודת אזרחות. מרגע שיש לך פנקס צ'קים של אחד הבנקים המקומיים, כאילו התקבלת לחברה. אינך זר. אתה אזרח, שווה בין שווים בדמוקרטיה האמריקנית.

ובכן פתחתי חשבון ב"צ'ייס מנהטן" המקומי. אדיבות, שקט, מצוחצח, משרתים אותך כמו בבית מרקחת. המנהל מסביר פנים, שואל במה יוכל לעזור לך, מבטיח לך שתוכל להימצא גם במשיכת-יתר כמה ימים. הוא מאמין לך, לא תברח. הקופאי, מיסטר קלארק, בחור צעיר, בלונדי, בעל עיניים קטנות, שקועות בפנים שמנות, שמביעות קצת טמטום וטוב לב, פונה אליך בשמך כבר ביום השני, "בוקר טוב, מיסטר רביב," "איך המרגָש היום, מיסטר רביב," "מתגעגעים הביתה, מיסטר רביב? אני מתאר לי שכן, קשה הרבה זמן בלי האישה והילדים. אצלכם ודאי חם עכשיו, מיסטר רביב." נותנים יחס אישי, מה שקוראים. בנק בעיר קטנה באמריקה.

אמרתי שאין שם אלוהים. אבל הבנק, אני חושב, הוא כמו כנסייה פרוטסטנטית. חלל גבוה, מלא רוממוּת. המנהל הוא כוהן גדול, הוא מנחם, הוא מרגיע, מבטיח אושר לצאן מרעיתו. שליח של השגחה עליונה. והלבלרים הם המשמשים בקודש. והאווירה, השקט הזה, שיש בו רוממות, אולי גם מורא... כן, אני חושב שגם מורא.

בוקר אחד, שלושה שבועות לפני גמר "הקורס" שלי -
למה אני מספר לך את זה? ארבע שנים שמרתי את הסיפור הזה בלבי. לא גיליתי לאיש. גם לא לגאולה. אבל אני מוכרח לספר את זה פעם. לנקז, יותר נכון.
אספר לך. אחר כך. אם תהיה לך סבלנות.

"על עצים ואבנים" מתוך "שלושה מהם" מאת אהרון מגד. הוצאת אחוזת בית
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by