בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גט אאוט 

גט אאוט

 
 
הילה בקמן

החדש של אאוטקאסט זוקר אוזניים, אך הגיע הזמן להחליט - ביחד או לבד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ביג בוי בפרונט ואנדרה ברקע (צילום: האתר הרשמי)
 ביג בוי בפרונט ואנדרה ברקע (צילום: האתר הרשמי)   
בנוף החד-גוני של הזירה המוסיקלית, המשובצת ברובה מוסיקאים שיוצקים צלילים לתוך תבניות מוכרות מוכחות, מזדקר ייחודו של צמד ההיפ הופ אאוטקאסט. פעם אחר פעם, בוחרים אנדרה 3000 (אנדרה בנג'מין) וביג בוי (אנטואן פאטון) לאתגר את עצמם ואת מאזיניהם ולהתגרות בהצלחה במקום ללכת בדרך שהובילה אותם אליה. העובדה שהצליחו בנשימה אחת לרכוש את כבודם של המבקרים ואת כבודו של "הרחוב", היא לבדה עניין מעורר הערכה.

ב-2003 מיליוני רמקולים רטטו מהתרגשות נוכח אלבומם Speakerboxxx / The Love Below אשר חגג את החדשנות הסונית ופלרטט עם כל ז'אנר מוסיקלי אפשרי. אבל אותו אלבום, שארז שתי יצירות נפרדות של אנדרה וביג בוי, סימן גם את הפיצול המוסיקלי שהתגלע ביניהם. בעוד שביג בוי דבק בראפ ובביטים הכבדים, אנדרה דגמן פרינס שיק ווקאלי ואקספרימנטאלי. אותו בידול התקבל מצוין באריזה כפולה, אך מתקבל אחרת כיצירה אחת. Idlewild, החדש של אאוטקאסט, הוא גם שמו של הראפ-מיוזיקל שעלילתו מתרחשת בתקופת השפל של שנות ה-30. בהתאמה, מתגנב הסווינג לכמה מהטרקים שיופיעו בפסקול הסרט.

Idlewild הוא תצוגת תכלית מסחררת, המכילה שירים מעוררים, זוקרי אוזניים שאת רובם כתבו השניים בנפרד. אך כיצירה רצופה, האלבום סובל מחוסר אחידות.

בשיר הנושא (Idlewild (Don't Chu Worry Bout Me אנדרה מחדיר מרץ ותסיסה לתוך הבלוז הבסיסי והעגום באופיו. בקטע הקצרצר Chronomentrophobia אנדרה מקמץ דגימה של שירה שמנמנה ומרשימה על הפחד מהזמן שאוזל (והופ, איזו בעסה, חולף השיר). Makes No Sense At All מארח קלידים תזזיתיים, בס מתפתל ושירה קפריזית, שלוקחים את השומע לסחרור ג'אזי-פאנקי-פרינסי שמותיר אותך מבולבל. וב-Greatest show on Earth מזקק דרה את המיטב מקול נייר הזכוכית של מייסי גריי, שמגיע אל פסגות הבעה שעד כה לא הגיע אליהן.

N2U הנהדר של ביג בוי נפתח בלה לה להז וקלידים עם ארשת תמימה שמחביאה יצרים. הם מציירים תמונה של אישה מעכסת לנגד עיניו של אנטוואן, שמתלונן על "יותר מדי השראה". הבס הFאנקי מצטרף לתמונה, ויצריותו של אנטוואן לובשת ממשות. הוא עוטף את המסר:"אני רק רוצה להיכנס אליך, לא רוצה חברה", באווירה כל כך מפתה, שבא לך לחתום לו על אישור כניסה.

ב-The Train (פיצ'רינג סליפי בראון וסקאר) הראפ של ביג בוי רוכב במהירות על צלילי פולק-אמריקנה חללי, כלי נשיפה אווריריים ושירת סול שלא מותירים ברירה אלא להתמסר להם. ו-Buggface היא עוד אחת מאותן רצועות מטפסות ואוחזות, שביג בוי כל כך אמון עליהן.

וכשאנדרה ואנטוואן משלבים כוחות, כמו למשל ב- Morris Brown הסוחף וחדור ההשראה, PJ & Rooster שמזרים גרוב וקוצר נשימה לתוך הסווינג או Mighty O שתובע את תשומת לבך, נזכרים באותה כימיה שהולידה אלבומי עבר מופתיים משותפים.

אם השמועות הן נכונות, ודרכיהם של השניים אכן נפרדות, לא נורא. ארבעה שירים של יצירה משותפת מתוך 25 רצועות זה מעט מדי כדי להצדיק טייטל של הרכב. אם יש חשיבות כלשהי ל- Idlwild, היא לא טמונה בשיריו הבוהקים של הדיסק, כי הברק שלהם היה מועצם פי כמה אילו היו מונחים לצד הבייביז של יוצריהם הבלעדיים. חשיבותו של האלבום, או לפחות זו שצריכים ביג בוי ואנדרה להכיר בה, היא בכך שמכאן הם צריכים לבחור – או ביחד או לבד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by