בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ארתור והמינמונים 

ארתור והמינמונים

 
 
תרבות נענע

פתיחת הספר מאת הבמאי לוק בסון על מסעו של ילד בעקבות שבט אבוד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
הנוף הכפרי משתרע גלים גלים, ירוק כמו תמיד, מגולח למשעי בתערה החד של השמש. שמים כחולים פוקחים עליו עין מלמעלה, ועננים צמריריים קטנים מרחפים מעל, מוכנים להתגייס לעזרתו בכל רגע.

נוף יפהפה, כמו בכל בוקר בחופשת הקיץ הארוכה הזאת, שאפילו הציפורים מתענגות עליה כל כך.
אין שום רמז לכך שהרפתקה נוראה עומדת להתחיל.
באמצע העמק שוכן גן קטן, על שפת הנהר, ובאמצע הגן עומד בית מוזר קצת. בית בסגנון קולוניאלי, אופייני למחוז בְרי, עשוי כולו מעץ, עם מרפסת כניסה ארוכה. לצדו ניצב מוסך גדול, המשמש בעיקר כסדנת עבודה, ומְכל מים מעץ נשען עליו.

טחנת רוח ישנה משקיפה על הגן ממרחק-מה, כמו מגדלור שמשגיח על הספינות בים. דומה שכנפי הטחנה מסתובבות רק כדי לענג את עינינו. אפילו הרוח נושבת בעדינות בפיסת גן העדן הקטנה הזאת. אבל משב של אימה עתיד לפרוץ היום אל הבית השלֵו הזה.

*
דלת הכניסה נטרקת בחבטה מחרישת אוזניים, וגברת שמנה יוצאת מן הבית וכובשת בסערה את מדרגות הכניסה.
"ארתור?!!!" היא שואגת עד שגרונה ניחר.
סבתא היא בת שישים בערך. היא עגלגלה למדי, אף על פי שהשמלה השחורה והיפה שלה, עם שולי התחרה, משתדלת להסתיר את איבריה השופעים.

היא מסיימת ללבוש את הכפפות שלה, מסדרת את הכובע שעל ראשה ומצלצלת בכוח בפעמון.
"ארתור?!" היא צועקת שוב, אבל עדיין לא שומעת שום תשובה.
"לאן הוא שוב הסתלק? והכלב? גם הוא נעלם?... אלפרד?!"
סבתא נוהמת כמו סופה רחוקה. היא לא אוהבת לאחֵר.
היא מסתובבת ונכנסת שוב אל הבית.
בפנים, הבית מעוצב בפשטות אבל בטוב טעם. רצפת העץ מצוחצחת, ותחרה פרושה על כל הרהיטים, כמו קיסוס שמטפס על קירות של בית.

סבתא תוחבת את רגליה לתוך נעלי העקב שלה, חוצה את הסלון וממלמלת:
"´זה כלב שמירה מעולה, את עוד תראי,´ הוא אמר לי. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך?!"
היא מגיעה אל גרם המדרגות שעולה אל הקומה השנייה.
"אני שואלת את עצמי — על מה הוא שומר, הכלב הזה? הוא אף פעם לא בבית! בדיוק כמו ארתור! כמו רוח סערה, השניים האלה!" היא רוטנת ופותחת את דלת אחד החדרים — החדר של ארתור, כנראה.

החדר מסודר יחסית לחדר של ילד, אבל מיד רואים שכמעט אין בו צעצועים, חוץ מכמה צעצועי עץ מתקופה אחרת.
"ומה אתם חושבים, שאכפת להם שהסבתא המסכנה שלהם רצה אחריהם כל היום?! ממש לא!" היא מתלוננת ופוסעת עד קצה המסדרון. "מה אני מבקשת בסך הכול? שהוא יֵשב במנוחה חמש דקות ביום! כמו כל הילדים בגילו!" היא אומרת ומרימה את עיניה למרומים, אבל פתאום היא נעצרת. רעיון עולה במוחה. היא מקשיבה לשקט ששורר בבית. שקט מוזר.
סבתא מדברת בקול חרישי עכשיו.
"חמש דקות של שלווה... שישחק בשקט... באיזו פינה... בלי לעשות רעש..." היא ממלמלת ופוסעת בשקט במסדרון.

היא מתקרבת אל הדלת האחרונה. בלוח העץ שעל הדלת חרותות המילים "אין כניסה".
היא פותחת את הדלת בשקט, כדי להפתיע את הפולשים האפשריים.
לרוע מזלה, הדלת מסגירה אותה בקול חריקה דקיק אך זדוני.
סבתא מעווה את פניה, עד שנדמה לרגע שהחריקה בקעה מפיה.
היא משרבבת את ראשה לתוך החדר האסור.

זו עליית גג שהפכו אותה לחדר עבודה גדול — ספק חנות עתיקות חביבה, ספק חדר עבודה של פרופסור משוגע. משני צדיו של שולחן כתיבה ניצבת ספרייה גדולה, גדושה בספרים ישנים בכריכות עור. מעל השולחן מתנוססת כרזת משי, המציגה לפנינו חידה: "מאחורי המילים מסתתרות לא פעם מילים אחרות".

