בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אזעקת שווא 

אזעקת שווא

 
 
אמיר עמרמי

אמיר עמרמי ציפה שטל גורדון תשבור את לבו עם אלבומה החדש. זה לא קרה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמוד, לא אבן דרך. טל גורדון (צילום: דנית סיגלר)
 חמוד, לא אבן דרך. טל גורדון (צילום: דנית סיגלר)   
מה קורה עם הרוק הנשי בישראל? לפחות לזה שבפרונט? איפה הצעקות? איפה העצבים? איפה הגיטרות המנסרות? למה הכל מנומס, מאופק, עטוף בהפקת יתר שלא תמיד מסונכרת עם המילים? למה אף אחת כבר לא עושה לנו כאבי ביצים, או לפחות מנסה לשבור לנו את הלב? אולי המיקום הפרונטאלי הוא-הוא המסרס את נפשן היוצרת?

"לפני שהשמש עולה", החדש של טל גורדון, מעלה את השאלות האלו. אבל קודם כל קצת ריספקט לבחורה החביבה הזאת. בשנים האחרונות גורדון קידמה ואירחה עשרות אמנים בתוכנית המוסיקה "תוצרת הארץ" של הערוץ הראשון, ומגיע לה שאפו על העניין. עכשיו היא חוזרת לצד השני של המיקרופון עם אלבום חדש. אבל הלו, מה עם הרוק'נ'רול? מה קרה לפאם-פאטאל של הרוק הישראלי, לידיים הכותבות שיכולות להוציא מעצמן הרבה יותר?

האלבום הזה יכול לעבור את השמיעה הראשונה בנשימה אחת. אין לו שיא מיוחד, אין בו מגמת טיפוס והוא לא מגיע למקומות חדשים. החן שלו מבוסס בעיקר על הטקסטים, שהם ברובם טובים, למרות שלפעמים מדובר בפזמונים קלים מדי. נבדל מכולם הוא הפזמון של "תעתוע" : "מעל העולם כמו ציפור, כמו הרוח, אולי דבר לא קיים, זה רק תעתוע".

ב"יש או אין" הפזמון נאחז בהפקה המוסיקלית כבקרנות המזבח, וב"לחכות" פשוט מדובר בפספוס מילולי. ההפקה המוסיקלית של עופר קורן ושיקו פלדמן בנויה טוב, רוצה לרגש ולסחוף, אבל לא עושה חסד עם המילים. לפחות לא עם הרצון שמאחוריהן. האלבום מסודר מדי, לא סוחף וצריך להתאמץ לפני שיושבים לשמיעה נוספת.

לטל גורדון יש קול כל כך יפה - כשהוא טבעי, כשהוא פשוט. אולם בבפזמונים הוא סובל מעבודה של טכנאי סאונד שלשווא עבד שעות נוספות. אבל יש באלבום גם דברים טובים. שימו לב ל"כביש הנחשים" המצוין, "תעתוע" שהוזכר לעיל והיה צריך לצאת כסינגל שני, "רכבת אל הלילה" שלא נאמן לכלל של טכנאי הסאונד, ו"עוד מעט" הנפלא.

ההפקה המוסיקלית מנסה למצוא בכל שיר משהו חדש, אבל מדובר במסע חיפוש שהמאזין יכול ללכת בו לאיבוד, ולא למצוא בו עניין של ממש. אוקיי, הנה פתיחה אחרת, אפקט חדש, קולות, פעם עם אקוסטיות, פעם בלי אקוסטיות, בואו נסיים את האלבום עם כלי מיתר - אבל כל אלה לא מרגישים כמו משהו שהגיע מקונספט. לא שתמיד צריך קונספט. גם חוסר קונספט הוא קונספט בפני עצמו, אבל זה לא המקרה שלפנינו.

גורדון הוסיפה רצועת בונוס - "הכעס", השיר המפורסם שכתבה יחד עם אמיר צורף, שפשוט היה צריך לרדת בשלב האחרון של בחירת השירים. מי שחשב על העיבוד וההגשה צריך לקבל נזיפה והערה בתיק האישי. הטקסט של השיר לא עובר. מילים חדות כמו "חותם על חוזים הסכמים שעבר זמנם, רואה את הכל מתערב ונשאר בצד, הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל, בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר" עוברות ליד האוזן כאילו לא עצורות בהן רגשות עזים של תסכול. בתור מחווה עצמית זה בסדר. פחות בתור הישג אמנותי.

בשורה התחתונה – אלבום חמוד, לא אבן דרך בקריירה. תחושת ההחמצה הייתה פחות חריפה, אם לא היה מדובר בטל גורדון.

טל גורדון, "לפני שהשמש עולה" (התו השמיני), 38:25 דקות
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by