זאת אומרת שהמלומד שלנו הוא גם פילוסוף. סבתא מתקדמת בשקט אל אמצע הערבוביה הזאת. אווירה אפריקאית ממש. כידונים מזדקרים כמעט מכל עבר, כמו קני במבוק שבוקעים מן הקרקע. על הקיר תלוי אוסף מדהים של מסכות אפריקאיות. כולן נהדרות, חוץ מ... המסכה החסרה. מסמר בודד נעוץ באמצע הקיר.

סבתא מצאה את הרמז הראשון. לא נותר לה אלא לפסוע בעקבות הנחרות, שהולכות וגוברות ככל שהיא מתקדמת. סבתא מתקדמת עוד קצת ומגלה את ארתור שרוע על הרצפה ועל פניו המסכה האפריקאית, שמגבירה את קול נחרותיו. אלפרד שרוע לצדו, כמובן, וזנבו נוקש בקצב על מסכת העץ. סבתא מחייכת למראה התמונה הזאת, הנוגעת ללב.

"יכולת לפחות לענות לי, כשקראתי לכם! כבר שעה אני מחפשת אתכם!" היא ממלמלת אל הכלב, כדי לא להעיר את ארתור בגסות רבה מדי. אלפרד משתדל להיראות חמוד ככל האפשר.
"לא, אל תעשה לי פרצוף עצוב כזה! אתה יודע יפה מאוד שאני לא מרשה לכם להיכנס לחדר של סבא ולגעת בדברים שלו!" היא אומרת בתקיפות ומרימה בעדינות את המסכה מעל פניו של ארתור.
ראשו של המלאך הקטן והשובב נחשף לאור. סבתא נמסה כמו חמאה. אפשר לאכול אותו כשהוא ישן, את החמודון הקטן הזה, עם הנמשים והשיער הפרוע. וכמה נעים לראות תמימות כזאת — ילד שוכב על הגב בשאננות מוחלטת, באיברים פשוטים.

סבתא נאנחת למראה המלאך הקטן הזה, שממלא את חייה באושר.
אלפרד מיילל קצת, מתוך קנאה כנראה.
"נו, באמת! אני במקומך הייתי משתדלת שישכחו את קיומי למשך חמש דקות," היא מטיחה בו. דומה שאלפרד מבין את האזהרה.
סבתא מניחה יד רכה על פניו של הילד.
"ארתור?!" היא ממלמלת ברוך, אבל הנחרות רק גוברות.
היא שואפת אוויר מלוא ריאותיה.
"ארתור?!" היא מרעימה בקולה, שמהדהד בכל החדר.
הפרחח מתיישב בבהלה, מבולבל ומוכן לקרב.
"הצילו! מתקפה! כולם אלי! אלפרד?! תעמדו במעגל!" הוא ממלמל, רדום למחצה. סבתא לופתת אותו בחוזקה.

"ארתור, תירגע! זאת אני, סבתא!" היא אומרת לו שוב ושוב. ארתור מתעשת לבסוף, עד שהוא מבין היכן הוא נמצא, ויותר חשוב — מול מי.
"מצטער, סבתא. הייתי באפריקה."
"אני רואה!" היא משיבה בחיוך. "טיול מוצלח?"
"נהדר! הייתי עם סבא בשבט אפריקאי. הם חברים שלו," הוא מוסיף.
סבתא מתרצה, מוכנה להשתתף במשחק.
"המון אריות פראיים הקיפו אותנו והסתערו עלינו פתאום!"
"אלוהים ישמור! ומה עשיתם כדי להיחלץ מהמצב הזה?" שואלת סבתא בדאגה מדומה.
"אני לא עשיתי כלום," הוא עונה בצניעות. "סבא עשה הכול. הוא פרש בד גדול ותלינו אותו ממש באמצע הסבך!"

"בד? איזה בד?" שואלת סבתא.
ארתור קם במהירות על רגליו ומטפס על ארגז כדי להגיע למדף המבוקש.
הוא שולף את אחד הספרים ופותח אותו במהירות בעמוד המתאים.
"הנה, את רואה? הוא צייר על הבד תמונה של נוף ותלה אותו מסביבנו, וככה חיות הטרף הסתובבו מסביב ולא יכלו לראות אותנו. אנחנו היינו כאילו... בלתי נראים," הוא מסכם בסיפוק.
"אולי הן לא יכלו לראות אתכם, אבל אין לי ספק שהן יכלו להריח אתכם!" טוענת סבתא כנגדו.
ארתור מעמיד פנים שלא הבין.
"התרחצת הבוקר?" היא מוסיפה.

"כבר הייתי בדרך לאמבטיה, נורא רציתי להתרחץ, אבל במקרה נתקלתי בספר הזה! והוא מרתק כל כך, ששכחתי הכול," הוא מתוודה ומעלעל בדפים. "תסתכלי על כל הציורים האלה! כל העבודות שסבא עשה בשביל השבטים הנידחים!"
סבתא מעיפה מבט בציורים שהיא מכירה בעל פה.
"דבר אחד ברור — השבטים האפריקאים עניינו אותו יותר מהשבט הפרטי שלו," היא אומרת, ספק בהלצה, ספק בכאב.
ארתור שקוע שוב בציורים.
"תראי את זה. הוא חפר באר עמוקה נורא והמציא מערכת שלמה מקני במבוק, כדי להוביל את המים למרחק של יותר מקילומטר!"
"ממש מחוכם, אבל הרומאים המציאו את השיטה הזאת הרבה לפניו. זה נקרא אמות מים," מזכירה לו סבתא.

ארתור עדיין לא התוודע אל הפרק הזה בהיסטוריה.
"רומאים? אף פעם לא שמעתי על השבט הזה!" הוא אומר בתמימות.
סבתא מחייכת ומעבירה את ידה בשערו הפרוע.
"זה שבט עתיק מאוד, שחי באיטליה לפני זמן רב," היא מסבירה לו. "לראש השבט שלהם קראו קיסר."
"כמו סלט הקיסר?" שואל ארתור בעניין.
"כן, כמו הסלט," עונה לו סבתא ומחייכת שוב. "קדימה, תעשה כאן סדר. אנחנו צריכים ללכת העירה, לקנות כמה דברים."
"זאת אומרת שאני לא מתקלח היום?" צוהל ארתור.
"לא, זאת אומרת שאתה לא מתקלח עכשיו, אלא כשנחזור! קדימה, תזדרז!" מצווה עליו סבתא.
ארתור מסדר בקפידה את הספרים שפיזר, וסבתא תולה את המסכה האפריקאית במקומה. הן באמת נראות פראיות, מסכות הלוחמים האלה, שבעלה קיבל לאות ידידות. סבתא מביטה בהן רגע ונזכרת בחלק מההרפתקאות שחוותה עם בעלה, הנעדר עכשיו.

הגעגועים מציפים אותה למשך כמה שניות, והיא פולטת אנחה עמוקה, ארוכה כמו הזיכרון.
"סבתא? למה סבא הלך?"
המשפט מהדהד בדממה ומעיר את סבתא מהרהוריה.
היא מביטה בארתור, שעומד מול תמונת דיוקן של סבא, שבו הוא נראה בקסדת שעם ובבגדים קולוניאליים.

סבתא מחפשת את המילים הנכונות. כך קורה לה תמיד כשהרגשות שלה עזים מדי. היא ניגשת אל החלון הפתוח ושואפת אוויר מלוא ריאותיה.
"גם אני הייתי רוצה לדעת..." היא אומרת לבסוף וסוגרת את החלון. היא עומדת שם עוד רגע ומשקיפה על הגן מבעד לזגוגית.
גמד גינה ישָן מחייך אליה מתחת לעץ האלון הענקי החולש על הגן.
כמה זיכרונות צבר האלון העתיק הזה בחייו?
יש לשער שהאלון היה מספר את הסיפור הזה טוב יותר מכל אחד אחר, אבל סבתא היא שעונה:
"הוא בילה הרבה זמן בגן שלו, ליד העץ הזה, שהוא אהב כל כך. הוא אמר שהעץ מבוגר ממנו בשלוש מאות שנה, ולכן הוא בוודאי יכול ללמד אותו דברים רבים."

ארתור מתיישב בשקט על קצה הספה ומתענג על הסיפור שמתחיל.
"אני עדיין רואה אותו לנגד עיני, כשהלילה יורד, עומד עם הטלסקופ שלו וצופה בכוכבים כל הלילה," מספרת סבתא בקול רך. "הירח המלא האיר את הנוף הכפרי. זה היה... מקסים. יכולתי להתבונן בו במשך שעות כשהוא היה נלהב כל כך, מסוחרר כמו פרפר שנמשך אל האור."
סבתא מחייכת למראה התמונה החקוקה בזיכרונה. אבל עד מהרה חיוכה נמוג ופניה מזדעפים.
"ואז, בוקר אחד, הטלסקופ עדיין היה כאן... אבל סבא נעלם. זה היה לפני ארבע שנים כמעט."
ארתור מתפלא.

"הוא נעלם סתם ככה? בלי להגיד אף מילה, בלי כלום?"
סבתא מהנהנת באִטיות.
"בטח קרה משהו חשוב מאוד, אם הוא עזב ככה, בלי להודיע לנו בכלל," היא אומרת בחיוך עצוב.
אבל אז היא מוחאת כף אל כף, כמו שמפוצצים בועת סבון, והקסם מתפוגג.
"קדימה! עוד נאחר בסוף! רוץ ללבוש ז´קט!"
ארתור רץ בשמחה אל חדרו. רק ילדים יכולים לעבור בקלות כזאת מרגש לרגש, כאילו הדברים המכבידים ביותר הם חסרי כל משקל לפני גיל עשר.
סבתא מחייכת כשהמחשבה הזאת חולפת במוחה, מפני שהיא עצמה מתקשה כל כך לשכוח את הדברים שמעיקים עליה, ולו לדקות אחדות.

ארתור והמינימונים מאת לוק בסון, הוצאת כינרת. מצרפתית: שרון פרמיניגר
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by